פרי יצחק חלק א עו

נדחה בהשב אבידה מפני שהוא לאו של ממון ולמה נדחה בטומאת המת הואיל ופרט הכתוב לאחותו כו' ע"ש ואי ס"ל דהשבת אבידה הוי שוא"ת א"כ מאי ענין השבת אבידה לרואה כלאים של תורה על חבירו דהו"ל קום ועשה. אלא ש"מ ס"ל דהשבת אבידה נמי קו"ע הוא כמו כלאים אלא דה"ט דנדחה מפני כ"ה מפני שהוא לאו של ממון דקיל ע"ש וכ"כ הפרמ"ג בספר שושנת העמקים כלל וא"ו דהרמב"ם לא ס"ל לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן אלא דהחילוק הוא בין קו"ע לשוא"ת דבממונא דוחה כ"ה אף בקו"ע ומה שכתב ולמה נדחה בהשב אבידה היינו בשרוצה אחר ליטלו דהוי כקו"ע והנה כי דבר זה אינו נוגע לנ"ד דהא הרמב"ם בלא"ה ס"ל באמת דאפילו הלבוש כלאים הוא שוגג חייב הרואה להודיעו ולהפרישו וכמש"כ הטור בשמו וכנ"ל מ"מ בעיקר הדבר נלע"ד להכריח מדברי הרמב"ם דס"ל ע"כ כתי' הראשון שבתו' לחלק בין גנאי קטן לגנאי גדול ודלא כתי' השני שבתו' דהא דמעיד באיסור היינו משום דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת אלא דאפילו בשלא יהיה נעשה איסור ע"י בקו"ע צריך להעיד דהנה הרמב"ם בריש פ"א מה' עדות כתב בד"א בעדות ממון אבל בעדות שמפריש בה מן האיסור וכן בעדות נפשות או מכות הולך ומעיד וע"ש בכס"מ שכתב דאע"ג דאי ליכא עדים פוטרין אותו וליכא איסורא מ"מ כיון דצריך לנקום ממנו וכמ"ש הרא"ש שכל הרואה דבר ערוה חייב להעיד משום ובערת הרע וע"ש בכס"מ שהאריך בטעם דברי הרמב"ם ועכ"פ לכל הטעמים שכתב הכס"מ מ"מ הנה אם לא יעיד בד"נ או מכות לא יהיה נעשה איסור ע"י בקו"ע כלל ומ"מ כיון דהוי בדבר איסור ולא בממון צריך להעיד וא"כ הרי קשה כקו' התוס' דמדוע צריך להעיד הא כ"ה דוחה בשוא"ת ובע"כ צ"ל כתי' הראשון שבתוס' לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן דעדות לגבי דיינא דזוטר מיניה לא הוי רק גנאי קטן ואינו נדחה באיסורא משום כ"ה אפילו בשוא"ת רק דבממונא דוחה אפילו בגנאי קטן וא"צ להעיד כנ"ל

ואין לומר דהרמב"ם ס"ל כשני התי' שבתוס' והיינו דאע"ג דס"ל להרמב"ם לחלק בין גנאי קטן לגנאי גדול דבגנאי קטן לא נדחה באיסורא משום כ"ה אף בשוא"ת מ"מ ס"ל להרמב"ם ג"כ כסברת התוס' בתי' השני דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת אלא קו"ע ואינו נדחה אפילו בגנאי גדול רק דבממונא דוחה כ"ה בכל גווני אפילו בגנאי קטן וכן אפילו כשמוציאין ממון ע"י מבעליו שלא כדין או באבידה כשרוצה אחר ליטלו אף דהוי כקו"ע לסברא זו והיינו דכתב הרמב"ם ולמה נדחה בהשב אבידה והיינו כשרוצה אחר ליטלו כנ"ל. אולם זה אינו דלכאורה צע"ג לפי מש"כ התוס' בתי' השני דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת ובממונא א"צ להעיד אף בגוונא דהוי כקו"ע כגון שמוציאין ממון ע"י מבעליו וכן באבידה פטור זקן ואינו לפ"כ אף כשרוצה אחר ליטלו דהוי כקו"ע מנ"ל להגמ' זה וביותר בהא דמייתי הגמ' ראיה לעדות מאבידה ממצא שק או קופה מנ"ל דמיירי אף בשרוצה אחר ליטלו דהוי כקו"ע וכתבתי במ"א לישב דמגופיה דקרא שמיע ליה והגמ' סמיך על הברייתא דוהתעלמת דהנה התו' בב"מ (דף ל') ד"ה אלא הקשו דל"ל קרא דוהתעלמת לזקן ואינו לפ"כ תיפוק ליה מלאחותו ותי' דכ"ה דמת מצוה חמיר טפי שמוטל בבזיון ע"ש והנה דבריהם אלו הם כפי תי' הראשון שבתוס' שבועות שם דבאיסורא דוחה כ"ה בשוא"ת בגנאי גדול דוקא וכמו מת מצוה ולהכי איצטריך קרא דוהתעלמת דבממונא דוחה כ"ה אפילו בגנאי קטן ועכ"פ הרי דלפי תי' הראשון שבתוס' הא דבממונא דוחה כ"ה אפילו בגנאי קטן כמו עדות ואבידה הוא נלמוד מקרא דוהתעלמת ולפ"ז נראה ג"כ דלפי תי' השני שבתוס' שם דאין מחלקים בין גנאי לגנאי גדול אלא דלעולם דוחה כ"ה באיסורא בשוא"ת אפילו בגנאי קטן והא דמעיד באיסורא היינו משום דכשעושין איסור ע"י הו"ל כקו"ע ולפ"ז קשה ל"ל קרא דוהתעלמת תיפוק ליה מלאחותו ובע"כ צ"ל דאיצטריך קרא דוהתעלמת אף ברוצה אחר ליטלו והו"ל כקו"ע מ"מ בממונא דוחה כ"ה אף בכה"ג וה"ה לגבי עדות כנ"ל ועכ"פ לפ"ז הרי אא"ל בדעת הרמב"ם דס"ל דכשעושין איסור ע"י הו"ל כקו"ע ומ"מ גבי אבידה פטור זקן ואינו לפ"כ אף כשרוצה אחר ליטלו דמנ"ל הא כיון דבע"כ ס"ל לחלק בין גנאי קטן לגנאי גדול דהא באיסור צריך להעיד אף כשלא נעשה איסור ע"י בקו"ע ובע"כ משום דלא הוי רק גנאי קטן ומ"מ בממונא א"צ להעיד הרי דבממונא דוחה כ"ה אפילו בגנאי קטן ובע"כ צ"ל דנלמוד מקרא דוהתעלמת וא"כ כיון דאיצטריך קרא דוהתעלמת לגנאי קטן מנ"ל דזקן ואינו לפ"כ פטור אף בשרוצה אחר ליטלו דהוי כקו"ע דלמא מיירי קרא בשאינו רוצה אחר ליטלו דהוי רק שוא"ת ואשמעינן קרא דכ"ה דוחה גבי אבידה בשוא"ת אף בגנאי קטן ולפ"ז הרי אא"ל דמ"ש הרמב"ם ולמה נדחה בהשב אבידה היינו כשרוצה אחר ליטלו דמנ"ל זה באמת כיון דס"ל כתי' הראשון שבתוס' וכנ"ל אלא דמ"מ בשיטת הרמב"ם בהא דס"ל דאף אם הלובש הוא שוגג צריך להפרישו כבר כתבנו למעלה דאין הטעם משום דע"י שתיקתו נעשה איסור בקו"ע וכעין מ"ש התוס' בתי' השני אלא דשי' הרמב"ם הוא פשוט אף לפי תי' הראשון שבתוס' דאף דנימא דמה שאינו מודיעו הוי רק שוא"ת מ"מ כיון דאיסור כלאים בשוגג לא נדחה לגבי הלובש ממילא צריך להפרישו

ובעיקר דברי הרמב"ם במש"כ ולמה נדחה בהשב אבידה מפני שהוא לאו של ממון הנה לפמ"ש האחרונים בדעת הרמב"ם דס"ל דאין איסור דאורייתא נדחה כלל משום כ"ה אף בשוא"ת ודלא כמסקנת הגמ' בברכות שם שוא"ת שאני והיינו דלא הביא הרמב"ם כלל הך דשוא"ת נדחה משום כ"ה רק כתב סתם שאין כ"ה דוחה איסור ל"ת כו'. עי' בספר צל"ח בברכות שם ולהתומים בסי' כ"ח ע"ש ולפ"ז ניחא בפשיטות מ"ש הרמב"ם ולמה נדחה בהשב אבידה מפני שהוא לאו של ממון. ומשום דמתחילה כתב שאין כ"ה דוחה איסור ל"ת כו' ובכלל זה הוא גם בשוא"ת ואף דתחילת דבריו הוא לענין כלאים לשון הגמ' נקט ומ"מ האמת הוא דאין כ"ה דוחה אף בשוא"ת וכמש"כ שאין כ"ה כו' ולכך כתב ולמה נדחה בהשב אבידה מפני שהוא לאו של ממון וכן ניחא בפשיטות מ"ש הרמב"ם דגם בעדות נפשות או מכות הולך ומעיד אף דליכא כאן קו"ע כלל וכן לא משום דהוי רק גנאי קטן אלא משום דאין כ"ה דוחה כלל בשוא"ת באיסורא והנה לפי שיטת השג"א דמחלוקת הרמב"ם והרא"ש הוא לענין חיוב אמירתו להודיעו לחבירו ולהפרישו מאיסור אם זה נדחה משום כ"ה. לפ"ז הרי ל"צ לומר דס"ל להרמב"ם דמה שאינו מודיעו הוי כקו"ע אלא דאף אי נימא דמה שאינו מודיעו לא הוי רק שוא"ת מ"מ הנה ס"ל להרמב"ם דגם שוא"ת אין נדחה משום כ"ה אלא דהעיקר נ"ל כמש"כ למעלה דלא נדחה לגבי הלובש גופיה משום כ"ה

והנה התומים כתב בסי' כ"ח דנראה מכמה דוכתי דהתוס' חושבים לתי' הראשון עיקר לחלק בין גנאי קטן לגנאי גדול וע"ש שלא ה"ר לזה אך הנה באמת מבואר בהדי' בדברי התוס' בב"מ (דף ל') ד"ה אלא וע"ש שהקשו דל"ל קרא דוהתעלמת תיפוק ליה מלאחותו ותי' דשאני מת מצוה דחמיר טפי שמוטל בבזיון כו' ע"ש ומבואר בהדיא כנ"ל וכ"נ לה"ר מדברי התוס' בסנהדרין (דף י"ח) גבי הא דפריך בגמ' כ"ג מעיד והתניא והתעלמת כו' והקשו בתוס' ולוקמה בעדות החדש דבמידי דאיסורא אין חכמה כו' ע"ש והנה גבי עדות החדש אם לא יעיד לא יהיה נעשה איסור בקו"ע ואף דיהי' קלקול המועדות מ"מ בדיעבד אם אינו מעיד ולא יקדשו ב"ד את החדש לא יהיה נעשה איסור בקו"ע דקה"ח בב"ד תלי' מילתא ומ"מ ס"ל להתוס' דבקה"ח אף כ"ג מעיד דהוי מידי דאיסורא ואף דלא הוי רק שוא"ת אם אינו מעיד דנדחה משום כ"ה.