פרי יצחק חלק א עד

בסתם פריקה דהוי רק גנאי קטן והא באיסור אינו דוחה כ"ה בגנאי קטן אף בשוא"ת וכנ"ל ועכ"פ לפ"ז הרי מוכרח מדברי הראשונים הרמב"ן והר"ן והנימוקי יוסף שהקשו כולם כנ"ל דבע"כ ס"ל לעיקר כתי' הראשון בתו' שם לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן כנ"ל

אך לפ"ז צע"ג דדברי הרמב"ן סתרי אהדדי דהרי השג"א ה"ר ברורה מדברי הרמב"ן בתוה"א דבע"כ לא ס"ל לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן ממה שכתב הרמב"ן דלפום הני נוסחא עתיקא דכל לאו דטומאה נדחה מפני כ"ה אדחי סוגיא דלעיל דבא בטמאה באין עמו בטמאה אפילו בטומאה דאורייתא הרי דלמד הרמב"ן מדכהן ונזיר מטמאין למת מצוה ה"ה דמשום כבוד האבל רשאי להיטמא ולא אמרינן שאני מת מצוה דהוי גנאי גדול ואילו בהא דאמרינן דבשוא"ת דוחה כ"ה אף באיסורא מדדחי מת מצוה לפסח ומילה בזה ע"כ ס"ל להרמב"ן לחלק דהוא דוקא בגנאי גדול כמו מת מצוה וכנ"ל. והנלע"ד לישב דהנה בגוף הדבר דמת מצוה מקרי גנאי גדול כתבו התוס' בב"מ (דף ל') ד"ה אלא דכבוד הבריות דמת מצוה חמיר טפי שמוטל בבזיון פן יסריח או יאכלוהו כלבים ע"ש. והתוס' בשבועות שם כתבו דגנאי גדול הוא למת מצוה שאין לו קוברים ע"ש והנה לכאורה צ"ע דהא בקרא סתמא כתיב דמ"מ דוחה למילת בנו ושחיטת פסחו ומי לא משכחת לה שיוכל להניח המת מצוה במקום המשתמר שלא יסריח ויאכלוהו כלבים וצריך לומר דמן הסתם להניח מת מצוה לבדו ע"פ השדה ולילך ממנו לשחוט את פסחו ולמול את בנו הוי גנאי גדול שמא יאכלוהו כלבים וקרא מיירי כפי הרגילות דהוי גנאי גדול ולפ"ז י"ל דבודאי לענין זה דילפינן דכ"ה דוחה בשוא"ת מהא דמ"מ דוחה פסח ומילה דגלי קרא שלא יניח מ"מ ע"פ השדה לילך לשחוט את פסחו ולמול את בנו לא נלמוד רק בגנאי גדול דוחה כ"ה בשוא"ת דמן הסתם הוי גנאי גדול כנ"ל אולם לענין הא דילפינן דכל לאו שאין שוה בכל נדחה משום כ"ה אפילו בקו"ע מהא דמת מצוה דוחה ללאו דטומאה גופה גבי כ"ג ונזיר אין לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן דגם גבי מת מצוה לא הוי גנאי גדול דהרי אפילו אם לא יטמא כ"ג ונזיר לקוברו בידים מ"מ הרי הם אצל המ"מ ויכולים לשמרו שלא יאכלוהו כלבים ולפ"ז בכה"ג מן הסתם הוי רק גנאי קטן. ואולי הוי רק כמו העדר כבוד בעלמא ומ"מ הא גלי קרא דנזיר וכ"ג מטמא למ"מ משום כ"ה ולפ"ז שפיר ילפינן מיניה בעלמא דכל לאו שאין שוה בכל נדחה משום כ"ה בקו"ע אפילו בגנאי קטן וכן ה"ה דמשום העדר כבוד בעלמא רשאי להטמא ולפ"ז לענין הא דכ"ה דוחה לאו דטומאה שפיר כתב הרמב"ן דגם משום כבוד האבל רשאי להיטמא כנ"ל אולם לענין הא דילפינן דכ"ה דוחה בשוא"ת מדדחי מ"מ לפסח ומילה בזה מודה הרמב"ן דדוקא בגנאי גדול דוחה בשוא"ת

וביותר יש לומר בדרך הכרח בעז"ה דהנה האחרונים הקשו שם בברכות בסוגיא דהמוצא כלאים בבגדו בהא דפריך שם בגמ' על רב דאמר פושטו אפילו בשוק מהברייתא דולאחותו דמת מצוה דוחה לפסח ומילה דלמא התם לאו משום כבוד הבריות דמת מצוה דוחה לפסח ומילה אלא משום דקבורת מת מצוה הוא מצות עשה כשאר כל מצות שבתורה וכמש"כ הרמב"ם בספר המצות מצוה רל"א בזה"ל. ולכן המת שאין לו מי שיתעסק בקבורתו נקרא מת מצוה כלומר שמצוה על כל אדם לקברו באמרו קבור תקברנו ע"ש: ולפ"ז הא אפ"ל דמ"ע דקבורה גופיה הוא דדחי לפסח ומילה ולא משום כבוד הבריות וכן קשה באמת לפי המסקנא דמסיק שוא"ת שאני וגמרינן באמת לכל האיסורין דנדחין מפני כ"ה בשוא"ת מהא דמת מצוה דוחה לפסח ומילה ודלמא שאני גבי מ"מ דמ"ע דקבורה הוא דדוחה לפסח ומילה ועי' בספר שושנת העמקים להגאון בעל פרמ"ג בכלל ואו שתי' ע"ז דהקרא מיירי שאפשר לקברו אח"כ שלא יאכלוהו חיות ולא יתבטל מ"ע דקבורה ורק שלא יהי' מוטל בבזיון שעה אחת וא"כ משום עשה דקבורת מתים אין לדחות פסח ומילה כיון דיכול לקוברו אח"כ ולא יתבטל מ"ע דקבורה ואפשר לקיים שניהם לא דחי עשה ללאו וה"ה עשה לעשה וא"כ ישחוט הפסח ויקבור אח"כ. וש"מ דרק כבוד הבריות הוא דדוחה אלא דמ"מ הקשה אח"כ מנ"ל דהקרא מיירי דיכול לקוברו אח"כ דלמא מיירי באמת בשלא יוכל לקוברו אח"כ ומ"ע דקבורה הוא דדוחה וע"ש שהניח בצ"ע והנה באמת גם המג"א בה' מגילה סי' תרפ"ז סק"ו כתב בפשיטות דפסח ומילה נדחים לגמרי משום כבוד הבריות אע"פ שאפשר לקברו אח"כ מ"מ אמרינן שלא יהא מוטל בבזיון ע"ש אולם צע"ג מדברי התוס' בב"מ (דף ו') ד"ה אלא שהקשו דל"ל קרא דוהתעלמת תיפוק ליה מלאחותו ותי' דכבוד הבריות דמת מצוה חמיר טפי שמוטל בבזיון פן יסריח או יאכלוהו כלבים ע"ש ומבואר מזה דקרא דלאחותו מיירי בדאפשר שלא יוכל לקוברו אח"כ שיאכלוהו כלבים דאי נימא דהקרא מיירי אפילו שיוכל בודאי לקוברו אח"כ א"כ איך כתבו שמוטל בבזיון שיאכלוהו כלבים ובע"כ צ"ל דסתם מת מצוה שהולך לשחוט את פסחו ומניח את המת ע"פ השדה יש חשש שמא יסריח או יאכלוהו כלבים וא"כ הרי דאפשר שלא יהיה ניתן לקבורה אח"כ ולפ"ז צע"ג מנ"ל דכבוד הבריות הוא דדוחה לפסח ומילה דלמא משום מ"ע דקבורה. אך באמת יש לישב בפשיטות דאפילו אי נימא דהקרא מיירי בשאם אי אפשר לקוברו אח"כ מ"מ א"א לומר דרק מ"ע דקבורה הוא דדוחה דהא אין עשה דוחה עשה ומכש"כ דאין מ"ע דקבורה דוחה לפסח ומילה דהוא מ"ע שיש בו כרת ובע"כ הא דמת מצוה דוחה לפסח ומילה היינו משום כבוד הבריות הוא דדוחה שוב מצאתי בשו"ת שג"א החדשות ס' י"ב שכתב דלפיכך ילפינן מהא דדחי קבורת מ"מ לפסח ומילה דכ"ה הוא דדוחה דאילו עשה דקבורה אין בה כח לדחות לעשה דפסח ומילה ע"ש

והנה קושיא זו קשה ג"כ להנך נוסחי עתיקא שהביא הרמב"ן בתוה"א דגרסי וכ"ת ניליף מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל דמשמע דכל לאו שאינו שוה בכל נדחה מפני כ"ה אפילו בקו"ע דילפינן מהא דמת מצוה דוחה למ"ע דטומאה גופיה גבי כ"ג ונזיר משום כבוד הבריות וכמש"כ הרמב"ן שם וקשה דמנ"ל דכ"ה הוא דדוחה לאיסור טומאה דכ"ג ונזיר דלמא רק מ"ע דקבורה הוא דדוחה ללאו דטומאה ולא משום כ"ה ובזה אין לישב כנ"ל דמשום מ"ע דקבורה אין בה כח לדחות ללאו דטומאה ומשום דגבי טומאה איכא עשה ול"ת וכמבואר בב"מ (דף ל') דאין מ"ע דאבידה דוחה ל"ת ועשה דטומאה גבי כהן והיא בבה"ק. אך זה אינו דהא באמת עשה דוחה ל"ת ועשה שאין שוה בכל ועי' בתוס' שם ד"ה הא שה"ר מפ' שני נזירין דאמרינן שם דאתי עשה דמצורע ודחי ללאו ועשה דכהנים ע"ש ולפ"ז להנך נוסחי עתיקא צע"ג כנ"ל דלמא מ"ע דקבורה הוא דדוחה ללאו ועשה דטומאה והנה בשו"ת שג"א שם פי' באמת להנך נוסחי עתיקא כנ"ל והיינו דהא דאמר וכ"ת ניליף מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל אין הכוונה דמשום דהוא לאו שאינו שוה בכל לפיכך כ"ה הוא דדוחה אפילו בקו"ע אלא דפי' הגמ' הוא דלא ילפינן מכהן מהא דמת מצוה דוחה לטומאה גופיה ומשום דמה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל ולפיכך אפשר דמ"ע דקבורה גופיה הוא דדוחה ללאו ועשה דטומאה שאין שוה בכל וכמו בכל התורה ע"ש מיהו הרמב"ן ז"ל בע"כ לא ס"ל להאי פירושא דהא כתב דלפום הני נוסחי כל לאו דטומאה נדחה מפני כ"ה דכולהו לאוין שאין שוה בכל הן ע"ש הרי דמפרש הגמ' כפשטיה דלכך כ"ה הוא דדוחה ללאו דטומאה משום שאינו שוה בכל וא"כ קשה כנ"ל דלמא באמת רק מ"ע דקבורה הוא דדוחה לל"ת ועשה דטומאה שאין שוה בכל אך ע"ז יש לישב כמש"כ הפרמ"ג דהקרא מיירי אף ביכול לקוברו אח"כ והיינו דאף אם הכהן ונזיר לא יטמאו למת מצוה מ"מ