פרי יצחק חלק א עג

בשבועות אבל באיסור אין חולקין אי ס"ד דמה שנעשה איסורא ע"י שתיקתו חשיב שוא"ת א"כ באיסור נמי א"צ להעיד משום כ"ה אעפ"י שהוא גנאי קטן אע"כ ה"ט דבאיסורא חייב להעיד משום דזה חשוב לקו"ע כיון דע"י שתיקתו נעשה איסור בידים עכ"ל השג"א ע"ש. אולם לפי מש"כ הרי אין מדברי הרמב"ן ראיה כלל דאפילו אי נימא דס"ל להרמב"ן לישב קו' התוס' בשבועות כפי תי' השני שבתו' שבועות שם דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת מ"מ כ"ז אינו ענין לדין שוגג שכתב הרא"ש דא"צ להודיעו וכמו שהסברנו סברת הרא"ש בזה דאיסור קו"ע בשוגג של הלובש כלאים נדחה לגבי הלובש עצמו משום כ"ה ולכך א"צ להודיעו ולפ"ז אפ"ל דגם הרמב"ן מודה להרא"ש בזה כנ"ל

מיהו בל"ז הנה גם בעיקר הדבר שהכריח השג"א מדברי הרמב"ן דס"ל ע"כ כתי' השני' בתו' שם מדלא מחלק הרמב"ן בין גנאי גדול לגנאי קטן לאו ראיה היא ומתחילה אני אומר דאפילו אי נימא דהרמב"ן לא ס"ל כפי תי' הראשון שבתו' שם לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן מ"מ משום זה אין הכרח דהרמב"ן ס"ל ע"כ כתי' השני של התו' דהרי שערי תירוצים לא ננעלו ואולי יתרץ הרמב"ן קו' התו' בדרך אחר אך לו נימא דאין תי' אחר לקו' התו' כ"א מש"כ התו' שם. מ"מ הנה באמת יש לי להביא ראיה ברורה מדברי הרמב"ן ז"ל בעצמו דס"ל ע"כ דוקא כתי' הראשון שבתו' שם לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן ודלא כתי' השני דהנה בחי' הר"ן בב"מ (דף ל"ב) וכן בנימוקי יוסף שם כתבו בשם הרמב"ן שהקשה מאחר דצער ב"ח דאורייתא זקן ואינו לפי כבודו למה אינו פורק ותי' דעשה דכבוד תורה עדיף ובחי' הר"ן שם הקשה על תי' הרמב"ן ותי' שם בע"א וכ"כ הנימוקי יוסף שם ועי' בשיטה מקובצת שם שכתב זה לשונו ולעיקר קו' הר"ן שכתב וא"ת כיון דצער ב"ח דאורייתא זקן ואינו לפי כבודו למה אינו פורק כו' הקשה מורינו הרב נרו וז"ל וא"ת עיקר השאלה אין לה מקום ואמאי דחקו לתרץ דמ"ש אבידה מפריקה וכי היכי דגבי אבידה זקן ואינו לפי כבודו פטור פריקה נמי פטור וכ"ת דגזה"כ באבידה דכתיב והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ניליף מיניה במה מצינו וי"ל דלא ילפי מהדדי כו' ותלמודא מצריך להו לעיל ולדידן נמי לא ילפי פריקה מאבידה משום דאבידה ליכא צערא דבהמה ומשום הכי זקן פטור אבל פריקה דאיכא נמי צערא דידה אימא אפילו זקן ואינו לפ"כ חייב וזו היא קו' הראשונים ע"ש. ולענ"ד תימה על תמיהתו ומה צורך לכל האריכות ולה"ר מכח הצריכותא דלעיל והרי בפשיטות לא ילפינן פריקה מאבידה. דהנה בברכות שם בסוגיא פריך על רב דאמר פושטו אפילו בשוק מהברייתא דוהתעלמת פעמים שאתה מתעלם הא כיצד כו' זקן ואינו לפי כבודו ומשני שאני התם דכתיב והתעלמת ולגמר מינה איסורא מממונא לא ילפינן ע"ש ומתבאר מזה דלענין כבוד הבריות אין ללמוד איסורא מהשבת אבידה דפטור זקן ואינו לפ"כ ומשום דהוי רק מ"ע דממונא. ועי' בתו' ב"מ (דף ל') ד"ה אלא שכתבו דלהכי איצטריך באמת קרא דלאחותו ומשום דמוהתעלמת לא ידעינן דדחי אלא ממונא ע"ש. ולפ"ז כיון דצער ב"ח דאורייתא בודאי דלא מקרי פריקה מ"ע דממונא ורק כשאר כל המצות ולא גמרינן מאבידה ולפ"ז שפיר הקשו הראשונים זקן ואינו לפ"כ למה אינו פורק

אלא דבכ"ז דברי הראשונים צע"ג מטעם אחר דמה הקשו נהי דכיון דצער ב"ח דאורייתא אין ללמוד זקן ואינו לפ"כ דפטור מלפרוק מאבידה משום דאיסורא מממונא לא ילפינן כנ"ל. מ"מ הא באמת מסקינן בברכות שם בסוף הסוגיא דשוא"ת שאני והיינו דבשוא"ת דוחה כ"ה אף באיסורא דגמרינן מהא דמת מצוה דוחה לפסח ומילה מקרא דלאחותו א"כ מכש"כ דזקן ואינו לפ"כ אינו פורק דכבוד הבריות דוחה בשוא"ת לצער ב"ח דאורייתא וזה תימה ובהכרח צ"ל בביאור דבריהם דהוא ע"פ המבואר בשבועות שם דיש חילוק בין ממונא לאיסורא לענין כ"ה דהיכא דזילא ליה מילתא לאסהודי לקמיה דיינא דזוטר מיניה בממונא א"צ להעיד אבל באיסורא חייב להעיד ובגמ' מייתי ראיה מאבידה דזקן ואינו לפ"כ פטור מלהשיב והקשו בתוס' אמאי צריך להעיד באיסורא והא שוא"ת הוא ונדחה משום כ"ה אפילו באיסורא כמו דמת מצוה דוחה לפסח ומילה ותי' דדוקא בגנאי גדול דוחה כ"ה בשוא"ת באיסורא וכמו גנאי מת מצוה אבל גבי עדות דלא הוי גנאי כ"כ אין דוחה באיסורא רק בממונא כמו להעיד בממונא או אבידה דוחה כ"ה אפילו בגנאי קטן ע"ש ועי' בתוס' ב"מ (דף ל') ד"ה אלא שכתבו דכל עיקר הקרא דוהתעלמת לא איצטריך אלא דבאבידה דוחה כ"ה אפילו בגנאי קטן דבגנאי גדול ילפינן מולאחותו ע"ש ולפ"ז נראה דגם הרמב"ן ס"ל כתי' זה דבאיסור דוחה כ"ה בשוא"ת בגנאי גדול דוקא ודוקא בממונא כמו להעיד בממונא או אבידה דוחה כ"ה בגנאי קטן. והנה גם גבי פריקה דוחה כ"ה בודאי אפילו בגנאי קטן דסתם פריקה לזקן ואינו לפ"כ לא הוי רק גנאי קטן דלא דמי למת מצוה וכמו אבידה שכתבו התוס' דהוי רק גנאי קטן ועוד דהא רבא כללא כייל דכל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו פורק וטוען הרי דכל דאין דרכו לפרוק בשלו אף בשל חבירו אינו פורק ולפ"ז היינו דקשיא ליה להרמב"ן כיון דצער ב"ח דאורייתא והוי כשאר כל המצות דלא מקרי מצוה דממונא א"כ זקן ואינו לפי כבודו למה אינו פורק בסתם פריקה דהוי רק גנאי קטן והא באיסורא אינו דוחה כ"ה בגנאי קטן אפילו בשוא"ת כנ"ל זהו ביאור דברי הראשונים בל"ס בס"ד

וכ"ז אי נימא דס"ל להרמב"ן כתי' הראשון שבתו' וכנ"ל אולם אי נימא דהרמב"ן אינו מחלק בין גנאי קטן לגנאי גדול אלא דלעולם דוחה כ"ה בשוא"ת אפילו בגנאי קטן ורק דס"ל לישב קו' התו' כתי' השני בתו' שבועות שם דהא דצריך להעיד באיסורא היינו משום דכשעושין איסור ע"י לא מיקרי שוא"ת ובממונא שרי אפילו מוציאין ממון על ידו מבעליו שלא כדין וכן באבידה פטור זקן ואינו לפ"כ אף בשרוצה אחר ליטלו דבכה"ג הוי כקו"ע. ולפ"ז הרי דברי הרמב"ן צע"ג דמאי קשיא ליה כיון דצער ב"ח דאורייתא זקן ואינו לפ"כ למה אינו פורק הא בכל התורה דוחה כ"ה בשוא"ת אפילו באיסורא וכש"כ צער ב"ח ואין לומר ג"כ כנ"ל דקשיא ליה זקן ואינו לפ"כ למה אינו פורק אף בשרוצה אחר ליטלו דהוי כקו"ע. דזה אינו דמלבד דגבי פריקה לא יצויר דבר זה דאם לא יפרוק ירצה אחר ליטלו עוד קשה מנ"ל באמת דגבי פריקה פטור זקן ואינו לפ"כ אף בכה"ג שרוצה אחר ליטלו דהוי כקו"ע והא בגמ' לא מיירי כלל מזה ורק בסתם אמרו דכל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו פורק וטוען ומנ"ל הא דפטור אף בשרוצה אחר ליטלו ועוד נראה ברור דאינו ענין כלל להקשות מדוע זקן ואינו לפ"כ אינו פורק אף בכה"ג כשרוצה אחר ליטלו דהוי כקו"ע. דהנה עיקר סברת התו' בתי' השני במש"כ דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת בודאי דהיינו דאף דמה שאינו מעיד הוי רק שוא"ת מ"מ כיון דסוף סוף יהיה נעשה איסור ע"י בקו"ע אינו נדחה משום כ"ה ורק בממונא פטור אפילו בכה"ג ולפ"ז היינו דוקא אם יהיה נעשה איסור ממש ע"י בקו"ע אולם גבי פריקה נהי דצער ב"ח דאורייתא וגוף מצות פריקה לא הוי מצוה דממונא ורק כשאר כל המצות מ"מ הרי גוף הדבר מה שלא יפרוק הוי רק שוא"ת ואף בשרוצה אחר ליטלו מ"מ סוף סוף לא יהיה נעשה איסור ממש בקו"ע ורק מידי דממונא דגם מה שרוצה אחר ליטלו הוא רק איסור של ממונא וא"כ מה לי שיהיה נעשה איסור בקו"ע הא בממונא נדחה משום כ"ה באמת אף בקו"ע וא"כ הרי ניחא שפיר דזקן ואינו לפ"כ אינו פורק אף בשרוצה אחר ליטלו ובע"כ אין דרך לנטות אי לא דנימא דס"ל להרמב"ן בישוב קו' התו' בשבועות כתי' הראשון לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן והיינו דקשיא ליה כיון דצער ב"ח דאורייתא ולא הוי מצוה דממונא א"כ זקן ואינו לפ"כ אמאי אינו פורק