פרי יצחק חלק א עב

הוא לגבי הלובש כלאים ולפ"ז עיקר חיוב הגדתו לחבירו להודיעו שלובש כלאים נמשך רק ע"פ ענין האיסור של הלובש כלאים בעצמו אם לגבי הלובש נדחה איסור כלאים משום כבוד הבריות. ובזה יתבאר היטב דעיקר מחלוקת הראשונים בזה הוא בהא דאמרינן דאין כבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה בקום ועשה. הנה לשיטת הרמב"ם אין חילוק בין אם עובר הל"ת במזיד או בשוגג וכמו דאין כ"ה דוחה בקו"ע באיסור מזיד כן גם איסור שוגג אין נדחה משום כ"ה דהא גם בשוגג עבירה היא ואין לעבור על איסור שוגג משום כ"ה אלא דעל העובר בשוגג גופיה אין מה לדון כלל דכיון שאינו יודע מה יעשה אבל לגבי אחר שרואה לחבירו שהוא לבוש כלאים בשוגג מחויב להודיעו ולהפרישו מאיסור דאורייתא בשוגג אף במקום כ"ה כיון דאין כ"ה דוחה איסור ל"ת בשוגג לגבי הלובש ממילא צריך הרואה להודיעו להפרישו מאיסור ואף דעיקר החוב להודיעו אף אם לא יודיעו הוי רק שוא"ת או דרבנן בעלמא מ"מ לא שייך לומר דמשום כ"ה ישתוק כיון דכ"ה הוא לגבי הלובש והרי איסור שוגג של הלובש לא נדחה משום כ"ה ממילא צריך להודיעו: והנה באם אחד לבוש כלאים במזיד דצריך לפושעו אפילו בשוק ואם אינו פושט חבירו קורעו מעליו וכמש"כ הרמב"ם ובודאי אין לומר בזה דמ"מ לגבי הרואה הוי שוא"ת מה שלא יקרע מעליו ויהיה נדחה משום כ"ה דדבר זה בטל הוא ומשום דכיון דהלובש מחויב לפושעו ולא נדחה לגביה משום כ"ה ממילא גם חבירו קורעו מעליו ולפ"ז ה"ה אם הוא לבוש שוגג כיון דאיסור שוגג לא נדחה לגבי הלובש משום כ"ה ממילא חייב הרואה להודיעו ולפ"ז אינו ענין כלל למה שפלפלו התו' בשבועות שם בהא דצריך להעיד באיסורא וס"ל להתו' בתי' הראשון דמה שאינו מעיד הוי רק שוא"ת והא דמעיד באיסור הוא משום דהוי רק גנאי קטן. והיינו משום דהתם כבוד הבריות הוא לגבי המעיד לענין עצם העדות דאין כבודו לילך ולהעיד ולכך שפיר ס"ל להתו' בתי' הראשון דאף היכא דעושין איסור על ידו בקום ועשה מ"מ לגבי המעיד הרי לא יעבור רק בשוא"ת אם אינו מעיד וכיון דאין כבודו להעיד נדחה בשוא"ת משום כ"ה שלו ולכך הקשו התו' שפיר ותי' רק משום דהוי גנאי קטן אולם הרואה לחבירו שהוא לבוש כלאים בשוגג דכ"ה הוא לגבי הלובש וכיון דאיסור שוגג של הלובש לא נדחה משום כ"ה ממילא צריך הרואה להודיעו ולפ"ז שיטת הרמב"ם ניחא שפיר גם לפי תי' הראשון בתו' שם אף אי נימא דגם כשעושין איסור ע"י לא מקרי קו"ע אלא שוא"ת וכנ"ל

אולם בשיטת הרא"ש נראה דס"ל להרא"ש דנהי דקי"ל דכבוד הבריות אין דוחה ל"ת שבתורה בקום ועשה היינו דוקא באיסור מזיד אבל איסור שוגג קיל ממזיד ויש בכח כ"ה לדחות ל"ת באיסור שוגג ואפשר דהטעם הוא משום דמבואר בברכות שם הטעם דפושטו אפילו בשוק משום דכל מקום שיש חלול ה' אין חולקין כבוד לרב וח"ה מקרי דוקא במזיד אבל עבירה בשוגג נדחה משום כ"ה וחלול ה' דהכא אין פירושו בפרהסיא כ"א האיסור עצמו מקרי ח"ה עי' בשו"ת נו"ב שם והיינו מזיד דוקא או מטעם אחר ס"ל להרא"ש דאיסור שוגג נדחה משום כ"ה ועי' בשו"ת נו"ב שם שכתב דאם הלבוש הוא שוגג לא מקרי לגביה קום ועשה ועכ"פ כיון דאיסור שוגג של הלובש נדחה לגביה הלובש גופיה משום כ"ה או משום דאיסור שוגג קיל או משום דנחשב רק כשוא"ת ממילא חבירו שרואה א"צ להודיעו ולפ"ז ל"צ לומר כלל בדעת הרא"ש דלפיכך א"צ להודיעו משום דמה שאינו מודיעו הוי רק שוא"ת או דרבנן בעלמא ונדחה חיוב אמירתו משום כ"ה אלא דמה שאינו מודיעו לא מקרי דיחוי כלל ומשום דכיון דאיסור כלאים בשוגג של הלובש נדחה לגבי הלובש משום כ"ה וא"כ הוי כהיתר גמור לגביה משום כ"ה וממילא גם חבירו שרואה א"צ להודיעו ולהפרישו. ואני תמה על הגאונים הנו"ב ובעל ישועת יעקב דבאמת גם המה הרגישו בזה דאיסור שוגג של הלובש קיל דהנו"ב כתב דאם הלובש הוא שוגג לא מקרי לגביה קו"ע ובספר ישועת יעקב כתב בשוגג לא קעביד איסורא ולכן מחלק שם בין איסור כלאים לשבת. ולפ"ז כיון דאיסור שוגג של הלובש הוי רק שוא"ת או דנימא דשוגג לא מקרי איסור כלל ולפ"ז למה הוצרכו לומר דלפיכך א"צ להודיעו דמה שאינו מודיעו הוי שוא"ת. דהרי הדבר פשוט כמש"כ דמה שא"צ להודיעו אין זה בגדר דיחוי כלל דנדחה חיוב אמירתו משום כ"ה אלא דאיסור כלאים בשוגג נדחה לגבי הלובש משום כ"ה וממילא א"צ להודיעו

ועכ"פ לפ"ז הנה גם לפי תי' השני שבתו' שבועות שם אין סתירה כלל לשיטת הרא"ש ואע"ג דלפי תי' זה ס"ל להתו' דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת אלא קו"ע מ"מ מה בכך הרי גם הרא"ש לא התיר מטעם דמה שאינו מודיעו הוי שוא"ת אלא משום דאיסור כלאים בשוגג נדחה לגבי הלובש עצמו משום כ"ה אף דהוא קו"ע וממילא אין הרואה צריך להודיעו אולם התו' לא דברו כלל מענין מזיד ושוגג ומ"ש התו' דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת אפשר דהיינו במזיד וכן מ"ש התו' דהכא מיירי כפרש"י שבאה אשה לפני חכם להתירה להינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי אפ"ל דהיינו ג"כ שהיא מזידה וכן נראה ממה שכתבו התו' דגבי ממונא א"צ להעיד אף שמוציאין ממון מבעליו שלא כדין ע"ש ובודאי הוא ע"י טענה וכפירה וביותר במ"ש דמצא שק או קופה כגון שרוצה אחר ליטלו וזה הוא בודאי במזיד שרוצה לגזול ועכ"פ הוי קו"ע ממש ומ"מ ס"ל להתו' בתי' הראשון נהי דנעשה איסור ממש בקו"ע אם לא יעיד מ"מ כיון דכ"ה הוא לענין עצם העדות דאין כבודו להעיד ולגבי העד הוי רק שוא"ת אם לא יעיד ולכך נדחה משום כ"ה בגנאי גדול ובתי' השני ס"ל להתו' דכיון דעושין איסור ע"י בקו"ע לכך לא מקרי שוא"ת ואין נדחה משום כ"ה אולם כ"ז אינו ענין כלל למה שכתב הרא"ש דא"צ להודיעו ולהפרישו משוגג דבזה לא שייך לומר דכשעושין איסור ע"י הוי כקו"ע כיון דאיסור שוגג אף דהוא קו"ע קיל ונדחה לגבי הלובש משום כבוד הבריות הרי לא נעשה איסור על ידו כלל וממילא א"צ להודיעו וזה ברור שוב מצאתי בתו' הרא"ש בברכות שם גבי שוא"ת שאני שהקשה ג"כ קו' התו' בשבועות וכתב ג"כ שני התי' שבתו' לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן ועוד דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת ובע"כ צ"ל דתי' זה אינו סותר כלל למש"כ הרא"ש בפ"ט דנדה דאם הלבוש הוא שוגג א"צ להודיעו והדברים נכונים בס"ד

ומעתה נבא לדברי רבינו בעל שג"א במה שהאריך להוכיח דהראשונים לא ס"ל כשיטת הרא"ש והנה אחרי אשר נתברר לנו דדברי התו' בשבועות אינו ענין כלל למחלוקת הרמב"ם והרא"ש ושיטת הרא"ש אתי שפיר גם לפי תי' השני שבתו' שם לפ"ז גם מדברי הראשונים אין ראיה כלל והנה ע"ש בשג"א שה"ר מדברי הרמב"ן בספר תוה"א שער הכהנים דאהא דמשני הגמ' שוא"ת שאני. כתב הרמב"ן דיש נוסחי עתיקא דמוספי וגרסי וכ"ת נילף מנזיר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכ"ת נילף מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל והשתא משמע לפום הני נוסחי דכל לאו דטומאה נדחה מפני כבוד הבריות דכולהו לאוין שאין שוה בכל הן ואדחי ליה כולהו סוגיא דלעיל דבא בטמאה באים עמו בטמאה אפילו בטומאה דאורייתא ומדלגין ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכי כו' אפילו בשאין בהן פותח טפח ודאי דהיא טומאה דאורייתא עכ"ל הרמב"ן. ומדיליף מדכהן ונזיר מטמאין למת מצוה ושרי להו משום כ"ה דה"ה דמשום כבוד האבל וכבוד המלך שרי להו לטמא ולא אמרינן שאני מת מצוה דהוי גנאי גדול לכן נדחה איסור טומאה דכהן ונזיר לגביה אבל הא דאבל ומלך לא דמי לה דליכא גנאי רק העדר כבוד בעלמא ש"מ דאין לחלק לגבי כבוד הבריות בין גנאי גדול לאינו גדול וכל היכא דשרי איסורא משום כ"ה בכל ענין שרי ולפ"ז שוא"ת הנדחין מפני כ"ה בכל האיסורין דילפינן לה מפסח ומילה שנדחין מפני מת מצוה ה"ה שנדחין נמי מפני העדר כבוד בעלמא. ולדידיה ע"כ הא דאמרינן