פרי יצחק חלק א עא

משום כבוד הבריות היינו משום דערום הוי גנות ובזיון גדול כדאמר ביבמות אין לך משוקץ יותר מאותו שהוא מהלך ערום ע"ש ומשמע מדבריהם דדוקא להפשיט כל בגדיו עם החלוק ולעמוד ערום ממש מקרי גנאי גדול אבל בלא"ה אפילו להפשיט כל בגדיו כיון שלא יעמוד ערום לא מקרי גנאי גדול ומשום זה תמוהים לי באמת דברי המג"א בסי' י"ג שכתב דאם נפסק ציצית ברה"ר בטלית קטן א"צ לפושטו אפילו בחול דהפשיטה הוי גנאי גדול ע"ש. וצ"ע מנ"ל זה דהא מדברי התו' הנ"ל משמע דדוקא להפשיט כל בגדיו עם החלוק ולעמוד ערום ממש בשוק הוי גנאי גדול וצ"ע ועכ"פ אם נימא דהרא"ש והטור מיירי דוקא במקום דאיכא גנאי גדול אז א"צ להודיעו לפ"ז צ"ל דמה שכתבו הרואה כלאים על חבירו היינו על חלוקו שיהי' צריך להפשיט כל בגדיו ולעמוד ערום בשוק אז א"צ להודיעו וזה אינו במשמע דבריהם כלל כמובן דפשטות דבריהם בודאי משמע אפילו בבגד עליון ואף דגם התו' פירשו כן בדברי הגמ' אף דבגמ' מבואר סתם המוצא כלאים בבגדו היינו משום דבגמ' מפורש פושטו אפילו בשוק ומיירי בכל גווני אפילו במקום דאיכא גנות גדול וזה אמת לדינא אולם הרא"ש והטור שכתבו א"צ להודיעו אי נימא דמיירי דוקא במקום גנאי גדול שיהי' נשאר ערום בודאי דלא הו"ל לסתום בזה וצ"ע גם הנה מש"כ התו' דערום הוי גנות ובזיון גדול כדאמר ביבמות הנה לפנינו הגירסא שם אין לך משוקץ ומתועב לפני המקום יותר כמו שמהלך בשוק ערום ע"ש ומשמע דוקא בשוק ולפ"ז הירושלמי דמייתי הרא"ש בפ"ט דנדה שהיו יושבין בבית המדרש לכאורה לא הוי גנאי גדול ומ"מ הקפיד ר' אמי על מה שהודיעו

גם הנה בעיקר הדבר מה שכתבו האחרונים המה שלשת הרועים הנו"ב ובעל ישועת יעקב והשג"א דהא דס"ל להרא"ש דאם הלבוש הוא שוגג א"צ להודיעו היינו משום דמה שאינו מודיעו הוי שוא"ת ונדחה מפני כבוד הבריות לכאורה הוא תימה גדולה דעל שתיקתו א"צ לדון כלל משום דהוי שוא"ת דבל"ז נראה דעיקר החיוב מה שצריך להודיע לחבירו להפרישו מאיסור אין זה רק דרבנן ואף דהשג"א כתב דמן התורה מחויב להפריש חבירו מאיסור מ"מ דבריו צ"ע באמת דמאיזה ענין יהיה חייב מ"הת להפריש לחבירו מאיסור דמקרא דלפני עור לא תתן מכשול לא נלמוד רק דאסור להכשיל לחבירו באיסור וכמו מושיט יין לנזיר ודקאים בתרי עברי דנהרי דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל דנמצא שהוא נותן לפניו המכשול וכמבואר בע"ז (דף ואו) ע"ש אבל להודיע לחבירו להפרישו מן האיסור מנ"ל זה מה"ת וכיון דא"צ להודיע לחבירו רק מדרבנן לפ"ז א"צ לדון בזה דמה שאינו מודיעו הוי שוא"ת אלא משום דבדרבנן אף קו"ע נדחה מפני כבוד הבריות אם לא דנאמר דחייב מה"ת להפריש לחבירו מאיסור משום ליתא דמצות תוכחה וצ"ע

שוב מצאתי להב"ח ביור"ד סי' ש"ג שכתב כן בהדיא ופי' באמת דברי הרא"ש משום זה וע"ש שכתב ז"ל והרא"ש מפרש דדוקא שהלובש בעצמו מוצאו דהשתא הוי מזיד אם אינו פושטו צריך לפשוט אפילו בשוק אבל אם הלבוש אינו יודע א"צ לומר לו בשוק דכיון דאין חיוב אמירה זו אלא מדרבנן דאסמכוה אלפני עור לא תתן מכשול גדול כבוד הבריות שרואה ל"ת שבתורה וא"צ להגיד לו בשוק עד שיגיע לביתו זהו דעת רבינו עכ"ל הב"ח ע"ש. מיהו לכאורה צ"ע מהא דאמרינן בשבועות שם ה"מ בממונא אבל באיסורא אין חכמה כו' ועי' בתו' שם שכתבו אף דהוא שוא"ת מ"מ בגנאי קטן גם שוא"ת לא נדחה משום כ"ה ומשמע מכ"ז דחייב מן התורה להעיד באיסור וקשה דהא עיקר הלאו דלא יגיד הוא רק בממון ושיתבענו להעיד וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' עדות ע"ש וצריך לומר דמ"מ חייב להעיד מה"ת לאפרושי מאיסורא אך נראה לחלק בין זה דהוא בתורת עדות לפני ב"ד מחויב מה"ת להעיד באיסורא אבל להודיע לחבירו להפרישו מאיסור אין חייב רק מדרבנן וכמש"כ הב"ח ועי' בכס"מ פ"א מה' עדות שכתב שם דמ"ש רבינו והוא שיתבענו להעיד בד"מ נראה מדבריו דבדיני נפשות אפי' לא תבעוהו חייב כו' וסמך לדבר מצאתי שכתב הרא"ש בפ"ק דמכות שכל הרואה דבר ערוה חייב להעיד משום שנאמר ובערת הרע מקרבך ועי' להרא"ה בספר החינוך מצוה קכ"ב ע"ש

והנה בספר שו"ת אור נעלם בחי' לברכות שם כתב דמשמע מהטור דהרמב"ם ס"ל אף שהלבוש אינו יודע מ"מ חייב הרואה לקורעו מעליו כדי שלא יעבור משום לפני עור וכדאיתא סברא זו בב"ח. והקשה דזהו נגד מסקנת הגמ' דמסיק שוא"ת שאני והכא נמי אם מניחו על הלובש דעובר משום לפני עור זהו ג"כ בשוא"ת דנדחה מפני כבוד הבריות ע"ש. והנה לפי דבריו עדיפא הו"ל להקשות דהא מה שצריך להודיעו הוא רק דרבנן וכמש"כ הב"ח ודרבנן אף קו"ע נדחה משום כ"ה. והנה מה שהקשה דמה שאינו מודיעו הוי רק שוא"ת הנה לפמ"ש השג"א דס"ל להרמב"ם כתי' השני בתו' שם דהואיל דע"י שתיקתו יהי' נעשה איסור בידים הו"ל כקו"ע ולפ"ז ניחא שפיר. מיהו לפמ"ש הב"ח דאין חייב להודיעו רק מדרבנן ולפ"ז קשה נהי דנימא דהואיל ונעשה ע"י איסור הוי כקו"ע ממש לגבי הרואה אם לא יודיעו מ"מ צ"ע כיון דסוף סוף אין חיוב להודיעו רק מדרבנן וא"כ הא מדרבנן גם קו"ע נדחה משום כ"ה

גם הנה באמת יש להוכיח מדברי הרמב"ם דלא ס"ל כתי' השני שבתו' שם. דהנה הרמב"ם בפ"א מה' עדות העתיק דברי הגמ' גבי ת"ח למיזל לגבי דיינא דזוטר מיניה וכתב בד"א בעדות ממון אבל בעדות שמפריש בה מן האיסור הולך ומעיד ואח"כ כתב כהן גדול אינו חייב להעיד אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד ועי' בכס"מ שכתב דמדברי רבינו שכתב דין כ"ג סמוך לדין צורבא מרבנן דמפליגינן ביה בין עדות ממון לעדות שמפריש בה מן האיסור וסתם דבריו בכ"ג משמע דבכ"ג לא שני לן בין עדות ממון לעדות שמפריש בה מאיסור עכ"ל וכ"כ הכס"מ בפ"ג מה' מלכים לענין מלך ע"ש. ולכאורה צע"ג מאיזה ענין נחלוק בזה בין צורבא מרבנן למלך וכ"ג דא"צ להעיד אף באיסור כיון דאין חכמה כו' ועי' בלח"מ ובמ"ל וכתבו האחרונים לישב דס"ל להרמב"ם כמ"ש התו' בתי' הראשון בשבועות שם דלפיכך צריך להעיד באיסור אף דשוא"ת נדחה מפני כבוד הבריות ומשום דגבי עדות לא הוי רק גנאי קטן ואינו נדחה משום כ"ה וס"ל להרמב"ם דדוקא לצורבא מרבנן מקרי גנאי קטן אולם במלך וכ"ג להעיד לפני ב"ד דכל ב"ד הוי זוטר מיני' נחשב באמת לגנאי גדול ולכך א"צ להעיד אף באיסור ומשום דכ"ה דוחה בשוא"ת כנ"ל עי' בתומים סי' כ"ח ובשו"ת עטרת חכמים בחי' שבועות ועכ"פ נשמע מזה דלא ס"ל להרמב"ם כתי' השני שבתו' שבועות שם דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת אלא דלעולם מה שאינו מעיד מקרי שוא"ת ולכך גבי כ"ג דהוי גנאי גדול לילך ולהעיד לעולם א"צ להעיד גם באיסור דאי נימא דס"ל דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת וא"כ אמאי סתם דבריו בכ"ג דגם בעדות שמפריש בה מן האיסור אינו מעיד ובע"כ צ"ל כנ"ל ומ"מ הרי ס"ל להרמב"ם דכשהלבוש שוגג צריך להודיעו

ולכן נ"ל לומר בס"ד שלא כדברי האחרונים. והיינו דמחלוקת הרמב"ם והרא"ש באם הלבוש כלאים הוא שוגג אי צריך להודיעו אינו ענין כלל למה שפלפלו התו' בשבועות שם אם נחשב שוא"ת מה שאינו מעיד או דכשעושין איסור ע"י מקרי קום ועשה ובשיטת הרמב"ם ז"ל אין הטעם כלל משום דמה שאינו מודיעו הו"ל כקום ועשה וכן בשיטת הרא"ש דס"ל דא"צ להודיעו אין הטעם משום דמה שאינו מודיעו הוי רק שוא"ת ונדחה משום כ"ה כמש"כ הגאונים הנ"ל או משום דהוי רק דרבנן כמש"כ הב"ח אולם יסוד הדבר הוא דהכא אין אנו דנין כלל על חיוב הגדתו לחבירו לאפרושי מאיסורא אם יהי' נדחה משום כ"ה דהא בעצם הודעתו לחבירו שלבוש כלאים לגבי הרואה אין כאן דיחוי כ"ה כלל כמובן ורק עיקר כבוד הבריות