פרי יצחק חלק א ע

מפני כבוד הבריות אולם הרמב"ם ס"ל כיון דמ"מ הלבוש כלאים עביד מעשה ולגביה הוי קום ועשה ולכן צריך להגיד לו ועי' בשו"ת נו"ב מהדו"ק סי' ל"ה שהביא שם דברי הרמב"ם והרא"ש וכתב שם ז"ל. ולכך פסק הרא"ש בה' כלאים שאם מוצא על חבירו כלאים בשוק אם הלובש הוא שוגג לא מקרי לגביה קום ועשה ולגבי המוצא שרואהו לבוש ושותק הוי שוא"ת ע"ש. וכ"כ בספר ישועת יעקב או"ח סי' י"ג ז"ל דהרא"ש כתב דאם רואה חבירו לבוש כלאים בשוק א"צ להודיעו כיון דהוא לא עביד מעשה חשיב שוא"ת מה שאינו מודיעו ושאר פוסקים ס"ל כיון דהלובש כלאים קעביד מעשה חייב להודיעו וע"ש מה שכתב עוד שם דחבירו שוגג בדבר ולא קעביד איסורא והוא שידע מזה לא קעביד איסורא בקום ועשה ע"ש ויותר מזה מבואר בשו"ת שג"א שם וע"ש שכתב באמצע התשובה בזה"ל דלמאי דס"ד דרבינא כו' כש"כ שאינו דוחה ד"ת אפילו בשוא"ת וכיון דמן התורה מחויב להפריש את חבירו מאיסורא משום כבוד הבריות לא דחינן ליה אבל למאי דקי"ל דאפילו ד"ת נדחה מפני כבוד הבריות בשוא"ת כו' אם הלובש שוגג א"צ להגיד לו דמה שנמנע מלהגיד לו אינו אלא שוא"ת ונדחה מפני כבוד הבריות אע"ג דשל תורה היא עכ"ל ע"ש ולכן כתב שם השג"א להוכיח מדברי הראשונים דלא ס"ל כסברת הרא"ש: וע"ש שכתב דמדברי התו' בפ' שבועות העדות (דף ל') נראה שחולקים על סברא זו דאיתא התם אמר רבה ב"ר הונא האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזל אמר רב שישא בריה דר"א אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול ה"ז לא יטול וה"מ בממונא אבל באיסורא אין חכמה כו' כל מקום שיש חלול ה' אין חולקין כבוד לרב וכתבו התו' בד"ה אבל מיהו תימא דהכא שוא"ת הוא ובפ' מי שמתו בברכות מוכח דשרי אפילו באיסור דפריך גבי מוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק מהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה משום בזיון המת ומשני שוא"ת שאני וי"ל דהתם גנאי גדול הוא למת מצוה שאין לו קוברים לכך שוא"ת שרי כו' וכן לפשוט כלאים בשוק גנאי גדול כגנאי מת מצוה להכי פריך מינה אבל הכא גבי עדות ליכא גנאי כ"כ ולא שרי באיסורא אפילו בשוא"ת ודמי ליה גנאי דמצא שק או קופה כו' ועוד י"ל דכשעושין איסור על ידו לא מקרי שוא"ת והכא כדפי' בקונטרס כגון שבאה אשה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי ובממונא שרי אפילו מוציאין ממון על ידו מבעליו שלא כדין ומצא שק או קופה דמייתי ראיה מינה כגון שרוצה אחר ליטלו כו' עכ"ל התו' ע"ש הרי דס"ל להתו' בתי' השני דכיון דע"י שתיקתו נעשה איסור בידים הו"ל כקום ועשה ואין נדחה מפני כבוד הבריות וא"כ ה"ה אם רואה את חבירו מלובש בכלאים והוא לא ידע אם אינו מודיעו הו"ל כעושה מעשה בידים ואינו נדחה מפני כבוד הבריות וחייב להגיד לו ע"ש בשג"א. ועפ"י יסוד הזה כתב להוכיח מדברי רש"י והרמב"ן דלא ס"ל כסברת הרא"ש ומשום דמדבריהם מוכח דלא ס"ל כתי' הראשון שבתו' לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן ובע"כ דס"ל כתי' השני שבתו' ודלא כהרא"ש

והנה לפי דברי השג"א הנ"ל נמצא דמחלוקת הרמב"ם והרא"ש תלי' בשני תי' התו' וכנ"ל דלתי' הראשון דס"ל להתו' דמה שאינו מעיד חשיב שוא"ת ה"ה דא"צ להודיעו וכסברת הרא"ש ולתי' השני דס"ל להתו' דמה שאינו מעיד חשיב כקו"ע ולפ"ז ה"ה דצריך להודיע לחבירו שהוא לבוש כלאים וכסברת הרמב"ם. והנה לפי הבנת האחרונים בדעת הרא"ש דלפיכך א"צ להודיע לחבירו שהוא לבוש כלאים ומשום דמה שאינו מודיעו הוי רק שוא"ת ונדחה מפני כבוד הבריות לפ"ז צ"ל ע"כ דהא דאינו צריך להודיעו היינו דוקא בגנאי גדול כמו אם לבוש כלאים בבגד התחתון שיהי' נשאר עומד ערום בשוק וכמש"כ התו' ולכן א"צ להודיעו דמה שנמנע מלהגיד לו הוי שוא"ת ונדחה משום כ"ה אולם אם לבוש כלאים בבגד עליון דבודאי לא הוי רק גנאי קטן בכה"ג בודאי צריך להודיעו דאין לומר בזה דמה שאינו מודיעו לא הוי רק שוא"ת דהא בגנאי קטן גם שוא"ת אין נדחה מפני כבוד הבריות וכמש"כ התו' בתי' הראשון דלפיכך צריך להעיד באיסורא אף דמה שאינו מעיד הוי רק שוא"ת ומשום דלא הוי רק גנאי קטן וכנ"ל ואף דלפי מש"כ התו' בתי' השני לפ"ז א"צ לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן ואפ"ל דבשוא"ת ממש גם בגנאי קטן נדחה משום כ"ה מ"מ הא לסברת הרא"ש וכנ"ל בודאי א"א לומר כתי' השני שבתו' דלתי' זה דכשעושין איסור על ידו לא מקרי שוא"ת א"כ הא אין מקום כלל לדברי הרא"ש ולפ"ז ה"ה דאם רואה לחבירו שהוא לבוש כלאים צריך להודיעו וכנ"ל. ובע"כ צ"ל לדעת הרא"ש כתי' הראשון שבתו' דמה שאינו מעיד לא הוי רק שוא"ת והא דצריך להעיד באיסורא היינו משום דלא הוי רק גנאי קטן וכנ"ל ולפ"ז ה"ה היכי שרואה לחבירו שהוא לבוש כלאים בגוונא דלא הוי רק גנאי קטן אם יפשוט בשוק חייב להגיד לו דאין לומר בזה דמה שנמנע מלהגיד לו הוא רק שוא"ת דנדחה משום כ"ה. דבגנאי קטן גם שוא"ת אין נדחה משום כבוד הבריות לסברא זו וכנ"ל

אולם צ"ע לפ"ז דברי התה"ד הנ"ל הביאו הרמ"א בשו"ע יור"ד סי' שע"ב דכהן ששוכב ערום באוהל המת אין להגיד לו אבל אם כבר הגידו לו אסור להמתין עד שילביש א"ע ע"ש והחות יאיר בתשובה סי' צ"ה הקשה ע"ז מדברי התו' בברכות שם גבי הא דמסיק שוא"ת שאני וכתבו דלהכי לא ילפינן מטומאה גופה שהותרה לכהן גדול ונזיר להיטמא למת מצוה בקום ועשה ומשום דמה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל דלא כפרש"י ע"ש ולפ"ז עכ"פ איסור טומאה גופה בודאי נדחה משום כ"ה אף בקו"ע וא"כ אמאי צריך לצאת לחוץ ערום ואסור להמתין עד שילביש א"ע וע"ש שתי' די"ל דהא דטומאה נדחה מפני כבוד הבריות אף בקו"ע היינו ג"כ בגנאי גדול דוקא וכמו מת מצוה וכמש"כ התו' בשבועות שם לחלק בהכי לענין שוא"ת וכנ"ל אולם בכה"ג לרוץ ערום לבית חבירו בשביל טומאה לא הוי רק גנאי קטן חדא דלא הוי בשוק וגם הכל יודעין דהוא בשביל טומאה ע"ש וכ"כ בפשיטות התומים בסי' כ"ח ע"ש ועכ"פ כיון דבכה"ג לא הוי רק גנאי קטן וכנ"ל לפ"ז צ"ע גם בלא ידע מדוע א"צ להגיד לו נהי דמה שאינו מודיעו הוי רק שוא"ת מ"מ כיון דבכה"ג לא הוי רק גנאי קטן ובגנאי קטן גם שוא"ת אין נדחה מפני כבוד הבריות וכנ"ל. ולבד זה הנה לפי הטעמים שכתב החו"י שם דלצאת ערום מבית משום טומאה לא הוי רק גנאי קטן וכנ"ל א"כ נראה דמכש"כ בירושלמי שם דמייתי הרא"ש בפ"ט דנדה דר' אמי הוי יתיב ומתני אמר חד לחבריה את לבוש כלאים א"ל ר' אמי שלוף מאנך והב ליה והיינו דהקפיד ר' אמי על מה שהודיעו דע"ז כתב הרא"ש הטעם דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרישנו משוגג ולפמש"כ החו"י נראה דמכש"כ דגם זה לא הוי רק גנאי קטן דהא בבהמ"ד היו יושבין ודוקא בשוק הוי גנאי גדול. ועכ"פ כיון דלא הוי רק גנאי קטן וא"כ אמאי א"צ להודיעו דהא גנאי קטן אינו נדחה גם בשוא"ת ואמאי הקפיד ר' אמי: מיהו דברי החו"י אינם מוכרחים דאפ"ל דגם הך עובדא דתה"ד לרוץ ערום מבית שיש בו טומאה הוי גנאי גדול והא דלא נדחה איסור טומאה שאינו שוה בכל משום כבוד הבריות היינו משום דהתה"ד קאי בשיטת רש"י בברכות שם ולדידיה גם איסור טומאה לא נדחה משום כבוד הבריות בקום ועשה והא דמת מצוה דוחה ללאו דטומאה גבי כ"ג ונזיר היינו משום דלא מקרי דיחוי כלל ע"ש

מיהו בכ"ז הנה צע"ג לומר דהרא"ש מיירי דוקא במקום גנאי גדול דהנה פשטות דברי הרא"ש והטור במה שכתבו הרואה כלאים על חבירו משמע ודאי אפילו בבגד עליון דבודאי לא מקרי גנאי גדול. דהנה התו' בב"מ (דף לא) ד"ה אלא כתבו וז"ל וי"ל כבוד הבריות דמת מצוה חמיר טפי כו' אע"ג דבפ' מי שמתו מוכח דאי הוי כלאים שוא"ת היה נדחה