פרי יצחק חלק א סט

למכור בהמה דקה לכותים דלפי המובן מפשטות הגמ' הטעם הוא משום דאתי לזבוני לעובד כוכבים ולעובד כוכבים גופה הוא מנהג חומרא בעלמא. ומש"כ דהסוגיא לא אזלא לדידיה אינו מובן. אולם דברי רש"י הם פשוטים וברורים לפי המסקנא שם בע"ז דבמכירה ליכא חשש רביעה דאף במקום שאסרו לייחד מותר למכור דעובד כוכבים חס על בהמתו שלא תעקר ולפ"ז צריך להבין טעם חומרת מקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לעובד כוכבים. והנה בחי' הריטב"א שם כתב שנהגו חומרא שלא למכור שלא רצו לסמוך על חזקה זו דעובד כוכבים חס על בהמתו ע"ש. והר"ן שם כתב שהחמירו שלא למכור כדי שלא יבואו להעמיד בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים והיינו דהחמירו במכירה משום יחוד ע"ש. ולפ"ז נראה דס"ל לרש"י בטעם חומרת מקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לעובד כוכבים דהוא משום דהחמירו על עצמן דלמא אתי למכור גסה. והנה באמת נראה דטעם זה פשוט יותר ממש"כ הר"ן והריטב"א דלמה שכתב הר"ן אין לזה מקור בש"ס להחמיר במכירה משום יחוד. אולם למש"כ רש"י דגזירה משום דילמא אתי למכור גסה יש לזה יסוד בש"ס דהא מבואר במשנה שם דאין מוכרין בהמה גסה עגלים וסייחים שלמין ושבורים וע"ש בפרש"י הרי דבבהמה גסה גופיה גזרו בעגלים וסייחים ושבורין דלמא אתי לאחלופי ולמזבן להו גדולים ושלמין אלא דבבהמה דקה לא גזרו חכמים אטו גסה. ולפ"ז הרי קרוב לומר דמקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לעובד כוכבים היינו משום שהחמירו על עצמן גם בבהמה דקה דלמא אתי למכור גסה וכמו בעגלים ושבורין אטו גדולים ושלמין וזה ברור

ולפ"ז נראה לומר דגם הא דמבואר בברייתא מקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לכותים אין מוכרין. אין טעם החומרא משום דהכותי אתי לזבוני לעובד כוכבים דזה אינו ענין כלל כיון דלעובד כוכבים גופיה שרי למכור מדינא ורק ממנהגא דלמא אתי למכור גסה. אולם י"ל דהטעם הוא שהחמירו על עצמן דלמא אתי למכור גסה לכותים ובהמה גסה מדינא אסור לזבוני להו משום דאתי לזבוני לעובד כוכבים וכמש"כ התוס' דחד לפני הוא שלא יחטא בשאלה ושכירות ונסיוני כנ"ל ולפ"ז חומרת מקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לעובד כוכבים ושלא למכור בהמה דקה לכותים טעם אחד הוא שהחמירו על עצמן דלמא אתי למכור גסה. ולפי הנ"ל מוכרח דקו' הגמ' לרבה מהברייתא הוא רק מבהמה גסה וכמו שפרש"י דמבהמה דקה ליכא לאקשויי כיון דאין הטעם משום דאתי לזבוני לעובד כוכבים אלא דהחמירו בדקה משום בהמה גסה. ועכ"פ לפ"ז נראה לומר דעיקר הוכחת הגמ' דבהמה גסה אסור מדינא לזבוני לכותים אינו משום דקתני דבהמה דקה תלי' במנהגא וש"מ דבהמה גסה אסור מדינא. אלא משום דכל עיקר מקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לכותים בע"כ דהוא משום שהחמירו על עצמן דלמא אתי למכור גסה כנ"ל. ולפ"ז בע"כ דבהמה גסה עכ"פ מדינא אסור לזבוני להו והיינו דהחמירו בבהמה דקה אטו גסה ובע"כ דמשום דאתי לזבוני לעובד כוכבים חיישינן. ואולי יש לכוון זה גם בפרש"י ודוק. ולפ"ז יתבאר ג"כ שפיר הא דהוצרך הגמ' להקשות מכח דכותים לא חשידי ארביעה. והיינו דהרי הר"ן והריטב"א פירשו באמת להך דמקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לעובד כוכבים דהוא משום ליתא דרביעה והיינו דהחמירו במכירה שלא יבואו לייחד או משום שלא רצו לסמוך על חזקה זו דעובד כוכבים חס על בהמתו וכנ"ל. מיהו לענין מקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לכותים אפ"ל דלכ"ע הטעם הוא רק משום שהחמירו בדקה אטו גסה דהרי כותים לא חשידי ארביעה כלל וא"א לומר כמ"ש הריטב"א והר"ן ובע"כ צ"ל כנ"ל. ולפ"ז ניחא שפיר מה שהאריך הגמ' להוכיח דכותים לא חשידי ארביעה והיינו דאי נימא דכותים חשידי ארביעה הוי אפ"ל דטעם חומרת מקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לכותים הוא משום ליתא דרביעה וכמ"ש הריטב"א והר"ן. אולם מכיון דכותים לא חשידי ארביעה ולפ"ז הרי א"א לומר הטעם כנ"ל ובע"כ צ"ל דטעם החומרא שלא למכור בהמה דקה לכותים הוא משום דהחמירו בדקה דלמא אתי למכור גסה ובע"כ דלמכור בהמה גסה לכותים אסור מדינא ומשום דאתי לזבוני לעובד כוכבים וקשה לרבה כנ"ל. סימן כו בדין אם אחד רואה לחבירו שהוא לבוש כלאים בשוק או שנפסקו לו ציציותיו בשבת ברה"ר והוא אינו יודע אם מחויב להגיד לו כדי שיפשוט בגדו וטליתו מעליו או דמשום כבוד הבריות ישתוק וא"צ להגיד לו עד שיגיע לביתו

תשובה בס"ד. הנה הטור יור"ד סי' ש"ג כתב המוצא כלאים בבגדו אם הם דאורייתא פושטו אפילו בשוק כו' כתב הרמב"ם הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו אם הוא בשוק קורעו מעליו אפילו אם הוא רבו שלמדו חכמה: וא"א הרא"ש ז"ל כתב אע"פ שהמוצא כלאים דאורייתא פושטו אפילו אם הוא בשוק דוקא שהלבוש מוצאו בעצמו שהוא מזיד אבל הרואה כלאים על חבירו והלבוש אינו יודע אין צריך לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרישנו משוגג עכ"ל הטור ע"ש ודברי הרא"ש הוא בפ"ט דנדה וע"ש שהביא ירושלמי הרי שהלך בשוק ונמצא לבוש כלאים תרין אמוראין חד אמר אסור וחד אמר מותר מאן דאסר ד"ת ומאן דמתיר כר' זירא דאמר גדול כבוד הבריות שדוחה את המצוה בל"ת שעה אחת כו' ר' אמי הוי יתיב ומתני אמר חד לחבריה את לבוש כלאים א"ל ר' אמי שלוף מאנך והב ליה וסבר ר' אמי כאמורא דשרי א"נ בכלאים דרבנן א"נ בכלאים דאורייתא ודאי המוצא כלאים בבגדו כו' אבל אם אדם רואה כלאים בבגדי חבירו והלבוש כלאים אינו יודע אין לומר לו בשוק כו' דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרישנו משוגג ע"ש ועי' בב"י ובשו"ע יור"ד בסי' זה דהמחבר כתב דברי הרמב"ם. ובהגהות רמ"א הביא דעת הרא"ש והטור ע"ש וכ"כ בעל תרומת הדשן בסי' רפ"ח לענין כהן ששוכב ערום בבית שיש בו מת. וז"ל יראה דמשום כבוד הבריות לא נעשה שום איסור דאורייתא כו' אמנם אותם שקוראים לכהן לצאת יזהרו בתחילה שלא יגידו לו מיד שיש מת באהל אלא יקראו לו בסתם לצאת אליהם וכשילביש יגידו לו וכדרך זה שרי משום כבוד הבריות ואע"פ שמניחים אותו שוהה בטומאה הואיל והוא לא ידע ושוגג הוא שרי וכה"ג כתב ביור"ד בשם אשרי וכ"כ האשרי גופיה בהלכות כלאים ע"ש ודברי תה"ד אלו הביא ג"כ הרמ"א ביור"ד סי' שע"ב ע"ש

אך הנה בשו"ת שג"א סי' נ"ח האריך בדין זה והעלה להלכה דאם אחד רואה לחבירו שהוא לבוש כלאים חייב להגיד לו ודלא כהטור והאחרונים ביור"ד סי' ש"ג ויסוד דבריו הוא משום שהאריך שם להוכיח דדעת הראשונים הוא שלא כדברי הרא"ש ע"ש. ולענ"ד יש לדון בדבר וכמו שאבאר בעז"ה. והנה בעיקר מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בזה הבינו כל האחרונים בטעם מחלקותם דהוא משום דמבואר בגמ' ברכות (דף כ) בסוגיא דהמוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק דאע"ג דאין כבוד הבריות דוחה איסור דאורייתא מ"מ היינו דוקא באיסור קום ועשה כמו כלאים אולם בשב ואל תעשה נדחה מפני כבוד הבריות אפילו איסור דאורייתא וכמו דמת מצוה דוחה פסח ומילה וע"ש בסוף הסוגיא דמסיק שוא"ת שאני ע"ש ולכך ס"ל להרא"ש נהי דהמוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק היינו משום דאין איסור דאורייתא נדחה מפני כבוד הבריות בקו"ע אולם הרואה כלאים על חבירו והלבוש הוא שוגג ואנו דנין רק אם חייב להגיד לו בזה אמרינן דישתוק וא"צ להגיד לו דהא מה שאינו מודיעו הוי רק שוא"ת ואיסור שוא"ת הרי נדחה