פרי יצחק חלק א סב

כ"א טריפה ועכ"פ הרי יכולה לחיות קרוב לי"ב חודש ומ"מ הוא מפליט שמנונית אפילו ע"י חום בית השחיטה וא"כ מכש"כ דדבר חי מפליט ע"י חום של רותח האש ודוחק לומר דטריפה שאינה חיה מפליט בטבע משא"כ חי גמור דזה לא ניתן להאמר כלל. ועוד דהא איכא למ"ד טריפה חיה וא"כ מאי פריך. ובע"כ דבאמת גם חי מפליט ועכ"פ לפ"ז נראה דאם נפל עוף לתוך יורה רותחת אף שהוציאוה משם בעודה חיה מ"מ התבשיל אסור משום בליעת אבמ"ה וכעין פסק הגאון שבפ"פ דמיין כנ"ל

אלא דאפילו אי נימא דגם דבר חי מפליט ומבליע מ"מ יש לדון בדבר אם נאסר מחמת בליעת טעם של אבמה"ח דהנה בחולין (דף ק"א) מייתי ברייתא נטל צפור שאין בה כזית ואכלה ר' פוטר ור"א בר"ש מחייב ואמרינן התם דקא מפליגי מר סבר בהמה בחייה לאברים עומדת ומר סבר בחייה לאו לאברים עומדת. ופרש"י רבי פוטר דקסבר אין אבמ"ה בשלימה דלאו אבר מקרי כו' לאברים עומדת לנתחה עומדת הלכך כל אבר ואבר שבה קרוי אבר בפני עצמו כו' לאו לאברים עומדת עד שתשחט ואין כאן שם אבר אלא א"כ הפרישו עכ"ל ע"ש. ועכ"פ מתבאר מסוגי' זו דלמ"ד בחייה לאו לאברים עומדת אם יאכלנה כולה כשהיא שלימה פטור משום אבמה"ח דאין אבמה"ח בשלימה דלא מקרי אבר אלא א"כ הפרישו, ולפ"ז נראה דגם הטעם שנפלט ממנה בחייה לתוך הרוטב אינו אסור משום טעם כעיקר של אבמה"ח ככל האיסורין כיון דהעוף גופה כשהיא שלימה אין עליה שם אבמ"ה ואם יאכלנה כולה פטור א"כ כש"כ הטעם הנפלט ממנה ליכא משום טעם כעיקר של אבמ"ה. והנה בפלוגתא זו נראה דקי"ל כרבי דהלכה כרבי מחבירו וכן פסק הרמב"ם דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת וכמש"כ הלח"מ בפ"ד מה' מאכלות אסורות ע"ש אלא דרש"י פי' שם בסוגי' דאפילו למ"ד בחייה לאו לאברים עומדת מ"מ לבשר עומדת. ולפ"ז בנ"ד אסור התבשיל משום טעם כעיקר של בשר מן החי. אולם התו' דחו שם לפרש"י וכתבו דכי היכי דלאו לאברים עומדת ה"נ לאו לחתיכת בשר עומדת. ולפ"ז נראה דמותר כנ"ל

אכן לפי הנ"ל צ"ע מסוגי' דבכורות (דף ו') דאמר ליה ר"א בריה דרבא לרב אשי אלא מעתה טעמא דרבנן מגמל גמל ור"ש מאת הגמל הא לא"ה הוי אמינא חלב דבהמה טמאה שרי מאי שנא מהא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן איצטריך סד"א הואיל דבהמה טהורה נמי חידוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב וכיון דחידוש הוא כו' הניחא למ"ד כו' איצטריך סד"א הואיל וליכא מידי דאתא מחי ושרייה רחמנא והאי חלב כי אבר מן החי הוא ושרי והלכך אפילו בהמה טמאה לישתרי קמ"ל עכ"ל הגמ' ע"ש. והנה הש"ך בסי' פ"א ס"ק י"ב הבין בדברי הגמ' דהחלב גופיה הוי כאבר או כבשר הפורש מן החי וע"ש שכתב דע"כ לא בעי לאשכוחי בש"ס היתר לחלב אלא כי היכי דלא נימא דהוי כמו אבמה"ח כמו בשר מן החי כו' ע"ש. אולם באמת צ"ע דבודאי אין חלב בכלל אבמה"ח ולא בכלל בשר מן החי דהא אין זה לא אבר ולא בשר. ולכן נראה ברור דחלב הוא רק ציר של אבר מן החי ושל בשר מן החי וכמבואר שם בהדיא דאמר הא לא"ה הו"א חלב דבהמה טמאה שרי מ"ש מהא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן כו' הרי דמדמה הגמ' חלב טמאה לציר והיינו דהחלב המתמצה מגופה הוי כמו ציר היוצא ע"י מליחה וכבישה ועי' בחולין (דף ק"א) שאני ציר ובתו' שם. ולפ"ז נראה ברור דזהו ג"כ הא דאמר בגמ' והאי חלב כי אבמה"ח הוא ושרי והיינו דגם חלב טהורה הוי כמו ציר של אבמ"ה ושרי ולכך הו"א דאפילו בבהמה טמאה לישתרי וז"ב. ועכ"פ לפי הנ"ל הרי צע"ג דלמ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת ואם יאכלנה כולה פטור משום אבמה"ח וא"כ לא הוי חלב חידוש כלל דאין לאסור חלב משום ציר של אבמ"ה כיון דכשהיא שלימה אין עליה שם אבמ"ה כלל וא"כ איך יהיה צירה אסור

שוב מצאתי בש"ת נו"ב מהדו"ת ח' יור"ד סי' ל"ו שכתב דאף לפי ההו"א דחלב אסור משום דליכא דאתא מן החי ושרייה רחמנא איזה אזהרת לאו יש ע"ז הלא בחלב הזה לא שייך לא אזהרת אבמ"ה ולא אזהרת בשר מן החי שהחלב אינה לא אבר ולא בשר ולכן אמרו כאבמ"ה ולאו אבמה"ח ממש: אבל האיסור שהוא בחלב לפי ההו"א הוא משום דלא אשכחן דאתי מן החי ויהיה מותר קודם זביחה דכתיב וזבחת ואכלת ויש בו איסור שאינו זבוחה והיינו איסור עשה ע"ש אולם דבריו צ"ע דהנה אפילו אי נימא דהאיסור שהוא בחלב לפי ההו"א הוא משום איסור עשה דשאינה זבוחה מ"מ צ"ל ג"כ דהחלב הוא רק כמו ציר של אינה זבוחה דהרי בגמ' מבואר בהדיא דחלב טמאה יש לאסור רק מקרא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן הרי דהחלב אינו כגוף הטמאה רק ציר של טמאה וא"כ מה נ"מ בין לאו דלא תאכלו טמאה או הך דשאינה זבוחה לא תאכל ובע"כ צ"ל דהחלב הוא באמת רק ציר של אינה זבוחה ולפ"ז ל"ל לפרש מכח עשה דשאינה זביחה הרי כך אפ"ל דהחלב הוא ציר של אבמ"ה אם לא דנימא כנ"ל דאי משום דהחלב הוי ציר של אבמ"ה א"כ לא אתי שפיר למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת אולם לפמ"ש הנו"ב משום עשה דשאינה זבוחה א"כ ניחא שפיר לכ"ע אולם באמת צע"ג אם מכח עשה דשאינה זבוחה יהיה צירה אסור דהרי גם בהא דמבואר בחולין (דף קיב) דרבא חסר בשר שחוטה דאימלח עם בשר טריפה מקרא דהטמאים לאסור צירן הקשו בתו' חולין (דף צט) בד"ה שאני ציר וז"ל וקצת תימא כיון דצריך קרא בשרץ ובבהמה נמי דריש ליה בת"כ כו' ודגים דליכא קרא לא אסיר מדאורייתא היכי מייתי רבא ראיה התם מהטמאים לאסור ציר של טריפה ע"ש וא"כ מכש"כ דיהיה קשה דמנ"ל לאסור ציר של אינה זבוחה דהוא רק מאיסור עשה דבודאי מקרא דהטמאים אין ללמוד לאיסור עשה ועוד קשה דהנה הרא"ש בבכורות שם הקשה בהא דאמר חלב חידוש הוא דליכא מידי דאתא מחי ושריה רחמנא והא איכא נמי בצים וכן דבש דבורים דשרו ותי' משום שאין שניהן באין מן החי בענין אחד ע"ש: והנה הרמב"ם בפ"ב מה' מ"א כתב דבשר אדם אסור בעשה וחלב אדם מותר וכתב המ"מ אע"ג דכל היוצא מן הטמא טמא כלל זה אינו למה שאסור באיסור עשה ע"ש וכ"כ הש"ך בסי' ע"ט ע"ש. ולפ"ז קשה אי נימא דחלב חידוש הוא משום דיוצא מאיסור עשה שאינה זבוחה א"כ קשה האיכא נמי חלב אדם דגזה"כ הוא דמותר אע"ג דבשרו אסור בעשה ואף דהוא איסור אחר מ"מ הא גם דבש דבורים הוא איסור אחר ומ"מ הקשה הרא"ש מזה ולכך צ"ל דהא דחלב חידוש הוא משום יוצא מאבמ"ה ולפ"ז ניחא דאף דחלב אדם ג"כ מותר מ"מ אפ"ל דבאיסור עשה לעולם לא נאסר יוצא כלל ודו"ק

ועכ"פ לענין פליטת עוף חי ע"י בישול נראה דאפילו אי נימא דהמאכל לא נאסר משום בליעת אבמ"ה דבחייה לאו לאברים עומדת כנ"ל מ"מ בודאי אסור משום בליעת איסור שאינה זבוחה דפליטה שע"י בישול בודאי אסור אפילו מאיסור עשה אולם הנה הפרמ"ג בפתיחה לה' שחיטה נסתפק בעיקר עשה דשאינה זבוחה אי נוהג גם בעוף ע"ש אולם נראה לה"ר דשאינה זבוחה נוהג גם בעוף מדברי התוס' בחולין (דף לג) ד"ה אחד שהקשו לר"מ דאמר אין אבמ"ה נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד והא איכא אבמ"ה דחיות ועופות הטהורין דלישראל שרי ולעובדי כוכבים אסור ותי' דמ"מ אבמ"ה דידהו אסור משום דבעי שחיטה ע"ש והנה פשטות דברי התוס' בודאי הוא משום איסור עשה דשאינה זבוחה וכן פי' בס' ראש יוסף ולפ"ז הרי מבואר דגם בעוף איכא עשה דשאינה זבוחה וכן נראה לה"ר מדברי התוס' בחולין (דף קכ) בד"ה מה להנך