פרי יצחק חלק א סא

צריכה ליה פסח שנתבשל בחמי טבריא מהו תרין אמוראין חד אמר אסור וחרנה אמר מותר מאן דמר אסור כו' ובשל מבושל במים ומאן דמר מותר כ"א צלי אש כו' וע"ש בפי' הק"ע דמיירי בפסח שבשלו בחמי טבריא ואח"כ צלאו ומיבעיא ליה אי הוי כמבושל ואפילו צלאו אח"כ אסור או דלמא לא הוי כמבושל ואם צלאו אח"כ שרי וע"ז אמר מאן דמר מותר כ"א צלי אש משמע דבישול היינו ג"כ ע"י האש הלכך אם בשלו בחמי טבריא ואח"כ צלאו מותר ע"ש. והנה פי' זה מוכרח הוא דמיירי בע"כ שצלאו אח"כ דאל"כ מ"ט דמ"ד מותר נהי דבחמי טבריא לאו בישול מקרי מ"מ הא עכ"פ איכא עשה דכ"א צלי אש וכמו חי ובע"כ צ"ל כנ"ל דמיירי שצלאו אח"כ וע"פ שי' הרא"ם הנ"ל דיש צלי אחר בישול וא"כ כשצלאו אח"כ באש שפיר מקרי צלי אש ומשום מבושל לא נאסר ע"י חמי טבריה כנ"ל. ומזה הוא ראיה ברורה לשי' הרא"מ דכמו דיש בישול אחר צלי כן ה"ה צלי אחר בישול. שוב ראיתי בפי' הפ"מ שפי' שם דמ"ד מותר משום דכתיב כ"א צלי אש ואש מיותר הוא אלא למידרש לדיוקא דמה שהוא מבושל על האש ולא צלי הוא דאסרה התורה לאפוקי המבשל בחמי טבריא ע"ש. אולם דבריו צע"ג דא"כ גם חי יהיה מותר דמה בין חי למבושל בחמי טבריא והרי חי מפורש בהדיא בברייתא בפסחים שם דאסור. ולכן נראה דהעיקר הוא כמו שפי' הק"ע דמיירי בבשלו בחמי טבריא וצלאו אח"כ וכמו שבארנו דלכך מותר משום דאין צלי אחר בישול וכנ"ל. ולפ"ז מ"ד מותר הוא כר"ח בפסחים שם אלא דר"ח מיירי בשלא צלאו אח"כ ומ"ד מותר הוא כשצלאו אח"כ. אולם אפילו לראבי"ה שחולק על הרא"מ וע"פ הסוגי' דברכות ל"ח ועי' במרדכי פ' כירה מ"מ הא צ"ל דהא דבפסח צלאו ואח"כ בשלו חייב הוא מגזה"כ דבשל מבושל. ולפ"ז אפ"ל דעכ"פ בפסח גופיה כמו דיש בישול אחר צלי כנ"ל כן ה"ה דיש צלי אחר בישול וכנ"ל

ומה שדקדק כת"ר דאי בשלא צלאו אח"כ הלא לא שייך לחייבו על הבישול שבחמי טבריא דגם אי היה אוכלו חי היה חייב משום כ"א צלי אש עכ"ד. הנה לפי המבואר בגמ' דר"ח מתני להא דר"ח בהדיא אמר ר"ח המבשל בחמי טבריא בשבת פטור ופסח שבשלו בחמי טבריא חייב שעבר משום צלי אש ע"ש. ולפ"ז אשמעינן ר"ח באמת דמבשל בחמי טבריא אינו חייב משום מבושל כ"א משום צלי אש. ועי' בחי' מהרש"ל שפי' דלרב חסדא לוקה במבשל בחמי טבריא משום כ"א צלי אש משא"כ בחי ע"ש. ולפי"ז ג"כ מיושב שפיר ועי' ברמב"ם פ"ח מה' ק"פ שכתב צלהו ע"ג סיד או חרסית או חמי טבריא ה"ז אסור שאין זה צלי אש. ולכאורה צע"ק דהו"ל לומר או שבשלו בחמי טבריא ועכ"פ מדכייל הרמב"ם חמי טבריא עם הנך משמע דחמי טבריא הוא רבותא יותר מבחי

ובעיקר הדבר מה שהקשה דהיאך משכחת לה פסח שבשלו בחמי טבריא הא אין חמי טבריא בירושלים ורוצה לישב שהביא חמי טבריא לירושלים ורק דחה משום דהוי כלי שני. תמהני מאוד על כת"ר שרוצה להביא דבר זה לגדר המציאות וכי ר"ח הלכה למעשה אתי לאשמעינן או מעשה שהיה, וכי בשביל שאין חמי טבריא בירושלים א"צ להשמיענו דין פסח שבשלו שלא ע"י תולדות אור ולדבריו הרי גם לזה אין מציאות כלל איך אפשר להביא רותחין דרך שלשה ימים לבשל בו בשר, אבל באמת ר"ח נקט לדוגמא בעלמא חמי טבריה ובאמת יוכל להיות אם יבקע מעיין אשר יזיל פלגיו מים רותחין ועי' בפסחים (דף ח') מפני מה אין חמי טבריא בירושלים כו' ואולי כאשר יבא בן דוד ותמלא הארץ דיעה ויהיה עלייה לשמה גם חמי טבריא יעברו דרך שם. ועי' פרש"י שפי' חמי טבריא מעיינות רותחין וכוונתו כנ"ל: סימן כא בדין דבר חי אי מפליט ומבליע

הנה בשו"ת חתם סופר ח' יור"ד סי' צ"ד כתב וז"ל עובדא ידענא בפ"פ דמיין פרח תרנגולת לתוך קלחת חמאה רותחת על האש ומתה בתוכה והורה גאון אחד שאסור החמאה אפילו לגוים ולבסוף הזכירוהו דבשר עוף בחלב מותר בהנאה ובתוך כ"ד השיב אין ה"נ דהנאה מותרת ולמוכרה לגוי אסורה משום בליעת אבמ"ה דאסור לב"נ כו' מ"מ נלמוד דגם בחי שייך פליטה ע"ש. ולפ"ז נראה דאם נפלה תרנגולת לתוך קלחת רותח ולא מתה בתוכה רק הוציאוה בעודה חיה מ"מ אסור התבשיל משום בליעת אבמ"ה. אולם ראיתי בשו"ת גור אריה יהודה סי' צ"ח שה"ר דבדבר חי לא שייך פליטה מהא דמבואר ביור"ד סי' פ"ג סעיף ו' עובד כוכבים שהביא חבית, מלאה מציר דגים אם כלכית אחת שוטטת בו מותר והנה רש"י בע"ז (דף ל"ה) כתב דכלכית הוא דג טמא שגדילה מאליה בציר דגים טהורים עיי"ש וכ"כ הערוך. ולכאורה הרי הכלכית הוא כבוש בהציר ויאסור הציר משום פליטת הכלכית כמו בנתבשל דג טמא ולא הו"ל להפו' לסתום מלבאר שצריך להיות ששים בהציר נגד הכלכית ובע"כ כיון דהכלכית הוא דבר חי ליכא חשש פליטה מגופה ע"ש. אולם לענ"ד אין זה ראיה כלל והנה מלבד דיש לחלק בין כבוש למבושל דאפילו אי נימא דדבר חי אינו מפליט ע"י כבוש מ"מ אפשר דברותח מפליט שפיר ועי' בשו"ת נו"ב ח' יור"ד סי' כ"ו שהאריך לבאר השמועות בדין כבוש כמבושל והעלה דכבוש כמבושל אינו כלל לכל הדברים ויש דברים דבלעי ופלטי בכבוש ויש דלא בלעי ופלטי בכבוש ע"ש. ולפ"ז אפ"ל ג"כ דגם דבר חי אין בטבע להפליט בכבוש אבל בחום של רותח ע"י האש מפליט שפיר כנ"ל

מיהו באמת גם בל"ז אין ראיה כלל גם לענין כבוש דאין חי מפליט מהא דלא נאסר הציר משום פליטת הכלכית והיינו דנהי דכלכית הוא דג טמא בלא סנפיר וקשקשת מ"מ כיון שהיא גדילה מאליה בציר א"כ גם הכלכית בעצמה מותרת כ"ז שלא פירשה דסימני דגים הוא רק בימים ונהרות וכמבואר בחולין (דף ס"ו) וכן מבואר בהדיא בשו"ע יור"ד ריש סי' פ"ד ז"ל שרצים הגדילים במים שבכלים ושבבורות שיחין ומערות שאינם נובעים מותרין אע"פ שאין להם סנפיר וקשקשת לפיכך שוחה ושותה מהם ואינו חושש לשרצים שבהם אם יזדמנו לתוך פיו ע"ש. ולפ"ז הכלכית שגדילה מאליה בציר שבכלים גם היא עצמה מותרת כ"ז שהיא בתוך הכלי שלא פירשה וא"כ מה יש לחוש לפליטתה וכן אין לחוש שמא פירשה על שפת הכלי מבחוץ דהא מבואר בשו"ע שם דמסתמא אין לחוש שמא פירשו ע"ש ועכ"פ לפ"ז אין ראיה כלל מהך דכלכית כנ"ל

אולם לענ"ד נראה לה"ר דגם דבר חי מפליט ומבליע מגמ' חולין (דף ח') סכין טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בחמין וחד אמר בצונן כו' ולמ"ד בחמין מ"ט משום דקא בלעה איסורא דהתירא נמי בלעה אבר מן החי אימת בלעה לכי חיימא אימת קא חיימא לכי גמרה שחיטה ההיא שעתא התירא הוי ופרש"י דהתירא נמי כי שחיט בה בהמה כשירה נבעי הגעלה דהא בלעה שמנונית דאבמה"ח קודם גמר שחיטה עכ"ל ע"ש. ועכ"פ מתבאר מזה דס"ל להגמ' דקודם גמר שחיטה בולע הסכין שמנונית אבמה"ח שמפליט הבהמה ע"י חום בית השחיטה והגמ' לא דחי רק משום דאימת בלעה לכי חיימא ואימת קא חיימא לכי גמרה שחיטה אבל אי ס"ד דחיימא קודם גמר השחיטה באמת היה סכין בולע שמנונית אבר מן החי קודם גמר השחיטה. ועל כל פנים הרי מבואר דבבהמה מפליט שמנונית קודם גמר השחיטה על ידי חום בית השחיטה אף דקודם גמר השחיטה עדיין היא חייה. וביותר לדעת האחרונים דנקובת הושט לא הוי