פרי יצחק חלק א ס

דלטעמייהו אזלי והיינו דהא דס"ל להתו' והרא"ש והטור דליהנות מאפר חמץ אחר ששרפו תלי' בפלוגתא דר"י ורבנן דלרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח הוי חמץ מן הנקברין שאפרן אסור ולר"י הוי מן הנשרפין ואפרן מותר ולכאורה צע"ג דמה חילוק יש בין ר"י לרבנן דהא גם לרבנן מקיים בשריפה מ"ע דתשביתו ולפ"ז הרי נעשית מצותו וכמ"ש התו' בסוף תמורה וכנ"ל אולם לפי הנ"ל ניחא שפיר דלטעמייהו אזלי דס"ל דלמ"ד חמץ בפסח מותר בהנאה וכן לר"ש לאחר חצות מותר למכור לכותי ומקיים בזה מ"ע דתשביתו ומשום דפי' הכתוב דתשביתו שאור מבתיכם הוא. רק שצריך להשבית מביתו אבל א"צ לבער מן העולם והא דס"ל לרבנן מפרר וזורה לרוח היינו משום דלדידן דאסור בהנאה א"א במכירה לכותי ואפילו אי נימא דבהוצאה מרשותו לא סגי משום דעשה הכתוב כאילו הוא ברשותו ולכך בהכרח לפרר ולזרות לרוח מ"מ עיקר המצוה דתשביתו הוא רק שיהא מושבת מביתו אלא משום דעשה הכתוב כאילו ברשותו והוי כמו שקנה כל העולם תחת רשותו דא"א להוציא מרשותו כ"א לזרות לרוח אבל עכ"פ אין ביעור מן העולם מן המצוה ורק השבתה מביתו ולפ"ז ניחא שפיר דס"ל דלרבנן אם שרף החמץ אפרו אסור דהוי באמת כשאר נקברין דאין לומר דמ"מ הרי נעשית מצותו בשריפה כיון דאין המצוה כלל לבער מן העולם כ"א מביתו ומה שהוא מושבת מביתו לא מקרי נעשה מצותו לענין זה דא"כ אי נימא דבהוצאה מרשותו מקיים מ"ע דתשביתו הרי יהי' מותר בהנאה משום דנעשית מצותו והוא דבר בטל ומש"כ התו' בתמורה דנשרפין אפרן מותר משום דנעשית מצותו היינו משום דמצותו לבער מן העולם משא"כ בחמץ דא"צ להשבית מן העולם אלא מביתו בלבד ולפ"ז אף שנתבער מן העולם בודאי דאפרן אסור מיהו כ"ז הוא לרבנן אולם לר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ בע"כ דפי' הכתוב דתשביתו הוא ביעור מן העולם ממש כנ"ל וא"כ אם שורפן נעשית מצותו של ביעור מן העולם ולכך אפרן מותר ועכ"פ לפ"ז התו' והרא"ש והטור לטעמייהו דהתו' והרא"ש הא ס"ל דבמכירה לכותי מקיים מ"ע דתשביתו ומכש"כ הטור דלפי' הב"י ס"ל דבהוצאה מרשותו סגי כנ"ל אולם הרמב"ם לשי' דלא ס"ל כהמכילתא וכמ"ש הר"ן וא"כ בתיכם לאו דוקא ולפ"ז פי' הכתוב דתשביתו לכ"ע הוא ביעור מן העולם ממש וא"כ גם לרבנן הרי נעשית מצותו בשריפה ולכך גם לרבנן אפרן מותר: סימן כ תשובה לחכם אחד מגדולי הזמן יקרתו הטהור הגיעני ושמחתי מאוד בשלום תורתו ד' מעוז צור ישועתו וזכות אבותיו יהא מסייעתו לתורתו ולעבודתו והנני להשיב אל חיקו אהבתו

במאי דבדק לן כת"ר בפסחים פ' כ"ש וז"ל בשילהי פ' כל שעה פסח שבשלו בחמי טבריא חייב והנה ידוע דאין חמי טבריא בירושלים כו' ולא משכחת לה אלא שהביא חמי טבריה בכלי לירושלים ועדיין רותחין הן והרי כלי שני אינו מבשל גם בחמי טבריא כדאמר רבי בפ' כירה טול בכלי שני ותן כו' ואפילו לפי האמת דחיובו אינו אלא משום צלי אש נמי קשה דהא ע"כ צ"ל כוונת ר"ח דאם בשלו בחמי טבריא חייב אפילו צלאו אח"כ דאי בלא צלאו אח"כ הא לא שייך לחייבו משום הבישול שבחמי טבריא דגם אי לא היה מבשלו בחמי טבריא והיה אוכלו חי נמי היה חייב משום צלי אש ובע"כ דכוונת ר"ח בצלאו אח"כ וכדקאמר הש"ס בשלמא בשלו ואח"כ צלאו חייב דהא בשלו וקאמר ר"ח דה"ה בשלו בחמי טבריא ואח"כ צלאו נמי חייב הגם דלא נוכל לחייבו משום מבושל עכ"פ הצלי אינו חל על מבושל כזה להקרא בשם צלי אש דמכ"מ הרי נתבשל וכ"ז ל"ש אלא אם היה מתבשל בכ"ר אבלי בכלי שני דאין בו כח בישול כלל א"כ אם צלאו אח"כ למה לא יקרא צלי אש עכ"ל

הנה מתחילה אומר אני הנלע"ד בפי' דברי הגמ' דהא דאמר ר"ח פסח שבשלו בחמי טבריא חייב משום צלי אש מיירי ע"כ בשלא צלאו אח"כ ודלא כמש"כ כת"ר דאי בצלאו אח"כ אינו עובר משום צלי אש ומותר אף באכילה. דהנה בהגהמ"י פ"ט מה' שבת הביא דברי הר"א ממיץ שכתב אע"ג דאין בישול אחר בישול אעפ"כ יש בישול אחר אפייה וצלייה דקי"ל כר' יוסי דאמר יוצאין בפסח ברקיק השרוי אבל לא במבושל כו' ותניא פ' כ"ש צלאו ואח"כ בשלו חייב הילכך יזהר אדם כו' וגם בצלי יזהר כו' דכשם שיש בישול אחר צלי כדפרישית כן יש צלי אחר בישול דחד סברא הוא כו' ע"ש. ודברי הרא"ם הביאו הטור ושו"ע או"ח סי' שי"ח ועי' במג"א סק"ז ע"ש. והנה בגמ' שם תניא בשלו ואח"כ צלאו או שצלאו ואח"כ בשלו חייב ופריך בשלמא בשלו ואח"כ צלאו חייב דהא בשליה אלא צלאו ואח"כ בשלו הא צלי אש הוא אמר ר"כ הא מני ר' יוסי היא ע"ש. והנה בשו"ת הרדב"ז ח"ה סי' ש"א רי"ד הביא דברי הרא"מ הנ"ל וז"ל ראיתי כתוב בשם הרא"מ דיש בישול אחר צלי כדאמרינן בפ' כ"ש צלאו ואח"כ בשלו חייב ומסתמא כשם שיש בישול אחר צלי כך דין צלי אחר בישול והעלה לבסוף וחוששני לו מחטאת. ותמהתי עליו דהא תרווייהו קתני בברייתא צלאו ואח"כ בשלו או בשלו ואח"כ צלאו חייב ואם היתה גירסתו כגי' הספרים שלנו מאי מסתמא דקאמר הא תרווייהו תנינהו עכ"ל הרדב"ז ע"ש. אולם דבריו צ"ע ותימה על תמיהתו דהנה בודאי מהא דקתני צלאו ואח"כ בשלו חייב יש ללמוד דיש בישול אחר צלי דאל"כ לא מקרי בישול כלל וכדמוקי לה בגמ' כר' יוסי דס"ל דיש בשול אחר אפייה. אבל מהא דקתני בשלו ואח"כ צלאו חייב אין להוכיח כלל דיש צלי אחר בישול דהא מכש"כ אי נימא דאין צלי אחר בישול חייב משום מבושל דהוי כמי שלא צלאו כללן והרי לס"ד דגמ' דלא ידע מהא דר"י מ"מ אמר בפשיטות בשלמא בשלו ואח"כ צלאו חייב דהא בשליה והיינו דאי אין צלי אחר בישול מכש"כ דחייב משום מבושל וצ"ע

ובאמת הנה האחרונים הקשו להיפך כיון דיש צלי אחר בישול א"כ בשלו ואח"כ צלאו אמאי חייב נימא דצלי מבטל הבישול וכמו דהבישול מבטל הצלי וכדס"ל לר"י דהבישול ביטלו מתורת לחם. שוב מצאתי להפרמ"ג בסי' שי"ח בא"א ס"ק י"ז שכתב ובשלו ואח"כ צלאו חייב בפסח אע"ג דמבטל ליה לאו לגמרי והוספה הוא ומחייב בתרווייהו ע"ש. אולם לענ"ד נראה דאפילו אי נימא דהצלי מבטל הבישול לגמרי מ"מ ניחא שפיר דבשלו ואח"כ צלאו חייב דאף דעתה לא מקרי מבושל מ"מ כיון שנאסר מתחילה משום מבושל האיסור שבו להיכן הלך דגבי מצה כיון דהבישול מבטל אפייה ולא מקרי לחם ממילא לא יצא ידי מצה דבעי לחם דוקא אבל בפסח שבשלו מכיון שנאסר משום מבושל אף דהצלי מבטל להבישול מ"מ האיסור שוב לא פקע. ועכ"פ כ"ז הוא בבשלו ע"י האש כיון דנאסר משום מבושל לכן אע"ג דצלאו אח"כ וחל עליו שם צלי דהא יש צלי אחר בישול מ"מ חייב משום מבושל אולם בשלו בחמי טבריא וצלאו אח"כ כיון דלא נאסר משום מבושל ורק חייב משום דלא הוי צלי אש א"כ כשצלאו אח"כ דיש צלי אחר בישול ומקרי צלי אש א"כ מותר אפילו באכילה. ולפ"ז בע"כ הא דאמר ר"ח פסח שבשלו בחמי טבריא חייב משום דלא הוי צלי אש בע"כ מיירי שלא צלאו אח"כ דאי כשצלאו אח"כ הא הוי שפיר צלי אש כיון דיש צלי אחר בישול ומותר באכילה ומשום שבשלו מתחילה בחמי טבריא הא לא נאסר כנ"ל

וכן נראה מהירושלמי פ' כלל גדול ה"ב בישל בחמי טבריא מהו חזקיה אמר אסור ר' יוחנן אמר מותר כו' לחזקיה