פרי יצחק חלק א נט

דא"צ להשבית מן העולם אלא מביתו לפ"ז הדברים מבוארין דאפ"ל דבאמת בהוצאה מרשותו לחוד סגי ובזה ג"כ מקיים מ"ע דתשביתו שהרי השבית החמץ מביתו וכנ"ל

גם מה שהקשה הט"ז כנ"ל אינו מוכרח והנה השג"א בסי' פ"ג כתב דלשי' הרמב"ן במוציא מרשותו לחוד סגי לענין שלא יעבור עליו בבל יראה ואפילו בתוך הפסח מהני תקנה זו ובס' מקו"ח השיג ע"ז דהא בתוך הפסח עשה הכתוב כאילו הוא ברשותו וכמ"ש הט"ז אולם לענ"ד אינו מוכרח והנה אי נימא כשי' הראשונים דבחמץ אינו עובר עליו רק כשהוא ברשותו נמצא דבחמץ בעינן תרתי לענין בל יראה שיהא שלו וברשותו, שלו הוא מקרא דלא יראה לך וברשותו הוא מקרא דבתיכם והנה שלו וברשותו הם שני ענינים נפרדים וכדאמרינן בעלמא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו והנה בעיקר הא דאמר ר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו ואלו הן חמץ משש שעות ולמעלה היינו דאע"ג דעל חמץ שאינו שלו אינו עובר דכתיב לך שלך אי אתה רואה והרי חמץ גופיה אסור בהנאה ואסורי הנאה לא מקרי לך מ"מ עשה הכתוב כאילו הוא שלו. והא דקאמר אינן ברשותו היינו שאינו שלו וכמו שפרש"י בפסחים (דף ו) ע"ש ועי' בב"ק (דף כ"ט) בפרש"י שם ולפ"ז נהי דבחמץ עשה הכתוב שאינו שלו כאילו הוא שלו מ"מ מנ"ל דעשה הכתוב מה שאינו ברשותו דהיינו שאינו בבתיכם כאילו הוא ברשותו וביתו ולפ"ז מ"ש הט"ז דמה תועלת יש בהוצאה מרשותו דהא עשה הכתוב כאילו הוא ברשותו צ"ע דמנ"ל זה דאפשר דהכתוב עשה רק אע"פ שאינו שלו כשלו אבל לא מה שאינו ברשותו ממש כברשותו כנ"ל

מיהו בב"ק (דף ס"ט) אמר רבא אי לאו דאמר ר"י כו' הוה אמינא מאן תנא צנועין כו' אף האי קדש נמי דכתיב גבי כרם רבעי אע"ג דלאו ממון דידיה הוא לענין אחולי אוקמא רחמנא ברשותיה דהא כי איתא ברשותיה נמי הא לאו דידיה והא מצי מחיל משו"ה מצי מחיל ע"ש ועכ"פ הרי מתבאר דאע"ג דלא יוכל להקדיש ולחלל מה שאינו ברשותו מ"מ בכרם רבעי כיון דבלא"ה לאו ממון דידיה הוא דהוא ממון גבוה ומ"מ לענין אחולי אוקמא רחמנא ברשותיה דהוי כשלו משו"ה מצי מחיל אע"פ שאינו ברשותו הוי כמו ברשותו ולפ"ז ה"ה גבי חמץ דבעינן שיהא שלו וברשותו מכיון דעשה הכתוב אף שאינו שלו כשלו ה"ה דאעפ"י שאינו ברשותו הוי כמו ברשותו וכמש"כ הט"ז. מיהו באמת הא אמר רבא אי לאו דאמר ר' יוחנן כו' הרי דר"י לא ס"ל להא דאמר רבא אלא דאף דרבי קרא גבי כרם רבעי דאע"ג דלאו ממון דידיה הוא לענין אחולי הוי כשלו מ"מ לא אמרינן דמשו"ה יכול לחלל אעפ"י שאינו ברשותו ומשום דלא רבי קרא רק לעשותו כשלו ולא מה שאינו ברשותו כברשותו ולפ"ז ה"ה גבי חמץ אע"ג דעשה הכתוב כאילו הוא שלו מ"מ מה שאינו ברשותו לא הוי כמו ברשותו ודלא כמש"כ הט"ז והנה בתשובת הרמב"ן סי' קנ"ו הביא מה שפסק הרמב"ם להא דצנועין וכתב ע"ז דאינו מחוור דהא קי"ל כר"י דאמר גזל כו' שניהן אין יכולין להקדיש כו' ואולי דעת הרב דשאני נטע רבעי דכיון דממון גבוה הוא ואפ"ה אוקמא רחמנא ברשותיה כו' וכדאמר רבא התם אי לאו דאמר ר"י צנועין ור"ד אמרו דבר אחד והא ליתא דהא רבא לא פליג אר"י אלא אי לאו דאמר ר"י וכיון שכן דצנועין ליתא כלל ע"ש ועכ"פ הרי נראה דהרמב"ם פסק באמת כהא דאמר רבא ולפ"ז נראה דמש"כ הט"ז תליא במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן כנ"ל ולפ"ז לפמ"ש הרמב"ן דברי השג"א ניחא שפיר די"ל דגם במוציא מרשותו בפסח מהני לענין שלא יעבור בבל יראה דלא עשה הכתוב מה שאינו ברשותו וביתו כאילו הוא בביתו דלא כמש"כ הט"ז וכנ"ל

ולפ"ז לפמש"כ הרא"ש ג"כ לענין מ"ע דתשביתו דא"צ להשבית מן העולם אלא מביתו לפ"ז י"ל דה"ה בהוצאה מרשותו מקיים מ"ע דתשביתו כמש"כ הב"י. ומה שהקשה השג"א שם דאי נימא דבהוצאה מרשותו סגי ג"כ לענין מ"ע דתשביתו א"כ הך פלוגתא דר"י ורבנן במה מבערו אי בשריפה אי בכ"ד היכי משכחת לה וכי בשופטני עסקינן שאפשר לו להוציא מרשותו והוא מאבדו מן העולם וע"כ העלה דלענין מ"ע דתשביתו לא סגי רק בביעור מן העולם ע"ש אולם באמת לא קשה כלל דבודאי לר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה פשיטא דהשבתה הוא בביעור מן העולם ומש"כ הרא"ש דא"צ להשבית מן העולם אלא מביתו הוא רק לרבנן משא"כ לר"י בודאי דתשביתו הוא ביעור מן העולם וגם בביעור אחר לא סגי כ"א בשריפה ולרבנן דס"ל מפרר וזורה לרוח אפ"ל דבאמת הוא רק מדרבנן דהרי הרמב"ן והר"ן כתבו בהדיא דאף דמה"ת חמצו של ישראל ברשות עובד כוכבים א"צ לבער מ"מ מדרבנן בודאי צריך ביעור ועי' בחי' הרמב"ן דחמץ של ישראל צריך ביעור בכ"מ שהוא אבל מה"ת בבתיכם כתיב ע"ש ולפ"ז הרי י"ל דהא דאמרי רבנן מפרר וזורה לרוח הוא מדרבנן ומש"כ השג"א וכי בשופטני עסקינן צ"ע והא מדרבנן בודאי צריך ביעור מן העולם ולר"י צריך שריפה מדאורייתא כנזכר לעיל

אלא דבכ"ז צ"ע לשי' הרא"ש אם מקיים מ"ע דתשביתו בהוצאה מרשותו לבד דאע"ג שכתב דא"צ להשביתו מן העולם אלא מביתו מ"מ י"ל דדוקא במכירה לנכרי והעובד כוכבים הכניסו לביתו זה מקרי השבתה מביתו משא"כ בהוצאה מרשותו לבד דגם מ"ש השג"א שם בפשיטות לשי' הרמב"ן והר"ן דלאו דוקא אם הכניסו העובד כוכבים לרשותו הוא דאין עובר עליו אלא כל שהוציאו מרשותו סגי ליה בהכי ושוב אינו עובר ע"ש צע"ג מהירושלמי פ' כ"ש ה"ב ז"ל אית תניי תני לך אין את רואה רואה את בפלטייא אית תניי תני אפילו בפלטייא מ"ד כו' רואה את בפלטייא כשהבקירו קודם לביעורו מ"ד אפילו בפלטייא כשהבקירו לאחר ביעורו ע"ש בפ"מ וק"ע ואי נימא דבהוצאה מרשותו לחוד סגי לענין שלא יעבור בבל יראה א"כ מה צ"ל רואה את בפלטייא כשהבקירו קודם לביעורו תיפוק ליה כיון שהוציאו לפלטייא דהיינו ברה"ר אפילו לא הפקירו כלל אינו עובר עליו משום דלא מקרי בתיכם וגבולך וכש"כ דקשה למ"ד אפילו בפלטייא דמוקי לה כשהבקירו לאחר ביעורו נהי דלאחר ביעורו לא הוי הפקר מ"מ כיון שהוציאו לפלטייא אמאי עובר עליו בבל יראה כיון שהוציאו מרשותו וצע"ג ומכ"ש אי נימא דגם מ"ע דתשביתו מקיים בהוצאה מרשותו דבודאי צע"ג כנ"ל

אכן אפילו אי נימא דלשי' הרא"ש בהוצאה מרשותו לחוד אינו מקיים מ"ע דתשביתו כ"א במכירה לכותי שהכותי זכה בו והכניסו לרשותו דזה מקרי מושבת מביתו או אי נימא דלאח"ז איסורו אינו מועיל הוצאה מרשותו משום דעשה הכתוב כאילו הוא ברשותו וכמ"ש הט"ז כנ"ל מ"מ נראה דנ"מ לדינא לענין אם מכר לכותי חמץ לאחר זמן איסורו דהנה האחרונים כתבו דאם מכר לכותי חמץ לאח"ז איסורו והכותי זכה בו והכניסו לרשותו אינו עובר עליו בבל יראה ואף דהמכירה אינו כלום מצד הבעלים דאין ברשותו למכור מ"מ הכותי הרי שפיר זוכה בו כזוכה מן ההפקר ולכך אינו עובר בב"י דנהי דעשה הכתוב כאילו הוא ברשותו היינו רק כשלא זכה בו אדם אחר והרי הוא הפקר אבל היכי שזכה בו כותי קנין הגוף והכניסו לרשותו בכה"ג לא עשה הכתוב כאילו הוא ברשותו ועי' בנו"ב ח"ב סי' ס"ג וכ"כ הפרמ"ג אלא דלכאורה כ"ז הוא לענין בל יראה אבל לענין מ"ע דתשביתו לא סגי בזה וצריך ליקח מן הכותי ולבער מן העולם. אולם לשי' הרא"ש כנ"ל נראה דבכה"ג שהכותי זכה בו והכניסו לרשותו כיון דבכה"ג לא עשה הכתוב כאילו הוא ברשותו א"כ ממילא נתקיים ג"כ העשה דתשביתו דהא ס"ל להרא"ש דלר"ש דס"ל דלפני זמנו מותר בהנאה יכול למכור לכותי ומקיים בזה מ"ע דתשביתו דא"צ להשבית רק מביתו ולפ"ז נראה דה"ה אם מכר לכותי חמץ לאחר חצות אף לדידן דס"ל דאסור בהנאה מ"מ כיון שהכותי זכה בו קנין גמור והכניסו לרשותו הרי נתקיים העשה ממילא דכבר הוא מושבת מביתו

ומעתה מיושב שפיר שי' הראשונים בדין אפר שריפת חמץ