פרי יצחק חלק א נח

דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ה"נ כיון שנעשית מצותו הלך איסורו אבל הנקברין דלא הטעין הכתוב לשורפו משוך איסורייהו לעולם ע"ש וא"כ כ"ז הוא בשאר נקברין דחשיב התם במשנה דמה"ת א"צ קבורה כלל רק מדרבנן צריך להעלימם מן העין ולקבור משום חשש תקלה לכך אפרן אסור כנ"ל אבל בחמץ אפילו לרבנן דס"ל מפרר וזורה לרוח זהו ג"כ מדאורייתא ממ"ע דתשביתו וכן מכש"כ דבשריפה מקיים המצוה וכמבואר במשנה אף מפרר כו' וא"כ גם לרבנן הרי נעשית מצותו בשריפה כמו לר"י וממילא גם לרבנן אפרן מותר כמו לר"י ועי' בסוף ס' אבני מילואים בתשובה סי' י"ט שכתב לישב כנ"ל וכ"כ בחי' רע"ק בשו"ע שם ובס' מקור חיים שם ועכ"פ לפי הנ"ל הרי דברי התו' והרא"ש והטור צע"ג במש"כ דלרבנן אפר חמץ אסור וקשה דמה חילוק יש בין ר"י לרבנן הא לשניהם הרי נעשית מצותו בשריפה וכנ"ל

ונראה לישב בעז"ה דהראשונים לטעמייהו אזלי בזה ובהקדם מש"כ השג"א בסי' ע"ז דלריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה יכול למוכרו לעובד כוכבים בפסח ובס' מקור חיים סי' תל"א השיג ע"ז וז"ל ולענ"ד תימה לומר כן שיהיה מותר למכור חמץ לנכרי בפסח דבודאי תשביתו משמע שישביתו מן העולם לגמרי ואין מותר לריה"ג רק להסיקו תחת תבשילו ע"ש. אולם בחנם השיג עליו דבאמת השג"א בסי' פ"ג כתב ג"כ דתשביתו הוא שישביתו מן העולם לגמרי וע"ש שהביא דברי הרמב"ן בשם הגאונים דבהוצאה מרשותו סגי לענין שלא יעבור בבל יראה והקשה ע"ז דא"כ מצות השבתה שהוא ביעור מן העולם היכי משכחת לה ובמה פליגי ר"י ורבנן והעלה בזה דאע"ג דבמוציאו מרשותו סגי לענין שלא יעבור בבל יראה מ"מ לענין מצות השבתה אינו כן אלא כל היכי שמוציאו מרשותו קודם איסורו שוב לא חל עליו מצות השבתה מה"ת אפילו לאח"ז איסורו אבל אם היה ברשותו לאח"ז איסורו מעתה חל עליו מצות השבתה ולא סגי בהוצאה מרשותו וה"ט משום דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם והאי השבתה היינו ביעור מן העולם אי לר"י בשריפה אי לרבנן בכל דבר ומשמע מבתיכם כשהוא ברשותך ביום הראשון שהוא לאח"ז איסורו אתה חייב להשביתו ולבערו מן העולם דוקא וע"ש שכתב דאפילו ביטול והפקר לא מהני לענין תשביתו אפילו לריוה"ג דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה אא"כ משביתו מן העולם לגמרי והיינו מצות השבתה דכתב רחמנא ע"ש ומשמע שם בהדיא דגם מכירה לנכרי לא מהני לענין תשביתו וכמש"כ המקו"ח אולם מש"כ בסי' ע"ז דלריה"ג יכול למכור לנכרי היינו משום דלפי הס"ד שם בגמ' ד"ק דלבתר איסורו מצי מבטיל ליה א"כ כיון דמהני ביטול לענין תשביתו ה"ה דמהני הפקר ומכירה לנכרי לפ"ז הקשה שפיר הא דאמר שם דיקא נמי כו' דילמא ס"ל להאי תנא כריה"ג א"כ אי לא ביהמ"ד היה יכול למכור לעובד כוכבים ודוק שם בדברי השג"א דמתחילה כשהקשה שם דמאי פריך ולבתר איסורו לא מצי מבטל ליה דילמא ס"ל להאי תנא כריה"ג כתב דלדידיה ראוי להסיקו תחת תבשילו כו' ולא זכר מכירה לנכרי רק אח"כ כשהקשה על הא דקאמר דיקא נמי כו' כתב דלריה"ג יכול למכור לנכרי וע"ש בסי' פ"ג בד"ה ואי קשיא לך ע"ש ודו"ק היטב ועכ"פ הרי מבואר דעת הגאונים הנ"ל דתשביתו הוא ביעור מן העולם דוקא ואפילו לריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה מ"מ אינו מותר למכור לנכרי חמץ בפסח דבזה אינו מקיים מ"ע דתשביתו עד שישביתנו מן העולם כנ"ל

אולם דבריהם צ"ע דהנה התו' בפסחים ר"פ כ"ש בד"ה עבר זמנו כתבו וז"ל ונראה דפריך פשיטא משום דתנא בפ"ק דשורפין חמץ אלמא אסור בהנאה דלריה"ג א"צ לשורפו אלא יריצנו לפני כלבו או ימכרנו לעובד כוכבים ע"ש הרי מבואר דלריה"ג מותר למכור לעובד כוכבים והנה השגה זו על המקו"ח מצאתי בס' לב אריה בחולין ד"ד בשם הגאון מהרא"ז מרגליות וע"ש בלב אריה שכתב דסברת התו' רחוקה מאוד לומר לריה"ג ל"ל מצות תשביתו להשביתו מן העולם וע"ש שדחק לישב דהתו' לא כ"כ רק לקיים הגי' שמחק רש"י פשיטא ע"ש מיהו ראיה זו יש לדחות בפשיטות דאפ"ל דמש"כ התו' דלריה"ג א"צ לשורפו אלא ימכרנו לעובד כוכבים זהו רק בשעה ששית גופיה דאף אי נימא דלאחר שש גם לריה"ג אין למכור לעובד כוכבים דלא מקיים בזה מ"ע דתשביתו מ"מ תוך שש למה שורפין ימכרנו לעובד כוכבים דדוקא אם לאחר חצות אסור בהנאה גזרו רבנן בשעה ששית ג"כ משום הרחקה אבל באיסור עשה לא עבדי רבנן הרחקה וכמש"כ הנו"ב ח"ר סי' כ"א ע"ש אולם אנכי מצאתי הדבר מפורש ברא"ש פ' כ"ש וע"ש מש"כ דלר"ש דס"ל דחמץ לפני זמנו אינו עובר עליו בלא כלום מ"מ אסור באכילה ומפיק ליה מתשביתו ואך חלק ואעפ"י דכשאוכלו משביתו תשביתו משמע שלא כדרך הנאתו אבל להסיקו תחת תבשילו ולמוכרו לעובד כוכבים מותר וא"צ להשביתו מן העולם אלא מביתו כו' עכ"ל הרא"ש ע"ש הרי מפורש בדבריו בהדיא דלר"ש דס"ל דחמץ לאחר חצות מותר בהנאה מותר ג"כ למכור לעובד כוכבים ומקיים בזה העשה דתשביתו ומשום דאין צריך להשביתו מן העולם אלא מביתו ונראה דמפרש הכתוב דתשביתו שאור מבתיכם דהיינו דצריך להשבית החמץ מביתו שיהיה רק מושבת לגמרי מביתו אבל לא להשביתו מן העולם וכ"ז הוא דלא כמ"ש בשו"ת שג"א שם בפי' הכתוב דכשהוא בבתיכם אתה חייב להשביתו מן העולם כנ"ל אלא דבאמת צריך רק להשבית החמץ מבתיכם אבל לא להשביתו מן העולם וכנ"ל ולפ"ז צ"ל הא דס"ל לרבנן מפרר וזורה לרוח הרי דצריך ביעור מן העולם היינו משום דאסור בהנאה וא"א למכור לעובד כוכבים אבל לר"ש לאחר חצות וכן לריה"ג דס"ל דמותר בהנאה מקיים תשביתו במכירה לנכרי כנ"ל מיהו נראה דהרא"ש לטעמיה דבפ"ק דפסחים הביא דברי הגאונים שכתבו דישראל שהפקיד חמצו אצל עובד כוכבים אינו חייב לבער וה"ר ממכילתא בתיכם למה נאמר כו' יצא חמצו של ישראל ברשות העובד כוכבים שהוא שלו ואינו ברשותו וכתב הרא"ש דדבר פשוט כו' דכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינא ביה ביתו ע"ש עכ"פ הרי דס"ל דבתיכם הוא דוקא ורק בנפקד קרינא ביה ביתו ולפ"ז ה"ה דתשביתו שאור מבתיכם היינו דצריך להשבית מביתו ובמכירה לנכרי והעובד כוכבים מחזיקו אצלו והוא בבית העובד כוכבים לא מקרי בתיכם וכבר הושבת החמץ מביתו אולם לפמ"ש הר"ן דהרמב"ם לא ס"ל כהמכילתא ובתיכם לאו דוקא ע"ש וא"כ גם הכתוב דתשביתו שאור מבתיכם הוא ל"ד מבתיכם וא"כ בע"כ דתשביתו הוא ביעור מן העולם דצריך להשביתו מן העולם לגמרי והרא"ש לטעמיה דס"ל דבתיכם הוא דוקא ולכך כתב דא"צ להשביתו מן העולם אלא מביתו מיהו נראה דגם הרא"ש לא כתב כן כ"א לרבנן אבל לר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ ע"כ דתשביתו הוא ביעור מן העולם ממש ולפ"ז צריך לפרש הכתוב דתשביתו דמבתיכם אתה חייב להשביתו מן העולם כמ"ש השג"א

ועכ"פ הרי נתבאר שי' התו' והרא"ש דס"ל דתשביתו שאור מבתיכם הוא כפשטיה דצריך להשבית רק מביתו. מיהו צ"ע לשי' אם בהוצאה מרשותו ג"כ סגי ומקיים בזה מ"ע דתשביתו והנה הב"י בסי' תמ"ו הקשה על מש"כ הטור המוצא חמץ בביתו אם הוא בחוה"מ יוציאנו ותמה ע"ז דמה צורך להוציאו דבהוצאה מרשותו לחוד משמע דלא סגי עד שיבערנו מן העולם. וכתב שם דאפשר דלפרש"י דבשעת ביעורו היינו משעה ששית ואילך וכיון דבשעת ביעורו השבתתו בכ"ד משמע לרבינו דה"ה דבמוציא מרשותו סגי ע"ש ועי' בט"ז שתמה ע"ז דהא חמץ גם כשהוא אינו ברשותו כברשותו כדאמרינן בגמ' שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו ואלו הן חמץ בפסח כו' וא"כ מה תועלת יש בהוצאה מרשותו אלא חייב לבערו מן העולם בין לר' יהודה בין לרבנן ע"ש והנה באמת לכאורה בל"ז דברי הב"י צ"ע דמה ענין הוצאה מרשותו להא דבשעת ביעורו השבתתו בכ"ד אולם לפמש"כ הרא"ש בפי' הכתוב דתשביתו