פרי יצחק חלק א נו

דס"ל דמדרבנן אין לו לשהותו משנכנסה שעה ששית דהרי לפי' רש"י מוכרח מהגמ' דיוכל להמתין לכתחילה גם עד תחילת שבע וכנ"ל

מיהו דברי הפ"י צ"ע דהנה באמת מצינו לבהמ"א בפ"ק דפסחים דס"ל בהדיא בפי' הגמ' דשעת ביעורו כפי' התו' וע"ש מש"כ וז"ל אר"י אימתי שלא בשעת ביעורו כו' דגמר להו מנותר שכל שעבר זמן אכילתו בשריפה אבל בשעת ביעורו השבתתו בכ"ד ושעת ביעורו זו היא שעה חמישית כדתנן ר"י אומר בודקין כו' ובשעת הביעור ומפורש בירושלמי הידין שעת הביעור שעה חמישית כר"י ולפיכך נקרא שעת הביעור שעה חמישית שבסופה היא שריפת חמץ כדתנן ושורפין בתחילת שש מ"מ עד סוף חמישית השבתתו בכ"ד וא"צ לטרוח וללקט עצים ובפירושי רבינו שלמה מוחלפת שיטה זו לומר שקודם זמן איסורו הוא בשריפה כו' ויש עליו תשובות הרבה והפי' הנכון הוא שכתבנו ע"ש הרי מבואר בהדיא שפי' הסוגי' דשלא בשעת ביעורו כפי' התו' אלא דס"ל דשלא בשעת ביעורו היינו בשעה ששית דגם בשש הוא דוקא בשריפה ושעת ביעורו הוא שעה חמישית ואז הוי השבתתו בכ"ד כנ"ל ולפ"ז ניחא שפיר מש"כ בהמ"א בס"פ אלו עוברין דלכך מבערין את הכל מלפני השבת משום דאין ביעור חמץ אלא שריפה ויש לחוש שמא ישתייר מן החמץ עד זמן איסורו ואינו יכול לשורפו כנ"ל והיינו דיש לחוש שמא ישתייר עד שעה ששית שהוא זמן איסורו מדרבנן דאז צריך שריפה מדרבנן כנ"ל מיהו לשי' בהמ"א דשעת ביעורו היינו שעה חמישית אבל בשעה ששית צריך שריפה עכ"פ מדרבנן א"כ צ"ע מאי פריך לרבא מהא דאמר ר"י דבשעת ביעורו השבתתו בכ"ד הא כיון דבשעה ששית צריך שריפה בדוקא א"כ ניחא דלכך יהבו ליה רבנן שעה אחת ללקוט בו עצים אך י"ל דמכיון דבשש אין טעון שריפה רק מדרבנן אין לאסור משום זה שעה רביעית באכילה כדי ללקוט בו עצים אך לכאורה צ"ע מ"ט הצריכו חכמים שריפה בשש כיון דמה"ת א"צ שריפה רק בשבע לפי' התו' אכן י"ל דלשי' בהמ"א דלענין עשה דתשביתו נמי עביד רבנן הרחקה וצריך לשרוף מיד בתחילת שש דגזור רבנן שלא לשהותו משנכנסה שעה ששית ומשום טעותא דשעות כנ"ל ולפ"ז י"ל דהיינו טעמא ג"כ דבשעה ששית נמי אין ביעור חמץ אלא שריפה דזהו ג"כ משום טעותא דשעות שמא יטעה בין שש לשבע ואם יבער שלא ע"י שריפה נמצא הוא מבטל למ"ע דתשביתו דהוא דוקא בשריפה

אולם בעיקר מש"כ הבהמ"א דשעת ביעורו היינו שעה חמישית ודוקא עד סוף שעה חמישית השבתתו בכל דבר כנ"ל אינו מבואר כן בדברי כל הראשונים אלא דשעת ביעורו היינו שעה ששית ועד סוף ששית השבתתו בכ"ד וכמ"ש התו' בפסחים שם ע"ש ועי' בביאורי הגר"א סי' תמ"ה סק"ד ע"ש: ולפ"ז צ"ל הא דאמר ר"י שורפין בתחילת שש הוא לאו בדוקא שורפין דבודאי קודם שבע השבתתו בכ"ד אלא דבאמת אף לחכמים עיקר הוא בשריפה ועי' בביאורי הגר"א שם סק"א. ולפ"ז לכאורה יש לה"ר להיפך דלענין עשה דתשביתו לא עביד רבנן הרחקה דאל"כ מ"ט לא הטעין ר"י שריפה בשש עכ"פ מדרבנן משום טעותא דשעות שמא יטעה בין שש לשבע ואם יבער בכל דבר שלא ע"י שריפה הרי הוא מבטל לגמרי למ"ע דתשביתו שהוא דוקא בשריפה ולפ"ז נראה דה"ה דלא עשו חכמים הרחקה לעשה דתשביתו שיהיה צריך לבער מיד בתחילת שש ושלא לשהותו מתחילת שש אלא דיש לו שהות כל שעה ששית הגם דיש לחלק קצת מיהו הוא דוחק

אך הנה הט"ז בסי' תמ"ה כתב דמי שמקיים מצות שריפה בחמצו משעה ו' ואח"כ נמצא חתיכת חמץ שא"צ לשורפו אלא יבערו מן העולם שהרי משעה ו' ולמעלה אנו מקילין בחמץ כמו בשאר איסורין ולכן כיון דאפילו בפסח עצמו אנן קי"ל כרבנן כו' משא"כ כאן דהוא קודם הלילה וכבר קיים מצות שריפה בשעה ו' ולכן א"צ לשורפו ע"ש ועי' בס' מקור חיים שביאר כוונתו דס"ל להט"ז דעיקר פלוגתייהו דר"י ורבנן לפי' ר"ת הוא דוקא בפסח דאיכא כרת וב"י ודמי לנותר ובפסח דוקא סובר ר"י דמדאורייתא הוא בשריפה וקודם פסח לא בעינן שריפה לר"י רק מדרבנן ולכך במוצא חמץ לאחר שש כיון שכבר קיים מצות שריפה בשעה ו' א"צ לשורפו ע"ש וכ"כ הפרמ"ג בכוונת הט"ז ע"ש ולפ"ז אי נימא כסברת הט"ז דפלוגתייהו דר"י ורבנן הוא דוקא בפסח עצמו וקודם פסח לא בעינן שריפה לר"י רק מדרבנן כנ"ל לפ"ז הרי ניחא שפיר בפשיטות בהא דס"ל לר"י דקודם שבע השבתתו בכ"ד ולא הצריך עכ"פ שריפה בשש מדרבנן משום טעותא דשעות שמא יטעה בין שש לשבע ואם יבער בדבר אחר יבטל מ"ע דתשביתו אולם לפ"ז מיושב שפיר כיון דגם לאחר שש א"צ שריפה מה"ת כלל רק מדרבנן לכך לא עשו סייג משא"כ לענין לשהות חמץ בשש דבשבע חל עליו עשה דתשביתו וחייב לבערו מיד אפשר דאף בשעה ששית עשו חכמים סייג שלא לשהותו משום טעותא דשעות וכמ"ש המאור וכנ"ל

מיהו עיקר דברי הט"ז צע"ג דלא משמע כן בדברי כל הראשונים וע"ש בתו' וביותר נראה לה"ר מדברי הרא"ש פ"ק דפסחים דף ו' שכתב שם דהוצאת חמץ מן הבית קודם זמן איסורו לא נפיק מתשביתו דהא אמר ר"ע לעיל תשביתו היינו שריפה ולא צותה תורה לשורפו אלא אחר שכבר נאסר מידי דהוה אנותר כו' ע"ש ולפ"ז אי נימא דהא דאין ביעור חמץ אלא שריפה הוא דוקא בפסח עצמו א"כ הרי אין ראיה כלל דהשבתה קודם זמן איסורו לא נפיק מתשביתו דהא לאחר חצות בודאי איכא לעשה דתשביתו אע"פ שא"צ אז שריפה כנ"ל

ועוד נראה לה"ר ברורה מגמ' פסחים (דף כ"ז) דר"י יליף דאין ביעור חמץ אלא שריפה ק"ו מנותר ומה נותר שאינו בב"י וב"י טעון שריפה חמץ לא כש"כ ואמרו לו חכמים כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל ע"ש והקשה בשו"ת שג"א סי' פ"ג דאמאי יהא יושב ובטל הא לענין שלא לעבור על לאו דבל יראה אם מבערו ע"י איזה ענין שיהיה שוב בודאי אינו עובר עליו מכאן ולהבא א"כ אפילו לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה כל היכא שאין בידו לשורפו אפ"ה מחויב לבערו מן העולם ע"י ענין אחר כדי שלא יעבור עוד בב"י וא"כ אם לא מצא עצים לשורפו כמו שלרבנן מבערו מן העולם בכ"ד לקיים מ"ע דתשביתו ה"נ לר"י חייב לבערו מן העולם בכל דבר שלא לעבור בב"י ע"ש אולם באמת נראה לישב בפשיטות דהרי דעת הראשונים הוא דבבל יראה אינו עובר בערב פסח עד הלילה וכ"כ השג"א בכמה תשו' ולפ"ז הרי שפיר הוי תחילתו להחמיר וסופו להקל בער"פ לאחר חצות דאם לא מצא עצים לשורפו לרבנן הרי מחוייב להשבית מיד בכ"ד משום עשה דתשביתו אולם לר"י יהא יושב ובטל עד הלילה דהא בבל יראה אינו עובר לאחר חצות עד הלילה ועשה דתשביתו לא יקיים אם יבערו בכ"ז שלא ע"י שריפה וא"כ יהא יושב ובטל עד קודם הלילה ועי' בט"ז סי' תמ"ה סק"ג ע"ש. ובזה ניחא ליישב מאי דצ"ע לכאורה לפי שי' הפוסקים דבמוצא חמץ ביו"ט אף בשלא ביטלו אסור לשרוף ביו"ט דלא שרי מטעם מתוך א"כ אמאי אמרו חכמים לר"י לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל הו"ל לומר בפשיטות דאם ימצא חמץ ביו"ט או שיתחמץ עיסה ביו"ט יהא יושב ובטל אולם לפי הנ"ל ניחא שפיר דאם ימצא חמץ ביו"ט לא הוי סופו להקל דביו"ט דעובר בבל יראה א"כ גם לר"י לא יהא יושב ובטל דצריך להשבית עכ"פ בכ"ד שלא יעבור בבל יראה וחכמים הקשו לר"י רק מעיו"ט דאינו עובר בב"י ולכך אמרו לא מצא עצים כו'

אלא דלפ"ז צ"ע לכאורה בפסחים (דף ה) דאמר ר"ע דתשביתו הוא מעיו"ט דהא מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואמר רבא ש"מ מר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה ע"ש ולפ"ז קשה מנ"ל לרבא לדייק מר"ע דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה דלמא לא ס"ל לר"ע ללמוד חמץ מנותר במה מצינו רק מק"ו וכמבואר בפסחים שם וכנ"ל ולפ"ז לפי האמת דאך ביום הראשון הוא מעיו"ט אפ"ל דס"ל לר"ע כחכמים דהשבתתו בכ"ד דאין ללמוד ק"ו מנותר ומשום דהוי דין שסופו להקל דלא מצא