פרי יצחק חלק א נד

גופיה דלכ"ע אין שורפין קדשים ביו"ט א"כ לר"י דיליף חמץ מנותר יהי' אסור גם שריפת חמץ ביו"ט מיהו הר"ן פסק באמת דאין הלכה כר"י ע"ש בר"פ כ"ש אולם צ"ע בשי' הסמ"ג שפסק כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה וס"ל ג"כ דבשלא ביטלו מותר לשרוף ביו"ט א"כ קשה כנ"ל דהא בירושלמי מבואר דמאן דיליף לה מנותר אסור ועי' בשו"ת הרשב"א סי' ע"ג ע"ש

שוב ראיתי בס' פני יהושע בפסחים (דף ה') בהא דאמר רבא ש"מ מדר"ע דלא אמרינן מתוך יע"ש שהביא ס' תומת ישרים שהקשה בשם הרא"ש מלוניל דמאי מייתי ראיה דלא אמרינן מתוך הא אפילו אי אמרינן מתוך נמי שפיר קאמר ר"ע מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואסור ביו"ט דהא חמץ בשריפה לא ילפינן אלא מנותר ושריפת נותר גופיה לא דחי יו"ט. וע"ש בפ"י שתי' דבנותר אפילו אמרינן מתוך אסור ביו"ט משום דהוי שלא לצורך היום כלל משא"כ חמץ דאיכא צורך קצת כמ"ש בתו' אולם באמת עדיין צ"ע דהרי בירושלמי מבואר בהדיא דיש ללמוד חמץ מנותר לענין שריפת יו"ט וכמבואר שם מאן דיליף לה מנותר אסור ולפ"ז הרי קשה גם בגמ' כמו שהקשה הרא"ש מלוניל וכבר תמה האו"ח על הפ"י כנ"ל

אכן נראה לישב בעז"ה דהנה בשבת (דף כ"ד) פריך מנה"מ דאין שורפין קדשים ביו"ט ופרש"י דליתי עשה דבאש תשרופו וידחה ל"ת דיו"ט ע"ש ואמר חזקיה אמר קרא והנותר ממנו עד בקר כו' בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו אביי אמר אמר קרא עולת שבת בשבתו כו' רבא אמר אמר קרא הוא לבדו כו' לבדו ולא מילה שלא בזמנה ופרש"י ושמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינו דוחה יו"ט וה"ה לשריפת קדשים. רב אשי אמר שבת שבתון עשה והו"ל יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ע"ש ועכ"פ נראה דיש חילוק בין הטעם של חזקיה ואביי לבין הטעם של רבא ורב אשי דלחזקיה ואביי הא דאין שורפין קדשים ביו"ט הוא רק מצד גזה"כ כנ"ל אולם לרבא ורב אשי הא דאין שורפין קדשים ביו"ט אין זה מצד גזה"כ דהא לא כתיב קרא בגופיה אלא דלרבא ילפינן ממילה שלא בזמנה דמצוה שאין זמנה קבוע אינו דוחה ל"ת וה"ה בעלמא ומכש"כ לר"א דמפרש הטעם משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כמו בעלמא ולפ"ז נראה דמש"כ הראשונים דלפיכך אסור שריפת קדשים ביו"ט ולא אמרינן מתוך משום דלא הוי צורך כלל ועי' ברא"ש בביצה (דף יב) ע"ש זהו צריך רק לטעם רבא ור"א דהא דאין שורפין קדשים ביו"ט הוא רק מסברא משום דהוא מצוה שאין זמנה קבוע או משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ולפ"ז אכתי קשה דנימא מתוך וצ"ל כנ"ל אולם לחזקיה ואביי דהא דאין שורפין הוא מצד גזה"כ כנ"ל א"כ בלא"ה לא קשה דנימא מתוך והנה בירושלמי שם אמר מה חמית לומר כן והנותר ממנו עד בקר כו' ע"ש והוא כחזקיה בתלמודא דידן ולפ"ז מיושב שפיר והיינו דהא דאמר בירושלמי דילפינן חמץ מנותר לענין שריפת יו"ט היינו רק לפי הטעם של הכתוב והנותר ממנו עד בקר ולפ"ז הא דאין שורפין קדשים ביו"ט הוא רק מצד גזה"כ ולכך הוי ס"ד דגם מעיו"ט אסור וא"כ ממילא ילפינן חמץ מנותר ואף דבחמץ איכא צורך קצת מ"מ כיון דגזה"כ הוא בקדשים דאין שורפין ה"ה לחמץ. אולם לרבא ור"א דליכא קרא בגופיה דאין שורפין קדשים ביו"ט ורק מסברא הוא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט ולפ"ז צ"ל הא דלא אמרינן בשריפת קדשים מתוך משום דליכא צורך כלל ולפ"ז בחמץ דאיכא צורך לא שייך ללמוד מנותר דהרי בנותר גופיה הוא רק מסברא משום דליכא צורך משא"כ בחמץ ולפ"ז ניחא שפיר דרבא לשי' דיליף שריפת קדשים מסברא משום דאין זמנה קבוע א"כ שפיר אמר רבא לשי' דש"מ מר"ע דלא אמרינן מתוך דאי אמרינן מתוך הוי שרי לשרוף ביו"ט משום דאיכא צורך קצת ולא שייך ללמוד חמץ מנותר דשאני נותר דליכא צורך כלל כנ"ל

ועי' בחי' הרשב"א בשבת (דף כג) שכתב דאביי אית ליה דטעמא דמתני' משום דאין שורפין קדשים ביו"ט אלא שמדד במדה גדושה וקסבר דאפילו בשבת דעלמא אסור ואע"פ שמדליקה בחול לפי שהיא דולקת והולכת בשבת ויש מי שסובר כן בירושלמי ע"ש ולפי הנ"ל מבואר שפיר דאביי לשי' דיליף מעולת שבת בשבתו והוא רק מצד גזה"כ ולכך ס"ל דאפילו מע"ש אסור משא"כ לרבא ור"א כנ"ל

נחזור לענין לשי' התו' דס"ל במשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר כנ"ל והנה לכאורה צע"ג דהנה בעיקר מ"ע דתשביתו כתבו האחרונים דעובר בכל רגע על עשה זו וכ"כ המג"א בסי' תמ"ד דעשה דתשביתו כל שעתא עובר עליו וכ"כ בפשיטות בשו"ת נו"ב ח"ר סי' כ"א דכל רגע שמשהה ואינו מבערו עובר בעשה דתשביתו ע"ש וכ"נ מדברי הר"ש בפי' אלקי הרוחות שתמה על הריב"א שהיה משהה פרוסה אחת לשורפה עד תחילת שבע וכתב דפליאה הוא איך היה סומך על השעות לעמוד בספק תשביתו מתחילת שבע ע"ש וכ"ה במרדכי ע"ש וכן מבואר בהדיא בדברי המאור ס"ק דפסחים ע"ש. ולפ"ז צ"ל דמ"ש התו' דבמשהה ע"מ לבערו אינו עובר ה"ה דאינו עובר על עשה דתשביתו וכ"כ הנו"ב שם דלפי דברי התו' במשהה ע"מ לבערו הכי נמי אינו עובר על עשה דתשביתו דאל"כ אכתי נשאר קו' התו' במקומו דאמאי מעל הרי מיד כשיפדנו הוא שלו ועובר על עשה דתשביתו ע"ש אולם גוף הענין תמוה וצע"ג נהי דלענין בל יראה אפ"ל דבמשהה ע"מ לבערו אינו עובר בבל יראה משום דהוי נל"ע אולם לענין עשה דתשביתו גופיה שחל עליו ועובר בכל רגע על עשה זו מאי נ"מ בין שדעתו לבערו או לא ואיזה טעם וסברא יש לחלק בזה ועוד דכיון דעל עשה דתשביתו עובר בכל רגע א"כ הוי בכל רגע כמו עשה שזמנה קבוע ומה ענין שדעתו לבערו אח"כ כיון שחל בכל רגע וכמו בשאר מ"ע אם דעתו לקיים אחר זמנו

אולם לפי מה שבארנו ביסוד העשה דתשביתו יהי' מיושב שפיר דהנה בעיקר מה שנראה מדברי הראשונים דעשה דתשביתו חל עליו בחצות י"ד ועובר בכל רגע אם אינו מבערו צ"ע מנ"ל זה והנה הצל"ח בפסחים (דף ו) כתב דלדעתו אינו עובר על עשה זו עד שתחשך דעשה זו היא דומיא דעשה ביום השמיני ימול שכל היום זמנו אלא זריזין מקדימין ע"ש מיהו כבר כתבנו דהראשונים לא כ"כ אלא דמחויב לבער מיד בחצות כנ"ל וכ"כ המג"א ובשו"ת נו"ב כנ"ל מיהו לכאורה צ"ע באמת להבין הטעם דהרי בכל המצות שזמנם קבוע כמו מילה ולולב ושופר יש להם משך כל הזמן וכן מצות שאין זמנם קבוע כמו שריפת קדשים וכדומה ג"כ אינו עובר בכל רגע על ביטול מ"ע אלא דרק מצוה להיות מזריזין המקדימין ועי' בחי' הרמב"ן בשבת (דף כ"ה) ע"ש ועכ"פ הנה לא מצינו בשארי מ"ע שיהי' חל עליו מיד ממש ויעבור בכל רגע א"כ צ"ע דמנ"ל דבחמץ מחויב להשבית מיד בחצות ועובר בכל רגע אולם לענ"ד נראה לומר טעם נכון ע"פ המבואר בפסחים (דף ה) רבא אמר לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים ואימא כל חד וחד כי שחיט זמן שחיטה אמר רחמנא וע"ש בפרש"י ובתו' שכתבו דסברא הוא דבזמן שחיטה הזהיר על השבתה ע"ש ולפ"ז נראה דמכיון דמהאי קרא ילפינן דתשביתו הוא בחצות משום דסברא הוא דבזמן שחיטה הזהיר על השבתה ממילא אמרינן דהעשה חל עליו מיד משום שחיטת הפסח שיוכל לשחוט מיד דלכך הזהיר על השבתה בזמן שחיטה כנ"ל ועי' בשו"ת שואל ומשיב ח"ר סי' ר"ט מש"כ בטעם הדבר משום דהכתוב תלה בשעות אבל אינו מובן כ"כ

ולפ"ז נראה דלפי מה שבארנו ביסוד העשה דאך ביום הראשון תשביתו דאף דעשה זו נוהג כל ימי הפסח מ"מ עיקר העשה דאך ביום הראשון תשביתו יש לה קביעות זמן ביום הראשון דוקא ואם עבר יום הראשון ולא השבית ביטל עשה זו אלא דמ"מ ילפינן בג"ש דגם בימי הפסח ישנו למ"ע דתשביתו כנ"ל ולפ"ז נ"ל דיש חילוק בין עשה דתשביתו בער"פ דנלמוד מקרא דאך ביום הראשון ובין עשה דהשבתה בכל ימי