פרי יצחק חלק א נג

כנ"ל לא משכחת לה להאי דינא כ"א בתוך הפסח וכמבואר שם לענין לפדות חמץ של הקדש במועד ומשום דעשה דהשבתה בתוך הפסח אין לה קביעות זמן עד סוף הפסח או אפילו במשהה חמץ ביום י"ד ודעתו לבערו קודם הערב והיינו דאף לפמש"כ האחרונים דעשה דתשביתו חל עליו בחצות ועובר עליו בכל רגע אם משהה לבערו ועי' בשו"ת נו"ב ח"ר סי' כ"א מ"מ אפשר דאם דעתו לבערו קודם הערב אינו עובר אולם במי שיש לו חמץ בערב פסח ומשהה עד תוך הפסח אע"פ שדעתו לבערו מ"מ אין מועיל כלל דלענין העשה דאך ביום הראשון תשביתו מכיון שעבר יום הראשון ולא השבית ביטל העשה דעשה זו יש לה קביעות זמן רק ביום הראשון ואם משהה חמץ עד לאחר יום הראשון אף שדעתו לבערו הוי כמו שמשהה עד לאחר הפסח ודעתו לבערו ולא מיבעיא דאם השהה בפועל עד לאחר י"ד אף שדעתו לבערו מ"מ העשה כבר ביטל אלא דבכה"ג עובר בכל רגע בעשה דתשביתו דמה שדעתו לבערו תוך הפסח הוי כמו לאחר הפסח

ולפי הנ"ל נראה לישב בעז"ה מאי דק"ל טובא לשי' התו' הנ"ל דהנה בשו"ע סי' תמ"ד ס"ז מבואר ההולך ביום ארבעה עשר לדבר מצוה כגון למול את בנו כו' ונזכר שיש לו חמץ בביתו אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטלנו בלבו ע"ש והוא משנה בפסחים (דף מט) ע"ש ועי' במג"א שכתב ומשמע דאם הוא מתחילת שעה ו' ולמעלה דאינו ברשותו לבטלו יחזור מיד וכ"מ ברמב"ם משום דהאי עשה והאי עשה עשה דתשביתו חמיר טפי שכל שעתא עובר עליו משא"כ במילה ואינך ע"ש והנה מש"כ המג"א ומשמע כו' היינו ג"כ מדברי המשנה דדברי השו"ע הוא לשון המשנה וכן מפורש בהדיא בשאילתות פ' צ"ו כמ"ש המג"א ע"ש. ולפ"ז לפי שי' התו' דבמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר כנ"ל א"כ צע"ג דאמאי דוחה עשה דתשביתו לעשה דמילה הא לזה יש תקנה שיהיה דעתו לבערו בתוך הפסח ולא יעבור כלל על עשה דתשביתו וא"כ מה בכך דעשה דתשביתו כל שעתא עובר עליו הא בדעתו לבערו אינו עובר כנ"ל וגם דברי המג"א צע"ג דהנה בסי' תמ"ו כתב המג"א לישב הא דמבואר בגמ' המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי ולדעת הראשונים מיירי אפילו בשלא ביטלו ומ"מ לא שרינן ליה לבערו ואף לטלטלו אסור וכתב הטעם ע"פ שי' התו' הנ"ל דבמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר ע"ש וא"כ אמאי כתב כאן בפשיטות דעשה דתשביתו דוחה מילה ולא העיר כלל מדין משהה חמץ ודעתו לבערו דאינו עובר ובס' אבן העוזר דחה דברי המג"א מכח זה ע"ש וכן הפרמ"ג בסי' זה תמה על המג"א כנ"ל ולא תי' כלום ועי' צל"ח במשנה זו מש"כ שם בשם בנו ע"ש

אולם לפמש"כ מיושב שפיר בעז"ה דמש"כ התו' דבמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר הוא רק בתוך הפסח וכגון שפודה חמץ של הקדש במועד וכנ"ל אולם ביום י"ד אם יש לו חמץ וישהה עד המועד אף שמשהה ודעתו לבערו אינו מועיל כלל לענין עשה דאך ביום הראשון תשביתו דעשה זו יש לה קביעות זמן דוקא ביום הראשון ואם עבר היום ולא ביער ביטל העשה כנ"ל ולפ"ז ניחא שפיר מש"כ המג"א דמשמע דאם הוא מתחילת שעה ו' ולמעלה דאינו ברשותו לבטל יחזור מיד דעשה דתשביתו דוחה לעשה דמילה דאם לא יוכל לבער ביום ארבעה עשר ביטל העשה דאך ביום הראשון תשביתו דלענין עשה זו אינו מועיל כלל מה שדעתו לבערו בתוך הפסח דאז כבר עבר זמנה דהוא רק ביום הראשון וכן שפיר כתב המג"א דעשה דתשביתו כל שעתא עובר עליו והיינו דעובר בכל רגע אם אינו מבערו דאף אם דעתו לבערו תוך הפסח הוי כמו שדעתו לבערו אחר הפסח וכנ"ל

ומעתה מיושב שפיר קו' השג"א על שי' התו' הנ"ל דבדעתו לבערו אינו עובר דא"כ מנ"ל לרבא להוכיח מדר"ע דלא אמרינן מתוך דילמא אית ליה ומ"מ א"א לבער ביו"ט משום דהא בעינן צורך קצת וא"כ מכיון דיכול להשהותו עד סוף הפסח במשהה ע"מ לבערו א"כ אין בהבערה זו צורך כלל כנ"ל אולם לפ"ז מיושב שפיר דלפי הס"ד דאך ביום הראשון תשביתו הוא ביו"ט עצמו א"כ א"א לשהותו עד לאחר יו"ט הראשון אפילו ע"מ לבערו דמכיון שיעבור היום ולא יבער ביטל העשה דאך ביום הראשון תשביתו דמה שמבער אח"כ אינו מועיל לענין עשה זו שכבר עבר זמנה לאחר יום הראשון ולפ"ז אי אמרינן מתוך היה מותר לבער ביו"ט דשפיר הוי צורך כמ"ש התו' כנ"ל

וכן נראה לישב בזה שי' הראשונים דהנה בהא דמבואר בגמ' המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי יש מהראשונים דס"ל דהגמ' מיירי אף בשלא ביטלו מ"מ אסור לבער ביו"ט וכ"כ המ"מ בפ"ג מה' חמץ ומצה לדעת הרמב"ם וכ"כ הטור בסי' תמ"ו ובהגה"מי שם הקשה דהא קי"ל דאמרינן מתוך וא"כ אמאי לא יבערנו במקומו ועי' בכס"מ שם שכתב משום דכשהתירו הבערה שלא לצורך ה"מ בשיש צורך היום קצת וכ"ת הא איכא צורך היום כיון דאיכא מצוה ליתא דהא שריפת קדשים מ"ע ואינו דוחה יו"ט ע"ש ולכאורה צע"ג דהא בפסחים שם מבואר דאי ס"ד דאמרינן מתוך היה מותר לבער ביו"ט ובע"כ צ"ל כמ"ש התו' דמה שמבער הוי צורך. ועי' בשו"ת הרשב"א סי' ע"ג שהשואל ה"ר באמת מגמ' הנ"ל דבלא ביטלו מותר לבער ביו"ט אלא שדחה זה דהתם לכשתצ"ל דזמן שריפתו ביו"ט אבל השתא לא שרפינן ביו"ט דהו"ל כדבר שאפשר לעשותו מעיו"ט וע"ש שנסתפק בזה ולזה רמז המג"א בסי' תמ"ו ע"ש מיהו עדיין צ"ע דלפ"ז אם נתחמצה לו ביו"ט יהי' מותר לשרוף מטעם מתוך ועי' במג"א שם שכתב ואע"ג שלא היה בכלל הביטול כגון שנתחמץ ביו"ט כו' כס"מ ע"ש והנה באמת בכס"מ לא נמצא זה"ל ולפמ"ש בשו"ת הרשב"א יש לחלק כנ"ל ועוד דהנה במרדכי רפ"ק דפסחים כתב בשם ר"י שהחטה הנמצאת בתרנגולת ביו"ט צריך כפית כלי כדי לשורפה בחוה"מ ע"ש והרי לא היתה בכלל הביטול וכן לא היה אפשר לבער מעיו"ט ומ"מ ס"ל דאסור לבער ביו"ט ובע"כ דלא מקרי צורך קצת ולפ"ז קשה מגמ' פסחים הנ"ל כנ"ל

אכן לפמ"ש מיושב שפיר דאפ"ל דלפיכך אסור לשרוף ביו"ט אף בשלא ביטלו דלא מקרי צורך קצת ומשום דבמשהה ע"מ לבערו אינו עובר כנ"ל וכ"כ המג"א שם ומכש"כ מ"ש המרדכי בשם ר"י כנ"ל הנה הר"י בודאי אזיל לטעמיה דס"ל במשהה ע"מ לבערו אינו עובר וכמ"ש התו' בפסחים (דף כ"ט) ע"ש וכ"ז לדידן במוצא חמץ ביו"ט לאחר י"ד וכנ"ל אולם בפסחים שם לפי הס"ד דאך ביום הראשון תשביתו הוא ביו"ט דא"א לשהותו עד אחר יו"ט אפילו ע"מ לבערו דעשה זו זמנה רק ביום הראשון כנ"ל ולפ"ז שפיר הוי צורך קצת ואי ס"ד דאמרינן מתוך הוי שרי לבער ביו"ט

והנה לשי' הפוסקים דס"ל דבמוצא חמץ ביו"ט שלא ביטלו מותר לשרוף ביו"ט משום מתוך וכ"ה דעת הסמ"ג והר"ן והגהמ"י לכאורה צ"ע מהירושלמי ר"פ במה מדליקין וז"ל שם ולא בשמן שריפה א"ר חסדא זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת כו' מהו להצית את האור במדורת חמץ מאן דיליף לה מנותר אסור ומאן דלא יליף לה מנותר מותר וע"ש בפי' הק"ע ופ"מ דמיבעיא ליה אם מותר להצית האור במדורת חמץ עעיו"ט שתהא דולקת ביו"ט ומסיק דמאן דיליף לה מנותר אסור והיינו ר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה דיליף לה מנותר וכ"כ הפר"ח בסי' תמ"ו בפי' הירושלמי ע"ש ועכ"פ הרי מבואר דלמאן דיליף לה מנותר אסור אף להצית האור בעיו"ט שתהא דולקת ביו"ט ומכ"שכ דאסור שריפת חמץ ביו"ט גופיה ואף דבערב יו"ט בודאי מותר ומשום דבאמת גם בשריפת קדשים גופיה לא קי"ל כהירושלמי בזה וכמבואר בתלמודא דידן דהא דמבואר במשנה ולא בשמן שריפה היינו דוקא ביו"ט שחל להיות בע"ש ע"ש וכן מבואר שם בירושלמי גופיה אח"כ ע"ש אולם עכ"פ ביו"ט