פרי יצחק חלק א נב

דיש לחלק בין לאו הניתק לעשה דעלמא דאי אפשר לקיים העשה בלא עבירת הלאו כלל בודאי לא נכתב העשה רק לתיקון הלאו ולפי זה אסור לקלקל כדי לתקן אבל תשביתו הוא לאו שקדמו עשה שיש קיום מצוה אף כשלא עבר עדיין על הלאו י"ל דה"ק רחמנא תשביתו ולא יראה אם לא תרצה להשביתו ע"ש ולפ"ז ניחא שפיר קו' השג"א דמש"כ התו' דבמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר כ"ז הוא רק לפי האמת דאך ביום הראשון תשביתו הוא מעיו"ט ולפ"ז הוי בל יראה לאו שקדמו עשה דבכל יראה אינו עובר עד הלילה. אולם לפי הס"ד דאך ביום הראשון תשביתו הוא ביו"ט עצמו נמצא דהוא ככל לאו הנ"לע דעלמא דא"א לקיים העשה בלא עבירת הלאו דהרי בבל יראה עובר מאורתא וא"כ ממילא גם במשהה ע"מ לבערו עובר בבל יראה וכשאר לאו הנל"ע דעלמא. ולפ"ז אי נימא דאך ביום הראשון תשביתו הוא ביו"ט א"כ מה שמבער הוי צורך דאין תקנה במשהה ע"מ לבערו מיהו השג"א בתשובה שם כתב טעם אחר בהא דמשהה כדי לבערו אינו עובר באותה שהייה ע"ש ולפ"ז הדק"ל וכנ"ל

אכן נראה לישב בעז"ה ויתבאר בהקדם בענין עיקר מ"ע דתשביתו כדכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם אם הוא דוקא בי"ד או דעשה זו נוהג כל הפסח. והנה בשו"ת נו"ב ח"ב סי' ס' כתב ז"ל ומה שפקפק מע"ל לומר דעשה דהשבתת שאור לא שייכא בפסח רק בע"פ הנה מעולם לא נסתפק אדם בזה דעשה זו שייכא כל ימי הפסח ע"ש וכ"כ בח"א סי' כ' ע"ש וכ"כ השג"א בסי' פ' וכן נראה מדברי התו' שכתבו בפסחים שם דבל יראה הוי נל"ע כנ"ל אולם בשו"ת גור אריה יהודה סי' ק"י הביא דברי המג"א בסי' תמ"ו לענין המוצא חמץ ביו"ט שכתב דחמץ נמי עשה ול"ת הוא וכתב הגור אריה נראה מדבריו דגם ביו"ט איכא בחמץ עשה דאך ביום הראשון תשביתו ובמח"כ הרמה לא ידעתי מנ"ל הא כו' ואף להתו' שם שכתבו דקרא מיירי לאח"ז איסור היינו דוקא אחר שש בעיו"ט כו' אבל מנ"ל דגם בפסח יהיה עובר על מ"ע דתשביתו וע"ש מה שהאריך לפרש דברי התו' דבל יראה הוי נל"ע. והנה אחר העיון מצאתי בס' אור זרוע הגדול בפי' אלקי הרוחות להר"ש מפלייש וע"ש שכתב ז"ל ובשם ריב"א נאמר שהחטה שנמצאת בפסח שצריך כפיית כלי כדי לשורפה בחוה"מ כי שמא ביום הראשון תשביתו דאסקינא לעיל שרוצה לומר תבערו לאו דוקא ביום הראשון דה"ה כל ימי הפסח ורבינו יעקב פי' דמזמן האיסור ואילך קרי שלא בשעת ביעורו כו' וא"כ טעונה החטה שריפה ולשורפה ביו"ט א"א דילמא ביום הראשון דוקא וטוב להיות כופה עליה כלי עכ"ל ע"ש. והנה בפי' דבריו נראה ברור שנסתפק אם עשה דאך ביום הראשון תשביתו הוא דוקא ביום הראשון או דעשה זו נוהג בכל הפסח ואין לומר שנסתפק רק אם דוקא ביום הראשון טעון שריפה לר' יהודה או דה"ה כל ימי הפסח דאין זה במשמעות לשונו ועוד דמה מקום לספק זה דמהכ"ת יהיה ביעור חמץ בשריפה רק ביום הראשון דגם בפסח יש ללמוד מנותר. ולכן נראה ברור דמסתפק בעיקר העשה דתשביתו אם זהו רק ביום הראשון או דה"ה שנוהג העשה בכל ימי הפסח. ומש"כ דאם ביום הראשון לאו דוקא טעונה החטה שריפה ולשורפה ביו"ט א"א דילמא ביום הראשון דוקא כנ"ל היינו משום דבאמת תלי' זה בזה דעיקר ילפותא מנותר דאין ביעור חמץ אלא שריפה הוא רק לעשה דתשביתו דהוא דוקא בשריפה כמו עשה דנותר. אולם אי נימא דבפסח גופה ליכא עשה דתשביתו כלל רק הלאו דבל יראה ממילא לא ילפינן מנותר כלל שיהא ביעור חמץ בשריפה דלענין בל יראה בודאי סגי להשבית בכ"ד וכמ"ש השג"א ועכ"פ היינו דמספקא ליה להריב"א אי טעונה החטה שריפה אם ביום הראשון דוקא או לאו כנ"ל וז"ב

מיהו בכ"ז מש"כ הגאון בעל גור אריה לדבר פשוט דעשה דתשביתו אינו נוהג כ"א בער"פ ותמה הרבה על המג"א הפריז על המדה. דבאמת נראה דהעיקר הוא כמש"כ המג"א והנו"ב והשג"א דעשה דתשביתו נוהג בכל הפסח וכפשטות דברי התו' שכתבו דבל יראה הוי ניתק לעשה ונראה לענ"ד לה"ר לזה מדברי הראשונים דהנה כבר כתבנו דאי נימא דעשה דתשביתו אינו נוהג בכל הפסח רק ביום הראשון לפ"ז צ"ל ג"כ דהא דאמר ר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף מנותר היינו דוקא בער"פ דאיכא עשה דתשביתו דעיקר ילפותא מנותר הוא לענין עשה דתשביתו אבל בפסח כיון דליכא כלל עשה דתשביתו לא ילפינן מנותר כנ"ל וז"ב וכמו שבארנו דברי הריב"א כנ"ל והנה המרדכי ברפ"ק דפסחים כתב בשם ר"י שהחטה הנמצאת בתרנגולת בפסח צריך כפיית כלי כדי לשורפה בחוה"מ דקי"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה ע"ש וכ"כ הטור בסי' תמ"ה המוצא חמץ בביתו ביו"ט כו' לא יוציאנו כיון שאינו יכול לבערו כדינו דהיינו בשריפה לר"י ע"ש הרי מבואר מדברי הראשונים דגם בפסח גופיה לר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה ובע"כ דגם עשה דתשביתו נוהג בכל הפסח כנ"ל

וכן נראה לה"ר מהירושלמי ר"פ במה מדליקין ז"ל אמר רב חסדא זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת כו' מהו להצית את האור במדורת חמץ מאן דיליף לה מנותר אסור ומאן דלא יליף לה מנותר מותר עכ"ל וע"ש בפי' הק"ע והפ"מ דס"ל להירושלמי דשריפת קדשים לאו משום מלאכה נאסר אלא דגזה"כ הוא שלא יתבערו ביו"ט וכש"כ בשבת ולכך אסור להדליק אפילו בע"ש שתהא דולקת בשבת ומבעי ליה אם מותר להצית האור במדורת חמץ מעיו"ט שתהא דולקת ביו"ט ומסיק דמאן דיליף לה מנותר אסור והיינו ר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף מנותר כנ"ל והשתא אי נימא דבפסח גופיה ליכא עשה דתשביתו וא"כ ממילא בביעור חמץ בפסח ליכא ילפותא מנותר כלל וא"כ קשה אמאי אמר דמאן דיליף לה מנותר אסור להצית האור מעיו"ט שתהא דולקת ביו"ט והא ביעור חמץ ביו"ט דליכא עשה דתשביתו הרי לא ילפינן מנותר כלל ובאמת א"צ שריפה כנ"ל וא"כ מה בכך שהיא דולקת ביו"ט ובע"כ צ"ל דעשה דתשביתו נוהג גם בפסח וילפינן מנותר כנ"ל אלא דלכאורה צריך להבין הטעם דמנ"ל עשה דהשבתה לפסח גופיה והא בקרא כתיב רק אך ביום הראשון אולם צ"ל כמש"כ הנו"ב ח"ר סי' כ' דבכלל הג"ש דשאור שאור המבואר בפסחים (דף ה') נתקבלה ג"כ הך שאור דאך ביום הראשון תשביתו וילפינן בג"ש מבל יראה דעשה דתשביתו נוהג גם בפסח וכ"כ השג"א ע"ש

ומעתה נראה לומר דבר חדש בעז"ה דאף לפי מה שנתבאר דעשה דתשביתו נוהג בכל ימי הפסח לאו היינו דעשה דאך ביום הראשון תשביתו נמשכת בכל ימי הפסח ואינה כלה ביום הראשון משתחשך דהוי כאילו לא כתיב כלל ביום הראשון דא"כ באמת למה כתבה התורה ביום הראשון ולכן נראה דבאמת העשה של אך ביום הראשון תשביתו הוא דוקא ביום הראשון ואם עבר היום ולא השבית חמצו ביטל העשה דאך ביום הראשון אלא דמ"מ ילפינן בג"ש שאור שאור מלא יראה דעשה זו נוהג גם לאחר שעבר יום הראשון כל ימי הפסח והנה דומה לזה ממש הוא במ"ע דמילה דכתיב ביום השמיני ימול בשר ערלתו ומ"מ גם לאחר יום השמיני מ"ע למול ועי' פרש"י בשבת (דף קל"ב ע"ב) בד"ה בינוני כגון שלא בזמנה ואביו מצווה עליו נפ"ל מהמול לכם כל זכר ע"ש. ועכ"פ הרי דגם לאחרי יום השמיני לא פקע מ"ע דמילה ומ"מ אם עבר יום השמיני ולא מל ביטל עשה זו דביום השמיני ימול וכ"ז מבואר בגמ' ובדברי הראשונים ולפ"ז נראה דכן הוא ממש בעשה דתשביתו התורה אמרה אך ביום הראשון תשביתו ומג"ש ילפינן דגם לאחר יום הראשון נוהג העשה כל ימי הפסח ומ"מ אם עבר יום הראשון ולא השבית חמצו כבר ביטל העשה דאך ביום הראשון כמו אם עבר יום השמיני ולא מל כנ"ל אלא דמ"מ צריך להשבית גם לאחר יום הראשון מג"ש כנ"ל וכמו מילה לאחר ח'

ועפ"י הנחה זו נראה דמש"כ התו' בפסחים הנ"ל דבמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה