פרי יצחק חלק א נא

שיוכל לקבל שכר דאם לא ירצה לעקור בחנם יתן לו שכר ובכה"ג בודאי אי עביד בחנם איכא משום איסור מתנת חנם דהרי סברת הר"ן לא שייך רק היכי דא"א לקיים המצוה מבלי שיהיה מתנת חנם לכך אמרינן דבכה"ג ליכא משום לא תחנם כיון שעושה לצורך עצמו לקיים המצוה משא"כ היכי שאפשר לקיים המצוה בלא מתנת חנם בודאי כי עביד בחנם איכא איסורא ולפ"ז עכ"פ היכא שיוכל לקבל שכר על עקירתו כי עביד בחנם איכא איסור מתנת חנם ואשמעינן הברייתא דמ"מ עוקרין עמו בחנם ומשום דשרי איסור מתנת חנם גבי מיעוט תיפלה ולפ"ז פשיט שפיר דה"ה ליי"נ דמותר לשבור ביי"נ דשרי איסור קיום משום מיעוט תיפלה

ועפ"ז מיושב שפיר מה שהקשינו למעלה דלפי מאי דדחי בגמ' הב"ע דקא עביד בחנם וכר"י דאסור ליתן להם מתנת חנם א"כ הו"ל להגמ' לומר דלעולם ר"ע היא ומ"מ לא תפשוט מינה דשרי איסור קיום משום מיעוט תיפלה דהא בחנם ליכא איסור קיום אולם לפי הנ"ל ניחא שפיר דלפמש"כ דס"ל להגמ' בפשיטות דהברייתא דעוקרין עמו בחנם מיירי בע"כ בגוונא דאיכא משום איסור מתנת חנם והיינו כגון היכא שיוכל לקבל שכר ושפיר אשמעינן דמ"מ שרי לעקור בחנם ומשום דשרי איסור מתנת חנם גבי מיעוט תיפלה דהיכי דלא אפשר בשכר וכגון שהעובד כוכבים לא ירצה ליתן שכר א"כ כי עביד בחנם הרי ליכא איסור מתנת חנם כלל כיון שעושה לצורך עצמו לקיים המצוה למעט בתיפלה וכנ"ל וא"כ לפ"ז אא"ל דהברייתא אתיא לר"ע אלא דמ"מ לא תפשוט מינה דשרי איסור קיום משום מיעוט תיפלה ומשום דהב"ע דקא עביד בחנם ואשמעינן דשרי איסור מתנת חנם משום מיעוט תיפלה דא"כ הרי לא משכחת לה כלל שיוכל לקבל שכר דהרי לר"ע אסור לעקור בשכר משום שרוצה בקיומו א"כ ממילא כי עביד בחנם הרי ליכא איסור מתנת חנם כלל כיון שהוא עושה לצורך עצמו לקיים המצוה למעט בתיפלה ולא סגי בלא"ה למעט בתיפלה בלא מתנת חנם דהא בשכר אסור לעקור כנ"ל ובע"כ צ"ל דהברייתא הוא לרבנן דליכא איסור קיום כלל וא"כ משכחת לה שיוכל לקבל שכר ומ"מ אשמעינן דשרי איסור מתנת חנם גבי מיעוט תיפלה

ומעתה מיושב שפיר הא דפשיט בגמ' יי"נ מכלאים דמותר לשבור ביי"נ של עובדי כוכבים בשכר ומשום דשרי איסור קיום משום מיעוט תיפלה אף דאפשר למעט בתיפלה מבלי שיהיה איסור רוצה בקיומו שלא יקבל שכר וישבור בחנם וא"כ מנ"ל לפשוט מכלאים דשרי איסור קיום משום מיעוט תיפלה אף בכה"ג דלכאורה צ"ע כנ"ל אולם לפי הנ"ל ניחא שפיר דלפמש"כ הרי ס"ל להגמ' דהברייתא דעוקרין עמו בחנם בע"כ מיירי היכא שיוכל לקבל שכר דאם לא ירצה לעקור בחנם יתן לו העובד כוכבים שכר דאל"כ ליכא איסור מתנת חנם כלל ומ"מ שרי לעקור בחנם ומשום דשרי איסור מתנת חנם גבי מיעוט תיפלה אפילו בכה"ג ולפ"ז פשיט שפיר דה"ה דמותר לשבור ביי"נ בשכר דשרי איסור קיום משום מיעוט תיפלה אף שאפשר לו לשבור בשכר וכנ"ל

ובעיקר דין רוצה בקיומו בשאר איסורין הנה עיקר רוצה בקיומו מצינו בגמ' ע"ז (דף סד) רק גבי ע"ז ויי"נ וכן גבי כלאים למ"ד המקיים בכלאים לוקה אולם הטור או"ח סי' ת"נ כתב דאסור להשכיר כלי לגוי בפסח שיבשל בהם מפני שרוצה בקיומו של איסור ע"י ד"א שלא יבקע הכלי ע"ש ומבואר דגם גבי חמץ אסור רוצה בקיומו וכן מבואר בתוס' ע"ז (דף לב) ד"ה והא דצריך ליזהר שלא לעשות שום תשמיש בכלים הבולעים חמץ בפסח משום דהוי רוצה בקיומו ע"י ד"א ע"ש וגדולה מזו משמע בתוס' שם דגם בבו"ח וכדומה שייך איסור רוצה בקיומו ע"ש אולם ראיתי בשו"ת הרדב"ז ח"ר סי' ר"מ שכתב וז"ל והוי יודע דאע"ג דחמץ בפסח אסור בהנאה לא אמרו רוצה בקיומו אסור אלא גבי יי"נ לבד אבל בשאר איסורי הנאה לא אמרו ע"ש וכן הפר"ח בסי' הנ"ל האריך להשיב על דברי הטור ממש"כ רש"י בע"ז שם בטעמא דאסור להיות רוצה בקיומו של יי"נ של עובדי כוכבים משום דישראל מצווה לבטל עבודת אלילים ותשמישיה ומעתה בשאר איסורים שאין מצוה לבטלו מהכ"ת איסור רוצה בקיומו וע"ש שהביא עוד ראיה ממש"כ הרמב"ם בפ"ה מה' יסודי התורה דמותר לעשות רטיה מחמץ בפסח ומערלה אף על פי שבודאי רוצה בקיומו ע"ש

אכן נלע"ד לה"ר ברורה דגם בשאר איסורי הנאה אסור להיות רוצה בקיומו מירושלמי מפורשת בפ"ג דערלה סוף ה"א דהנה בגמ' ע"ז (דף לב) איבעיא להו גבי חרס הדרייני מהו לסמוך בהן כרעי המטה רוצה בקיומו ע"י ד"א שרי או אסור ת"ש דר"א ור' יוחנן חד אסר וחד שרי ע"ש: והנה בירושלמי בספ"ג דערלה שם מיבעיא להו ג"כ גבי חרס הדרייני מהו לסמוך בו כרעי המטה ר' לעזר אמר אסור ר"י אמר מותר ר' יונה בעי קומי ר' זעירא ההין בגד דתנינן הכא מהו לסמוך בו את המטה ואיקפד לקיבליה א"ל אפילו למ"ד תמן מותר הכא אסור תמן אין איסורו ניכר ברם הכא איסורו ניכר ע"ש והיינו דמיבעי ליה בבגד שצבעו בקליפי ערלה דקי"ל ידלק אם מותר לסמוך בו את המטה ומסיק דאסור וכן הוא בירושלמי בע"ז שם ועי' בפי' הפ"מ שם והנה הא דאסור בע"כ דהיינו משום שהוא רוצה בקיומו ע"י ד"א וכמו בחרס הדרייני דהרי מגוף מראה הצביעה אינו נהנה כלום ובע"כ דאסיר משום דהוי רוצה בקיומו ע"י ד"א אלא דהכא לכ"ע אסור דמשום שאיסורו ניכר חמיר טפי ועכ"פ הרי מבואר בהדיא דגם גבי ערלה אסור רוצה בקיומו ולאו דוקא בע"ז ויי"נ ודלא כמ"ש הרדב"ז והפר"ח ומה שהביא הפר"ח ראיה ממש"כ הרמב"ם דמותר לעשות רטיה מחמץ בפסח או מערלה אע"ג דהוי רוצה בקיומו באמת לאו ראיה הוא כלל דהרי הטעם דמותר לעשות רטיה הוא משום דהוי שלא כדרך הנאתן וכמש"כ הרמב"ם שם וכמבואר בגמ' והנה בלא"ה מדרבנן אסור לכתחילה ליהנות אף שלא כדרך הנאתן וכמו שהאריך המ"ל שם והא דמותר לעשות רטיה היינו לחולה שאין בו סכנה ולפ"ז אין נ"מ ג"כ מה שהוא רוצה בקיומו דגם זה אינו אסור אלא מדרבנן ולחולה שאין בו סכנה מותר כנ"ל: סימן יז בדין משהה חמץ בפסח ע"מ לבערו ובביאור מ"ע דהשבתת חמץ בער"פ ובכל ימי הפסח מה שנראה דבר חדש בזה

הנה התו' בפסחים (דף כ"ט) כתבו דמכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף ע"ש והנה בשו"ת שג"א סי' פ"א האריך בשי התו' הנ"ל וע"ש מה שהקשה על שי' זו מגמ' פסחים (דף ה') דאמר ר"ע אך ביום הראשון תשביתו שאור מעיו"ט או אינו אלא ביו"ט כתיב כל מלאכה לא יעשה ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואמר רבא ש"מ מדר"ע דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך כו' וכתבו בתו' דאי אמרינן מתוך שרי אע"ג דבעינן צורך היום קצת הכא מה שמבער הוי צורך. והשתא לפי שי' ר"י ע"כ תשביתו דכתב רחמנא אע"ג דמותר להשהותו לכתחילה ע"מ לבערו מ"מ באינו משהה ע"מ לבערו כמו דעובר בבל יראה ה"נ עובר על עשה דתשביתו וא"כ מנ"ל דל"ל צריע מתוך דלמא אית לי' ואפ"ה ביו"ט לא דכיון דיכול להשהותו עד סוף הפסח במשהה ע"מ לבערו א"כ אין בהבערה זו צורך כלל ע"ש. ולכאורה נראה לישב ע"פ מ"ש המקור חיים בסי' ת"ל לישב מה שהקשה עוד השג"א על דברי התו' דא"כ בכל כחו הניתק לעשה יהיה מותר לעבור על הלאו כשדעתו לקיים העשה וכתב המקו"ח