פרי יצחק חלק א מה

מיהו בכ"ז צע"ג לשי' התו' מהסוגי' שם וע"ש דר"י נפחא פשט ליה דגידולי היתר מעלין את האיסור ופריך מהא דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם אסור וע"ש בתוס' בצל שנטעו בכרם ונאסר כדין כלאי הכרם ונעקר הכרם דהשתא מותרין כל הגידולין אסור אפילו הוסיפו מאתים אלמא דעיקר האיסור אינו בטל ע"ש. והשתא לפי' התוס' בע"ז שם דגידולי איסורי הנאה כמו גידולי אגוז של ערלה אסור דמשום קרקע דהיתר לא חשיב זוז"ג ורק דבאיסור אכילה אין לאסור הגידולין כנ"ל וא"כ צע"ג דמאי פריך מבצל שנטעו בכרם כו' דבע"כ גידולי היתר אין מעלין את האיסור הא שאני התם גבי כה"כ דהוא איסורי הנאה וא"כ מכיון דעיקר הבצל מה שגדל בכרם קודם שנעקר הכרם אסור בהנאה ולפ"ז בדין הוא דגם הגידולים בעצמו אסורים משום שבאים מגרמת איסורי הנאה כנ"ל ומכש"כ דאין מעלין את עיקר האסור. משא"כ גבי שביעית דהגידולין בעצמן בודאי מותרין דבאיסור אכילה אין לאסור הגידולין וכמש"כ התוס' כנ"ל א"כ אפ"ל דלעולם מעלין ג"כ את האיסור. ובע"כ מוכרח מזה כשי' רש"י דלעולם כל גידולי איסורי הנאה מותרין מטעם זוז"ג ולפ"ז גם בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם הגידולין בודאי מותר מטעם זוז"ג וא"כ בע"כ דמ"מ אין גידולי היתר מעלין את האיסור

וכן לפי' הר"ן שפי' שם שי' הגמ' דמיבעי ליה גם לענין גידולין עצמן אי שרי או אסירי ועיקר ספיקיה הוא דמכיון דהגידולין נמשכין ויוצאין מן העיקר שאינו כלה אי הוי להו כעיקר ואסירי ע"ש מוכרח ג"כ כשי' רש"י דלפי' התוס' דגידולי איסורי הנאה אסור דלא חשיב זוז"ג ורק באיסור אכילה אין לאסור הגידולין שאינו אוכל האיסור עצמו ולפ"ז יהי' צ"ל דהא דמיבעי ליה בגידולי שביעית אם שרי או אסור היינו משום דבצל הוא דבר שאין זרעו כלה והגידולין נמשכין מן העיקר שאינו כלה לכך אפשר דהו"ל כעיקר. אולם צע"ג כנ"ל דמאי פריך מבצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם דהגידולין אסור דשאני התם גבי כה"כ שהוא איסור הנאה דאפילו בדבר שזרעו כלה גידולי איסורי הנאה אסור וכמו גידולי אגוז של ערלה ומכש"כ בדבר שאין זרעו כלה דהגידולין אסור משא"כ בגידולי שביעית שהוא רק איסור אכילה דהיכי שזרעו כלה בודאי גידולי איסורי אכילה מותר א"כ אפ"ל דבאמת גם היכי שאין זרעו כלה ג"כ הגידולין מותרין. אולם לפרש"י ניחא שפיר דאפ"ל דאין חילוק כלל בין איסור הנאה לאיסור אכילה אלא דלעולם הגידולין מותרין מטעם זוז"ג אך מ"מ מיבעי ליה בבצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית משום דהוא דבר שאין זרעו כלה אפשר דאין להתיר משום זוז"ג ולפ"ז פריך שפיר מבצל שנטעו בכרם דמבואר דהגידולין אסורין אף דהוי זוז"ג ובע"כ משום דזהו דבר שאין זרעו כלה לכך אסור כנ"ל

גם הנה מה שהקשו התוס' בע"ז לשיטתם דמ"ש גידולי אגוז של ערלה מגידולי טבל ומע"ש שהן חולין ותי' דערלה שאסורה בהנאה יש לאסור הגידולין שגם זה הנאה היא אבל באיסור אכילה אין לאסור הגידולין שאינו אוכל האיסור עצמו כנ"ל. צע"ג דמה יענו התוס' לגידולי הקדש דמבואר שם במשנה פ"ט דתרומות דגידולי הקדש ומע"ש חולין ע"ש והרי הקדש הוא ג"כ איסור הנאה א"כ מ"ט הוי גידולי הקדש חולין מ"ש מגידולי אגוז של ערלה דאסור הן אמת דמבואר שם במשנה גידולי הקדש ומע"ש חולין ופודה אותם בזמן זרעם וע"ש בר"ש גידולי הקדש ומע"ש חולין כגון שזרע סאה מהן והוסיף כמה סאין אין צריך לפדות אלא סאה אחת ע"ש, מיהו לשי' התוס' קשה דלמה מועיל אם יפדה סאה אחת הא כל הגידולין באין מגרמת איסור הנאה. אלא דלכאורה צ"ע גם לפרש"י נהי דס"ל דגם גידולי איסורי הנאה מותר משום זוז"ג מ"מ בהקדש דגם זוז"ג אסור וכמו שיתבאר א"כ קשה דמ"ט הוי גידולי הקדש חולין כנ"ל. והנה בפסחים (דף כ"ז) בעא רמי ב"ח מרב חסדא תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו הפת מאי א"ל הפת אסורה ומה בין זו לערלה אמר רבא הכי השתא ערלה בטילה במאתים הקדש אפילו באלף לא בטיל ועי' בחי' מהרש"ל שפי' לבעית הגמ' אם בהקדש מותר זוז"ג ופסק ר"ח דאסור ע"ש. ועי' בתוס' שהקשו דמה חומר היא זו הלא הקדש דבר שיל"מ ע"י חילול ומטעם זה אין דינו להיות בטל כו' ע"ש. ועי' בסוף ס' אבני מילואים בתשובה סי' ו' שתי' לקו' התוס' לפמש"כ הר"ן בע"ז שם לישב פרש"י דבהבריך והרכיב מותר משום זוז"ג והתו' הקשו ע"ז דהא דילדה שסבכה בזקינה משום ביטול נגעו בה ותי' הר"ן דזוז"ג דמותר נמי מטעם ביטול הוא ע"ש ולפ"ז מכיון דזוז"ג מתורת ביטול הוא א"כ שפיר עולה הטעם דהקדש לא בטיל משום דבר שיל"מ ולכך זוז"ג נמי אסיר ולא בטיל ע"ש. ועכ"פ הרי מתבאר דבהקדש אסור זוז"ג א"כ קשה דמ"ט הוי גידולי הקדש חולין וכנ"ל

אכן נראה לישב ע"פ מש"כ באבני מלואים שם להשיג על המג"ש שכתב בטעמא דהקדש הו"ל דבר שיל"מ ע"י חילול ומשום דהקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל דהא לא מקרי דשיל"מ אם צריך להוציא עליו ממון ומשמע מדבריו דהיכי דצריך חילול בכדי דמיו לא הוי דשיל"מ וע"ז כתב הח"מ דגם בכה"ג הוי בכלל דשיל"מ וטעמא דהך מילתא דלא הוי כמו צריך הוצאה דלא חשיב דבר שיל"מ אלא היכי דבעי יותר מכדי איסורו אבל בהקדש גם אם לא נתערב היה צריך לפדותו בשויו אין קפידא באותה הוצאה כיון שא"צ להוציא יותר מכדי איסורו אין זה הוצאה יתירה והוי דשיל"מ וע"ש שה"ר לזה. אולם משום דהקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל לא מקרי דשיל"מ דהרי לא אמרו מחולל אלא בדיעבד אלא דבאמת גם לצריך לפדותו בכדי דמיו מקרי יל"מ כנ"ל ע"ש. ולפ"ז מיושב שפיר הא דמבואר דגידולי הקדש חולין אף דגידולי איסורי הנאה מותר רק משום זוז"ג ובהקדש הא גם זוז"ג אסור כנ"ל אולם לפי הנ"ל ניחא דהנה הא דבהקדש אסור זוז"ג היינו משום דזוז"ג הוא בתורת ביטול והקדש לא בטיל דהוי דשיל"מ וא"כ הא מבואר במשנה דגידולי הקדש חולין ופודה בזמן זרעם הרי דכפי שיעור הזרע באמת צריך לפדות ואף דכל הגידולים באים מגרמת איסור הקדש מ"מ מכיון שפודה כפי שיעור הזרע שוב מותר מטעם זוז"ג מתורת ביטול. ואף דהקדש לא בטיל משום דהוי דשיל"מ ע"י חילול מ"מ אי נימא דצריך לפדות הכל זה הוי הוצאה יתירה ובכה"ג לא חשיב דשיל"מ דמה שיפדה יותר מכפי שיעור הזרע הוי הוצאה יתירה וא"כ שוב מותר מטעם זוז"ג בתורת ביטול רק כפי שיעור הזרע של הקדש לא מקרי הוצאה יתירה ולכך לא שרי מטעם זוז"ג דהוי דשיל"מ ולכך פודה בזמן זרעם כנ"ל

אמנם הנה ראיתי בספרי האחרונים שכתבו דהקדש לא בטיל מה"ת ומשום דממונא לא בטיל וכמבואר בביצה (דף ל"ח) וא"כ כיון דעיקר האיסור של הקדש הוא משום דהוא ממון גבוה והרי בממון לא שייך ביטול. ועפ"ז תמהו על דברי התוס' במעילה דף כ"א גבי פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס כיון שהוציא הראשונה מעל והקשו בתוס' וליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה ברובא ע"ש והקשו דמה שייך ביטול בזה הא ממונא לא בטיל וכן תי' בזה לקו' התוס' בפסחים שם שהקשו דמה חומר היא זו דהלא הקדש דבר שיל"מ ע"י חילול וכתבו דבאמת הא דמבואר בגמ' הקדש אפילו באלף לא בטיל היינו משום דממונא לא בטיל. ועכ"פ אי נימא כנ"ל א"כ בהקדש גם זוז"ג יהיה אסור מה"ת דהא זוז"ג הוא מתורת ביטול כנ"ל וכיון דבהקדש לא שייך ביטול מה"ת משום דממונא לא בטיל א"כ ממילא גם זוז"ג אסור ולפ"ז הדק"ל אמאי הוי גידולי הקדש חולין דמשום זוז"ג אין להתיר כנ"ל. והנה לכאורה נראה לה"ר לזה דבהקדש אסור מה"ת זוז"ג והיינו בע"כ משום דממון לא בטיל דהנה במעילה (דף י"ב) במשנה שם מבואר הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה והנה לפי המבואר בחולין (דף נ"ח) דהני ביעי דטריפה שטענה אחר שנטרפה הו"ל זוז"ג ומותר ומשום דהיא והזכר גורמין להם שיבואו ע"ש. ולפ"ז צ"ל לכאורה דהא דמועלין בביצתה היינו דוקא שהזכר הוא ג"כ של הקדש או דספנא מארעא דאם הזכר הוא של חולין הרי הו"ל זוז"ג אולם