פרי יצחק חלק א מג

סימן יד תשובה מכבוד מר אחי הרב הג' עדיו לגאון סוע"ה המפורסם כו' מו"ה יעקב זצ"ל האב"ד בעיר שירווינט: בעז"ה יום א' טוב טבת שנת חירות לפ"ק שירווינט שלום רב לאחי יקירי הרב כו' כ"ש מו"ה יצחק נ"י הרב בפ"כ

כאשר מעת קבלתי המכתב מידך ע"י כו' לא עלה בידי להשיבך עד כה ועתה כאשר ערכתי אליך המכתב אבא גם להשתעשע בדבריך דבר הלכה שהשמעת אותי מאז במכתבך בדין חולה שמאכילין אותו הקל הקל שהורית הלכה למעשה שחלב מוקצה הוא איסור קל נגד חלב שחלבו כותי והנה מה דפשיט לך מספקא לי לכאורה טובא דהנה באיסור מוקצה אף שהוא מדרבנן החמירו בו כעין דאורייתא לאסור בספיקו ועי' מהרש"א ביצה ג' ע"ב בגמ' ד"ה אלא וז"ל דמוקצה חמירא והוי כעין דאורייתא, ובזה אמרתי לתרץ קו' הב"י באו"ח סי' תקי"ח על הרמב"ם שפסק בהא דעומד אדם על המוקצה כחכמים דעד שירשום נמצא שהוא פוסק דאין ברירה במוקצה שהוא מדרבנן ואנן קי"ל דבדרבנן יש ברירה והניח בצ"ע דהנה לשי' הר"ן דברירה הוא מטעם ספק ולכן בדאורייתא אין ברירה דספיקא לחומרא ובדרבנן יש ברירה דספיקא לקולא והלא במוקצה קי"ל דספק מוכן אסור וספיקא לחומרא כדאורייתא לכן פסק הרמב"ם דאין ברירה במוקצה כדאורייתא ובזה מיושב ג"כ קושית מהרש"א ביצה ל"ח דמסיק הגמ' כי ל"ל ברירה בדאורייתא ומקשה אהא דתנן לעיל בה"א עומד ואומר זו"ז אני נוטל והשתא למסקנא דהכא הדרא קושיא לדוכתין דליתני מכאן אני נוטל למחר ע"כ. ולהנ"ל לק"מ דלעיל במוקצה אין ברירה כדאורייתא והכא איירי באיסור תחומין דספיקו לקולא לכך יש ברירה. והנה איתא בשו"ע או"ח סי' תצ"ח סט"ו הגהת רמ"א בשם ב"י וז"ל ומיהו עדיף טפי לכסות בדקר נעוץ אם יש לו ע"כ הרי דאיסור מוקצה חמיר מאיסור חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה אף דיש לו עיקר בדאורייתא ואף דהמג"א שם דחה להרב ב"י ולסברתו מוטב לכסות באפר כירה מבדקר נעוץ ע"ש טעמו משום דמוקצה מותר לטלטל לצורך יו"ט הא בל"ז י"ל דמוקצה חמור משאר איסורי דרבנן. והנה דעת המג"א צ"ע לכאורה דסותר דברי עצמו דכתב בסי' תק"ט ס"ק ט"ו לכן נ"ל שמותר לטלטל המוקצה בשביל אוכל נפש אבל אסור לאוכלו ולהשתמש בו ע"ש הרי דלכסות בעפר מוקצה דהוי להשתמש הוי כלאכילה ולא הותר לצורך יו"ט וצ"ע

והנה ראיתי בשו"ת בשמים ראש סי' א' דכתב דמוקצה לאכילה יש לו עיקר בדאורייתא משום הכנה דרבה ובסי' קמ"ה כתב דזהו סברת הגמ' בשבת דמחלק אליבא דרב דבמוקצה לאכילה ס"ל כר"י ובמוקצה לטלטל ס"ל כר"ש ובזה נדחה ראייתך מתו' ביצה דכתבו דמוקצה אין לו עיקר בדאורייתא דשם לא איירי במוקצה לאכילה רק לטלטל ובר מן דין נ"ל דלשתות חלב מוקצה יש בזה שני איסורים איסור אכילה ואיסור טלטול מוקצה וחלב שחלבו כותי אין בו רק איסור אכילה מכ"ז היה נ"ל דמוטב להשקות לחולה חלב שחלבו כותי מחלב מוקצה

אכן אחר העיון נ"ל נכון כהוראתך אבל לא מטעמך דהנה איתא בשו"ע יור"ד סי' קנ"ה בהג"ה י"א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאב"ס ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור ועי' בתשובת רע"א סי' ה' שנשאל אם מותר להאכיל לחולה שאין בו סכנה פירות שנשרו בשבת אם אכילת מוקצה הוי בכלל שאר איסורים או כיון דהמאכל בעצמותו היתר אלא דיומא קא גרים הוי כמו שאר מלאכת שבת דדבריהן דשרי לחולה שאב"ס והעלה כן לדינא דאכילת מוקצה שרי לחולה שאב"ס ע"ש בארוכה ולפ"ז ודאי דחלב מוקצה קיל מחלב שחלבו כותי דמוקצה אין עליו שם אכילת איסור דמותר אף לחולה שאב"ס וחלב שחלבו כותי כדין אכילת איסור. והנה לכאורה מצאתי סעד לזה בדברי המג"א בסי' שכ"ח דאיתא ברמ"א מותר לומר לכותי לעשות תבשיל לקטן כו' דסתם צרכי קטן כחולה שאב"ס דמי וכתב המג"א ס"ק מ"ו ומותר להאכילו מוקצה בידים אם אי אפשר בענין אחר ע"כ וכיון דהרמ"א מדמה קטן לחולה שאב"ס משמע דמותר להאכיל מוקצה לחולה שאב"ס ואולי יש לחלק דהרמ"א מדמה האיסור שבות לומר לכותי לעשות תבשיל לקטן כמו לחולה שאב"ס ובזה קטן וחולה שווין אבל להאכילו מוקצה דלקטן עצמו אין שום איסור לכן מותר לגדול להאכילו אבל לחולה שאב"ס דהאיסור הוא להחולה בעצמו לאכול איסור דרבנן כמבואר ביור"ד אולי גם איסור מוקצה אסור לו לאכול ואכ"מ

נסתפקתי בדין קרקע בחזקת בעליה עומדת דאיתא בחו"מ סי' שי"ב סט"ז ב"ה שאמר לזמן השכרתיך כו' על השוכר להביא ראיה וכתב הרמ"א וכן בכל ספק הנופל בין הדר בבית חבירו ובין חבירו ע"כ ולפ"ז אם השכיר אחד ביתו והשוכר השכיר לשני ונפל ספק ביניהם אם נקרא השוכר הראשון בעל הקרקע נגד השוכר השני להעמיד הקרקע בחזקתו. והנה אם הראשון שכר ד"מ לשני שנים והשכיר להשני לשנה אחת זהו פשוט לכאורה מסברא דהשוכר הראשון נקרא בעל הקרקע נגד השני כיון דאחר כלות משך שכירות השני תחזור להראשון אך אם השכיר להשני על כל משך הזמן ששכר הראשון צ"ע אם נאמר דנסתלק השוכר הראשון לגמרי ולא נקרא שוב בעל הקרקע ולא מצאתי לפוסקים גילוי לדין זה עד שמצאתי וראיתי בשו"ת פרי תבואה להגאון מו"ה סענדר מרגליות שכתב באמצע תשובה בפשיטות דאם השכיר להשני לכל משך הזמן ששכר לא נקרא השוכר הראשון בעל הקרקע אך לא הביא שום ראיה לזה

והנה לכאורה נ"ל גילוי לדין זה מדברי התו' ב"מ (דף לה) בענינא דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ע"ש בתו' ד"ה אגרה פ' יום דכתבו ומתניתין דהשוכר הוי בעלים דשואל לרבנן אי מיירי שלא שאל כל ימי השכירות אתי שפיר דלאחר ימי השאלה תחזיר לשוכר ואפילו אם השאילה כל ימי השכירות מ"מ כיון שהיא באחריות השוכר מגניבה ואבידה ופשיעה אם היה עם השואל במלאכתו דאז השואל פטור והשוכר חייב מיקרי בעלים עכ"ל. הרי מבואר בדבריהם דלא מקרי השוכר בעלים רק אם יהיה באחריותו לענין איזה חיוב אשר השני יהי' פטור ולפ"ז כיון דקרקע נתמעטה מדין שומרים ומבואר בשו"ע חו"מ סי' ס"ו וצ"ה וש"א הכרעת הרמ"א כשי' הסוברים דפטור אף מפשיעה לא משכחת דיהיה באחריות השוכר הראשון לענין איזה חיוב ולא נקרא בעלים עליו. אך לשי' הרמב"ם דחייב בפשיעה וכן הכריע הש"ך בסי' ס"ו שפיר משכחת דהוי באחריות הראשון לענין פשיעה היכי דהיה עם השני במלאכתו דהשני פטור והראשון חייב שפיר נקרא בעלים להעמיד הקרקע בחזקתו בספק הנופל ביניהם וכיון דהוי ספיקא דדינא כהסכמת האחרונים לכאורה אין להוציא מחזקת השוכר השני דהוא עתה בעלים כיון דהוי ספיקא אם הראשון נקרא בעלים

אך לכאורה י"ל הסברא להיפוך כיון דהוי ספיקא דדינא אם השוכר בפשיעת קרקע ואם תפס הבעלים מהשוכר אין מוציאין מידו עי' בשער המשפט סי' ס"ו בשם הרדב"ז שפיר נוכל לומר דהשוכר הראשון מקרי בעלים לגבי השני דאי אתרמי היזק בפשיעת השוכר השני והראשון היה עמו במלאכתו דהשני פטור בודאי ואם תפס הבעלים מהראשון לא מפקינן מיניה אפשר דשפיר מקרי בעלים והקרקע עומד בחזקתו וצ"ע. ע"ד נסיעת אבינו לארץ הקדושה כו' תכבדני נא בדבריך הנעימים להטעימני מפלפולך הנעים וישמח לב אחיך דו"ש בלונ"ח יעקב משירווינט: