פרי יצחק חלק א מב

א"כ חמץ שהוא בכרת הרי שפיר יש ללמוד מדם לעשות המאכיל כאוכל אכן ע"ז יש לומר דה"ט דאין ללמוד חמץ מדם ומשום דיש לומר מה לדם שכן לא היתה לו שעת הכושר תאמר בחמץ שהיתה לו שעת הכושר וכמבואר בפסחים (דף כ"ה) ע"ש אכן הא דיליף ר' יצחק חמץ משרצים אף דלכאורה הא איכא למפרך ג"כ מה לשרצים שכן לא הי"ל שעת הכושר תאמר בחמץ כנ"ל. אך י"ל דגם בשרצים משכחת לה שהי"ל שעת הכושר דהא קי"ל דתולעים הגדלים בפירות בתלוש מותרין כ"ז שלא פירשו. ולפ"ז כשפירשו הרי הי"ל שעת הכושר ואף דטעם ההיתר הוא משום דקודם שפירשו אינם בכלל שרץ השורץ על הארץ. ולפ"ז מה שהי"ל שעת הכושר הוא קודם שבא לכלל שרץ מ"מ נראה דגם בכה"ג מקרי הי"ל שעת הכושר. דהנה התו' בחולין (דף ק"כ) ד"ה מה להנך שכן לא הי"ל שעת הכושר דנבילה כמו שהיא עתה מתה לא הי"ל שעת הכושר א"נ מחיים היה בה איסור אבמ"ה ע"ש הרי דלפי תי' השני שבתו' גם נבילה מקרי הי"ל שעת הכושר קודם שנתנבלה לולי משום דגם מחיים היה בה איסור אבמ"ה. ולפ"ז נראה דגם שרצים שגדלים בתלוש ופירשו אף דמתחילה לא היה בכלל שרץ מ"מ מקרי הי"ל שעת הכושר כמו נבילה ודו"ק. אך עכ"פ אכתי קשה דהא איכא למפרך מה לשרצים שכן אכילתן בכעדשה. ועוד קשה דבמאי פליגי ר' יאשיה ור' יצחק. ולכן נראה לומר דהא דאמר ר' יצחק ומה שרצים הקלים עשה בהם את המאכיל כאוכל חמץ החמור כו' אינו רוצה ללמוד חמץ משרצים לחודיה אלא דבאמת יליף מכל הנך קראי משרצים ודם או משרצים וטומאה אלא שקיצר בדבר וה"ה דילפינן מהנך קראי לכל התורה כולה דאסור לספות לקטן איסור בידים. אולם ר' יאשיה אפ"ל דס"ל דהנך קראי הו"ל ג' כתובין הבאין כאחד דהצריכותא שבגמ' לאו דוקא וכמ"ש הב"י לדעת הטור ולכך לא ילפינן מינייהו לשאר איסורין ואיצטריך קרא גבי חמץ לעשות את המאכיל כאוכל

אכן בעיקר מש"כ הב"י דלא ילפינן מהנך קראי ומשום דהו"ל ג' כתובין הבאין כאחד דהצריכותא שבגמ' לאו דוקא תמה ע"ז הט"ז שם וכתב דזהו פלאי להתחכם על התלמוד שעשה כאן צריכותא ואנן נימא דלאו צריכותא הוא ומה שהקשה הרא"מ דלא לכתוב שרצים ותיתי במה הצד מטומאה ודם תי' הט"ז דיש פירכא על מה הצד דבטומאת מת אשכחן פעמים דמביא לידי כרת ע"ש. אולם לענ"ד נראה לומר בפשיטות דיש פירכא על מה הצד דמה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור דם שכן כרת טומאה שאני כהנים כו' וכמבואר בכתובות (דף ל"ב) אלא דהתו' שם הקשו דא"כ לא נלמוד עוד מהצד השוה בשום מקום דאכולהו איכא למפרך צד חמור או צד קל. ועי' בס' פנ"י שם שתי' באופן נאות והיינו דכל היכי דהדר דינא בצד השוה כמו בריש ב"ק הצד השוה שבהן שכן דרכן להזיק לא פרכינן צד חמור דל"ל לומר דהצד חומר שיש בכל אחד לבדו גורם החומרא אחרי שיש צד השוה חומרא אחת שהיא בשניהם נוח לומר שהיא הגורמת. אולם היכי דלא הדר דינא במה הצד דליכא חומרא אחת שיש בשניהם שפיר פרכינן שכן יש בהן צד חמור ע"ש. והנה בנדון דידן בודאי לא הדר דינא דהא ליכא חומרא אחת שיש בכולם ואף שהב"י הביא בשם הרא"מ שהקשה דליכתוב רחמנא טומאה ודם וליתי שרצים מינייהו כו' לא ראי זה כראי זה הצד השוה שכן באזהרה כו' ע"ש. מ"מ נראה ברור דמה שהן באזהרה לא מקרי הדר דינא בצד השוה דלא שייך לומר דמה שהן באזהרה גורם החומרא דאם אין אזהרה אין כלום וצריך חומרא נוספת על האזהרה כמו דם שכן כרת ועכ"פ כיון דלא הדר דינא דליכא צד השוה חומר אחת שיש בכולם ולפ"ז שפיר פרכינן מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור וכן לא ילפינן שאר איסורין מינייהו במה הצד משום דאיכא למפרך כנ"ל. והנה במכות (דף ד') מבואר דלר"י דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו צד חמור לא פריך ע"ש. ולפ"ז שפיר יש ללמוד בכל התורה דאסור לספות לקטן איסור בידים במה הצד מהנך ג' קראי. ועכ"פ לפ"ז נמצא דבעיקר הדבר אי ספינן ליה לקטן איסור בידים בשאר איסורין אם ילפינן מהנך קראי תלי' בפלוגתא דר' יהודה ורבנן במכות שם אי פרכינן צד חמור כנ"ל. והנה במכות (דף ט"ו) מבואר דס"ל לר"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו כר"י. ולפ"ז ס"ל בע"כ דצד חמור לא פריך וא"כ ממילא ילפינן בכל האיסורין מהנך קראי דלא ליספו להו לקטנים בידים וא"כ לר"ל לשי' שפיר פריך הגמ' בנזיר שם והא קאכיל כהן מליקה שהיא נבילה דאין לומר דניתי כהן קטן דלדידיה אסור מה"ת להאכילו נבילות בידים. וכן ר"ל לשי' בזבחים שם אמר שפיר והרי קטן כו' כנ"ל

ועתה אבא על סדר דבריו מ"ש כת"ר וז"ל מה שהקשה על סוגי' דנזיר כ"ט דלישני דאכיל כהן קטן יתורץ ג"כ ע"פ האמור למעלה דגבי מליקה א"א ליתן לכהן קטן דהא אסור למספי בידים איסור דאורייתא לכו"ע משא"כ גבי פסח דשה לבית אבות לאו דאורייתא כו' ואף דמדרבנן יש איסור מ"מ משום חינוך מצוה שרי עכ"ל. והנה בפשוטו בודאי לא קשה כלל וכבר נתבאר למעלה באר היטב. ומש"כ כת"ר ז"ל ואין להקשות כיון דמשום חינוך מצוה שרי גם הצפורין שם בנזיר יהי' מותר לכהן קטן וכדמשמע לכאורה לשון התו' פ"ח שכתבו דלא אסר אלא דומי' דשרצים ונבילות דזה אינו דהא אמרינן נדרים ל"ז כו' הרי לפנינו דאיסור דאוריייתא אסור אפילו במקום מצוה עכ"ל. אולם לענ"ד נראה דאפילו אי נימא דגם איסור דאורייתא שרי במקום חינוך מצוה וכפשטות דברי התו' בפסחים שם מ"מ ל"ק כלל דל"ד למש"כ התו' דמותר ליתן לקטן אכילת פסח שלא למנוייו משום חינוך מצוה דהתם גם מה"ת הוי חינוך מצוה דהרי הוא פסח אלא שיש איסור, משום שלא למנוי' אבל הכא גבי האיש מדיר את בנו בנזיר מן התורה אין כאן לא נזירות ולא קרבן כ"א נבילה גמורה ומה זה ענין לחינוך מצוה וז"ב

ומ"ש כת"ר לישב תמיהתי על תשובת רע"א סי' ט"ו שהביא שם מש"כ הר"ן בפ' כ"כ דאף להרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן ספינן ליה לקטן בידים זהו רק לצרכו אבל לא לצרכנו והקשה ע"ז בתשובה הנ"ל מפ' תולין גבי כשותא בכרמא דפריך וליתן ליה לתינוק ישראל והא התם הוי לצרכנו וכן הקשה על הרשב"א בתשובה שמביא ראיה לדינו מההיא דשבת הנ"ל. וע"ז תמהתי דהא הטעם דמודה הרשב"א דלצרכנו אסור הוא משום דאתי למיסרך והרי המקשה בשבת לא ס"ל כלל הך דאתי למיסרך כמ"ש התו' שם. ולפ"ז שפיר פריך וליתן לתינוק ישראל אף דהוי לצרכינו. וע"ז כתב כת"ר דמה שכתב הר"ן בפ' כ"כ לשי' הרשב"א דהא דאמרינן קטן שבא לכבות אין שומעין לו אף דלדידן דקי"ל כר"ש במלאכה שא"צ לגופה כיבוי לא הוי אלא איסור דרבנן והו"ל למשרי וביאר הר"ן משום דהוי לצרכינו בלבד כנ"ל אין הטעם משום דאתי למיסרך דזה פשוט דאתי למיסרך לא שייך רק היכי דהוי מילתא דקביעותא משא"כ היכי דהוי דרך מקרה בעלמא כמו דליקה כו' והא דאסרינן בכיבוי משום דהוי לצרכינו לבד ומדינא קא אסר ליה ולא משום דאתי למסרך וגם הרה"ג מהר"י זצ"ל הסכים ע"י. הנה בחפצם להצדיק את הצדיק הגאון הנ"ל הטו המסילה בכוונת הרשב"א והר"ן דהנה הר"ן בפ' מי שהמשיך גבי לקטן יהיב ליה כתב וז"ל וכתב הרשב"א ז"ל דמכאן יש לה"ר דאיסורא דרבנן ספי ליה בידים ואע"ג דכל היכא דעביד מחמת גדול אפילו בדרבנן אסור כי היכי דלא ליתי למיסרך דהא כיבוי דליקה דרבנן הוא לר"ש דמלאכה שא"צ לגופה היא ואפ"ה אין שומעין לו שאני הכא דכיון דאיכא למיגזר כו' ל"ח בכי הא דילמא אתי למיסרך עכ"ל וכ"כ בחי' הרשב"א שם ועכ"פ הרי מפורש יוצא מפי הר"ן דהא דאמרינן גבי כיבוי דליקה קטן שבא לכבות אין שומעין לו היינו משום דכיון דעביד מחמת גדול אסור משום דאתי למיסרך: