פרי יצחק חלק א לט

דמהיכן משמע כן הנה אמת דהתו' בגיטין שם כתבו ג"כ כעין זה וע"ש שהקשו על הגמ' ביבמות הנ"ל דלוקמא אפילו בתרומה דאורייתא דקטן אוכל נבילות הוא ותי' דאוכלת בגינו משמע דאפילו מאכילה בידים ע"ש מיהו בביאור דבריהם י"ל משום דאוכלת בגינו משמע בשביל בעלה שהוא כהן ואי נימא דאוכלת בתרומה מעצמה ואפילו בתרומה דאורייתא בתורת קטן אוכל נבילות א"כ הרי אינה אוכלת בשביל בעלה ובע"כ צ"ל דאוכלת בגינו היינו דמאכילה בידים ובתרומה דרבנן ומשום נשואין דרבנן אולם במשנה דמבואר בסתם שאוכלת בתרומה מהיכן משמע אפילו להאכיל לה בידים

ולכן נראה לישב פרש"י דלאו משום דלישנא דאוכלת בתרומה משמע דהוא אפילו להאכיל בידים אלא דמגוף המשנה בע"כ צ"ל כן דהנה בעיקר מה שהקשו התו' על הגמ' ביבמות הנ"ל וכן הרשב"א על פרש"י דלוקמיה אפילו בתרומה דאורייתא ומשום דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו צ"ע לכאורה דא"כ מאי איריא קטנה שנשאת לכהן אפילו נשואה לישראל אוכלת שוב מצאתי שהק' כן בס' מהר"ם שיף ותי' אינו מובן. ונראה לומר ע"פ המבואר שם בגמ' ואילו חרשת לא אכלה כו' גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת וע"ש בפרש"י שכתב אבל גדול בקטנה ליכא למיגזר משום קטן בגדולה דקטן לית ליה נשואין כו' ע"ש ולפ"ז ניחא שפיר דלעולם אפ"ל דאוכלת היינו בתרומה דאורייתא ומשום קטן אוכל נבילות ומ"מ משמעינן שפיר דא"צ להפרישה דלא גזרינן משום קטן בגדולה כנ"ל והיינו מה שהקשו התו' והרשב"א כנ"ל אולם בשי' רש"י נראה דס"ל לישב קו' זו דהא דמוקי הגמ' ביבמות בתרומה דרבנן היינו משום דעיקר ענין הגזירה לא שייך רק אי אוכלת בשביל נשואיה אבל כשאוכלת מעצמה בתרומה דאורייתא כשאר קטן אוכל נבילות בלא"ה לא שייך למיגזר אטו קטן בגדולה דכ"ע ידעי דקטן אוכל נבילות אין מצווין להפרישו ולפ"ז ניחא שפיר דמוקי הגמ' ביבמות בתרומה דרבנן וכן מה שפרש"י במשנה בתרומה דרבנן ומשום דבע"כ הך אוכלת בתרומה הוא משום נשואיה כנ"ל ובע"כ צ"ל דהיינו להאכיל לה בידים בתרומה דרבנן ומשום הנשואין דרבנן ומשמעינן דלא גזרינן משום קטן בגדולה כנ"ל וכן מדויק בלשון רש"י שם שאוכלת בתרומה דרבנן בהני נישואין ולא גזרינן מידי ונראה ברור כנ"ל והא דמשמע לכאורה בגמ' דחרשת אפילו מעצמה לא אכלה נראה משום דהתם גזרינן אטו חרש בחרשת וחרש בודאי יאכילנה ג"כ בידים ואתו להאכיל חרש בפקחת כמבואר בגמ' משא"כ בקטנה לגדול דאי אכלה מעצמה לא שייך למיגזר אטו קטן בגדולה כנ"ל עוד הקשה בחי' הרשב"א שם לפרש"י מהא דאמר בגמ' גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת ופריך וליכול קטן אוכל נבילות הוא ואי אוכלת דמתניתין מאכיל בידים משמע האי לאו קטן אוכל נבילות הוא ע"ש ונראה לישב דעיקר ענין הגזירה רק שמא תאכל מעצמה או שהבעל יאכילנה דלאחר לא חששו ועי' במהר"מ שיף ולפ"ז שפיר פריך בגמ' וליכול קטן אוכל נבילות הוא דגם החרש הוא כמו קטן ובין שתאכל מעצמה או שהחרש יאכילנה הכל הוא קטן אוכל נבילות ודו"ק

וע"ד קו' המשנה למלך בסוף ה' מאכלות אסורות על שי' הרשב"א הנ"ל מגמ' שבת (דף צ) דפריך אי הכי אפילו טהור נמי כו' וקעבר משום בל תשקצו ולשי' הרשב"א הנ"ל הא שפיר יש ליתן טהור לתינוק דהא בל תשקצו בדברים שנפשו של אדם קצה בהם הוא רק מדרבנן וספינן לקטן בידים וכתבתי לישב ע"פ מש"כ הרשב"א בתשובה סי' צ"ב לישב הא דתניא יונק תינוק עד כ"ד חודש מכאן ואילך כיונק שקץ ואע"ג דחלב אשה מדרבנן הוא ותי' משום דלא עלה על דעת שנתיר איסורין דרבנן בכדי ושלא לצרכו של תינוק ויותר מכאן הרי הוא לזה כגדול ובכדי לא ספינן ליה איסורין דרבנן ולפ"ז איסור בל תשקצו בדברים המאוסים לא מקרי צורך התינוק ולא ספינן ליה איסור דרבנן בכדי וע"ז הקשה כת"ר דא"כ מנ"ל דאסור לספות לקטן איסור דאורייתא לצורך התינוק דהא עיקר הדבר ילפינן משרצים ודם והם דברים שנפשו של אדם קצה בהם והוי שלא לצורך הקטן עכ"ד אולם ל"ק כלל דבודאי מה"ת אין לחלק כלל בין דבר שהוא לצורך הקטן או שהוא לא לצורך ומש"כ הרשב"א לחלק בין שהוא לצרכו של תינוק או לא הוא רק מדרבנן ולענין איסור דרבנן ועוד דבאמת יש כמה מיני שרצים שעולין על שלחן גדולים ועכברא דדברא יוכיח עי' ע"ז (דף ס"ח) ע"ש

וראיתי לבאר הנלע"ד בשי' הרשב"א הנ"ל דהנה לפי המתבאר מדבריו בחי' פ' חרש ובפ' כ"כ גבי קטן שבא לכבות ובר"פ מי שהחשיך ובדברי הר"ן שם דמדינא שרי לספות לקטן איסור דרבנן בידים אלא דמ"מ לצרכינו אסור משום דאתי למיסרך ורק לצורך הקטן מותר דלצרכו לא חיישינן לסרוכי ועכ"פ כיון דשלא לצורך הקטן אינו אסור רק משום דאתי למיסרך ולפ"ז י"ל דגבול יש בדבר דדוקא בתינוק שהוא בר הבנה קצת שייך גביה הך דאתי למיסרך אבל בתינוק דלאו בר הבנה ליכא משום דאתי למיסרך וכ"כ הב"י באו"ח סי' תקנ"ט בשם המרדכי לענין מילה ביוה"כ דכי חיישינן למיסרך ה"מ בתינוק שגדול קצת ונותן אל לבו כדמשמע בפ' תולין גבי זרע כשותא בכרמא ע"ש ולפ"ז צ"ע על הרשב"א בתשובה הנ"ל שכ' דלכך מכאן ואילך כיונק שקץ ומשום דהוא שלא לצורך התינוק והא בתינוק כי האי לא שייך גביה אתי למיסרך. ונראה לומר דלכאורה צ"ע על הרשב"א הנ"ל שכתב הטעם דיותר מכאן אין צריך להנקה ובכדי לא ספינן ליה איסורא דרבנן ומדוע לא כתב בפשיטות משום דאתי למיסרך וכמו שכתב בפ' חרש דבדבר שאינו לצורך התינוק אסור משום דאתי למיסרך ולכן נ"ל בכוונת הרשב"א דבודאי היכי שאינו לצורך כלל שלא לצורך הקטן וכן שלא לצרכינו ג"כ, אסור אף בלא הטעם דאתי למיסרך אלא משום דלא ספינן לקטן איסורא דרבנן בכדי אלא דכל שהוא שלא לצורך הקטן אלא לצרכינו דזה לא הוי בכדי מ"מ אסור משום דאתי למיסרך וזהו שכתב הרשב"א בפ' חרש דלא שייך ההוא טעמא דאתי למיסרך אלא בדבר שאינו לצורך התינוק אלא לצורך הגדול וכן בפ' כ"כ ובר"פ מי שהחשיך דמיירי היכי שהוא לצרכינו לכך כתב הטעם משום דאתי למיסרך אבל גבי הנקה דהוא שלא לצורך התינוק וכן שלא לצרכינו היינו שלא הזכיר הרשב"א הך דאתי למיסרך כלל אלא משום דלא עלה ע"ד שנתיר איסורין דרבנן בכדי דאף אי לא שייך אתי למיסרך מ"מ אסור כנ"ל ולפ"ז ג' חילוקים יש בדבר דלצרכו של קטן ספינן ליה איסור דרבנן ולצרכינו אסור משום דאתי למיסרך ושלא לצורך כלל אסור בל"ז משום דלא ספינן ליה איסורא דרבנן בכדי כנ"ל

ומה שכתב הדר"ג לישב קו' המ"ל על הרשב"א משבת שם דהא דפריך בגמ' א"ה אפילו טהור נמי אין הכוונה משום האיסור אלא משום דאכילת חי הוי דבר מאוס וממילא אין דרך ליתן לתינוק לשחוק בו שמא יאכלנו הוא דבר נכון והנה אנכי ישבתי ג"כ כעין זה דהנה בהא דאמר בגמ' טמא לא דלמא מיית ואכיל ליה ופרש"י משום דלא ספינן ליה איסור בידים לכאורה צע"ג לומר דבכה"ג שנותן לתינוק לשחוק בו הוי כמו דספי ליה בידים משום דלמא מיית ואכיל ליה ועי' במרכבת המשנה פ' י"ח מה' שבת ע"ש ועוד צע"ג דלפמש"כ הרשב"א בחי' פ' חרש שם ז"ל א"נ אפשר דמעמידין אותו סמוך לנבילה כדי שישלח ידו ויאכל דומיא דעובדא דר' יצחק בר ביסנא ע"ש ולפ"ז קשה הא אכתי חזי להצניע חגב טמא לתינוק להעמיד התינוק אצל החגב סמוך לו כדי שישלח ידו ויאחז בו מעצמו לשחוק בו דכן דרך הקטן לאחוז בידו כ"ד שרואה לשחוק בו וא"כ מה בכך שאסור ליתן לתוך ידו של תינוק מ"מ הא חזי כנ"ל. וכן לפמש"כ הסמ"ג הביאו היש"ש בפ' חרש דמותר לומר לעובד כוכבים ליתן לתינוק איסור אפילו איסור דאורייתא ועי' בשו"ת חתם סופר או"ח סי' פ"ג א"כ אכתי חזי להצניע לתינוק לשחוק בו למסור לו ע"י עובד כוכבים ולכן נראה לפרש הגמ' דלא מיירי מנידון איסור כלל דאפ"ל דבכה"ג שנותן לתינוק לשחוק בו לא הוי כמו דספי ליה בידים אלא דמכיון דאסור מה"ת לספות