פרי יצחק חלק א לו

של כילוי ע"ש. אולם נראה דדברי הראשונים נכונים מאוד דהנה בעיקר הא דמבואר בגמ' דמערבין בדבר דלא חזי לדידיה הואיל וחזי לאחרינא וכמו דמערבין לנזיר ביין הנה באמת לא בעינן שיהיה המערב בעצמו יוכל להאכיל לאחרינא דאפילו אם אסור על המערב באיסור הנאה מערבין היכי דחזי לאחרינא וכמבואר בעירובין (דף ל') ר' אלעזר אומר ככר זו עלי מערבין לו בה וע"ש בפרש"י דמשום הנאה לא אכפת לן ואי משום דלא חזי ליה הא חזי לאחרים דומיא דנזיר ביין ועי' בתוס' שם ועכ"פ הרי דאף דהמערב בעצמו לא יוכל להאכיל לאחרים משום איסור הנאה מ"מ כיון דהדבר בעצמותו חזי לאחרינא מערבין בו ולפ"ז לכאורה צ"ע דאמאי לא יערבו גם באיסורי אכילה דאוריי' ומשום דחזי לקטנים ואי משום דאיסור דאורייתא בודאי לא ספינן להו בידים מ"מ הא חזי להו שיאכלו מעצמם וכנ"ל ובהכרח צ"ל דה"ט דמכיון דלא ספינן להו לקטנים איסור דאוריי' בידים נמצא דהדבר בעצמותו הוא איסור גם לקטנים אלא דאין ב"ד מצווין להפרישם ולכך לא שייך לומר באיסור דאורייתא הואיל דחזי לקטנים דבאמת גם לגבייהו הוי חתיכת איסור כנ"ל ולא דמי להא דמערבין לגדול ביוה"כ דהתם היתר גמור הוא לקטנים. ועכ"פ לפ"ז הרי שפיר הקשו הראשונים דאי נימא דאיסור דרבנן ספינן ליה לקטן בידים נמצא דאיסור דרבנן הוא היתר גמור לגבי קטנים א"כ אמאי אין מערבין בטבל טבול מדרבנן והא חזי לקטנים וכשם שמערבין לגדול ביוה"כ ואי משום דלא אפשר להאכיל לקטנים משום דאסור להמערב בהנאה של כלוי מ"מ זה לא איכפת לן כלל מה דלא אפשר להאכיל משום ליתא דהמערב והרי גם באיסורי הנאה גמור מערבין היכי דחזי לאחרינא וכמו באומר ככר זו עלי ומכש"כ באיסור הנאה של כילוי וכיון דמצד עצמות האיסור הוי היתר גמור לקטנים דהא ספינן להו איסור דרבנן בידים, א"כ בדין הוא שיהיה מערבין בטבל דרבנן וכשם שמערבין לגדול ביוה"כ וכנ"ל. וע"ש בס' ישועת יעקב מש"כ עוד לישב דא"א להאכיל טבל לקטן משום איסור מוקצה דאסור בטלטול ע"ש והוא תמוה ביותר מה לי שאסור בטלטול וכי בעינן שיהיה ראוי להמערב להאכיל בידים ממש הרי יוכל לומר לקטנים שיאכלו ומכש"כ לפמש"כ גם זה לא בעינן אלא מכיון דהדבר בעצמותו חזי לקטנים וכמו באומר ככר זו עלי וכנ"ל

גם הנה האחרונים הרבו להקשות על שי' הרשב"א הנ"ל ועי' במשנה למלך סוף ה' מאכלות אסורות שהקשה ע"ד הרשב"א מגמ' שבת (דף צ) ר' יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כ"ש שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו ופריך בגמ' ות"ק סבר לא מ"ט דלמא אכיל ליה א"ה טהור נמי כו' וקעבר משום בל תשקצו ופרש"י דלמא אכיל ואפילו למ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו מודה הוא דלא יהבינן ליה בידים כו'. והנה איסור זה דבל תשקצו בדברים שנפשו של אדם קצה בהם הדבר ידוע שאינו אלא מדרבנן ולשי' הרשב"א הנ"ל א"כ מאי פריך בגמ' א"ה אפילו טהור נמי הא טהור שפיר יש להצניע לקטן דמה בכך אי אכיל ליה כיון דאיסור דרבנן ספינן ליה לקטן בידים וע"ש במ"ל שנדחק בזה ומיהו קו' זו נראה לישב ע"פ מש"כ הרשב"א בתשובה סי' צ"ב שאלת מה שאמרת לנו לשעבר שמותר להאכיל את הקטן איסור דרבנן ומה תאמר באותה שאמרו גבי תינוק יונק והולך כל כ"ד חודש מכאן ואילך כיונק שקץ ואע"ג דחלב אשה מדרבנן הוא תשובה כו' ומה שהקשית מההיא דיונק תינוק אינה דלא עלה על דעת שנתיר איסורין דרבנן בכדי ושלא לצרכו של תינוק ולר"א אין צורך להנקה לבריא יותר מכ"ד חודש ולר"י כו' הא יותר מכאן אין צריך להנקה והרי הוא לזה כגדול ובכדי לא ספינן ליה איסורין דרבנן אבל כל שיש בו צורך לתינוק מאכילין אותו עכ"ל ע"ש והנה לכאורה יש ללמוד מדברי הרשב"א הנ"ל דבעיקר שיטתו בהא דס"ל דספינן ליה לקטן איסור דרבנן כל שהוא לצרכו של קטן הך לצורך הוא רק בדלא אפשר בהיתר אבל היכא דאפשר בשל היתר לא מקרי צורך הקטן כלל וכמש"כ הרשב"א גבי יונק תינוק דכיון דיותר מכאן א"צ להנקה לא ספינן ליה איסורין דרבנן בכדי ובע"כ דהיינו משום דאפשר להתפרנס במאכלים אחרים הוי הנקה שלא לצרכו של תינוק ולפ"ז כל היכי דאיכא היתר לא ספינן ליה איסורא דרבנן כנ"ל והנה ע"פ הנחה זו היה מיושב באמת הרבה קו' מהאחרונים ממה שהקשו על הרשב"א ועי' במשנה למלך שם אולם צע"ג ממש"כ הרשב"א בחי' פ' חרש שם ז"ל ומ"מ נ"ל דאנן דקי"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו מביאין לו חלב נכרית ואפילו במקום דאיכא בת ישראל משום דחלב נכרית ליותר אין בו אלא איסורא דרבנן ולמ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו באיסורין של דבריהם נותנין לו בידים כמש"כ למעלה עכ"ל ע"ש ועכ"פ מתבאר מדבריו דספינן ליה לקטן איסור דרבנן לצרכו של קטן אף היכא דאיכא של היתר לפנינו וכמו שכתב בהדיא מביאין לו חלב נכרית ואפילו במקום דאיכא בת ישראל כנ"ל ולכאור' צע"ג

ולכן נלע"ד לחלק כך דכל היכא דהאיסור בעצם הוא דבר שיש בו צורך לקטן כמו כל דבר שהוא דרך לאכול ולשתות ספינן ליה אף היכא דאיכא של היתר והיינו דתינוק כשהוא צריך להנקה מביאין לו חלב נכרית אפילו במקום דאיכא בת ישראל וכנ"ל אולם תינוק שאין צריך להנקה לא מקרי הנקה לגביה צורך כלל ומשום דהנקה בעצם אין זה דבר מאכל לפני קטן שאין לו צורך בהנקה דלאו היינו רביתיה ולכך יותר מכאן כיונק שקץ דלא ספינן ליה איסורא דרבנן בכדי וזה ברור, ולפ"ז מיושב שפיר קו' המ"ל על הרשב"א מהא דפריך הגמ' א"ה אפי' טהור נמי אף דעיקר איסור בל תשקצו בדברים המאוסים הוא רק דרבנן אולם לפי הנ"ל ניחא דשאני איסור בל תשקצו בדברים המאוסים ומתועבים דזה אסור בודאי לספות לקטן ומשום דזה לא מקרי צורך הקטן כיון דבאמת נפשו של אדם קצה בהם וחכמים אסרו משום מיאוס לא מקרי צורך התינוק דלאו רביתיה הוא ולא ספינן ליה איסורא דרבנן בכדי וכמש"כ הרשב"א גבי הנקה בההיא דמכאן ואילך כיונק שקץ וכנ"ל. שוב ראיתי בביאורי הגר"א באו"ח סי' שמ"ג שכתב על דברי השו"ע דמבואר דלהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים וז"ל ולהאכילו שבת צ' ב' ות"ק כו' א"ה כו' עכ"ל רמז בקוצר מילים לקו' המשנה למלך כנ"ל

עוד כתב בשו"ת ר' עקיבא איגר שם וז"ל גם מש"כ מעכ"ת דהוי לצורך מצוה דמותר כההיא דמתעסקים עם התינוק בשופר גם זה אינו דמותר רק לחנך הקטן במצוה במעשה זו כו' אבל לא לצרכינו ולדעתי יש תקנה. ליתן להתינוק חומש וסידור שישא לבהכ"נ לצורך עצמו להתפלל ולשמוע קריאת התורה וממילא יצטרף הגדול עמו להתפלל יחד עכ"ל ע"ש וכוונתו הוא דבכה"ג שנותן לו לטלטל לצורך עצמו של הקטן להתפלל בו שרי משום חינוך מצוה והנה אמת שכ"כ המג"א בסי' שמ"ג בשם רבינו ירוחם וז"ל וכתב עוד רי"ו דכל דבר שהוא משום מצוה ספינן ליה בידים כגון שמחנכין אותו לתקוע בשבת כו' וכ"כ התו' בפסחים דף פ"ח דמותר להאכיל פסח לקטן אע"פ שלא נמנה עליו כיון שהוא חינוך מצוה עכ"ל ע"ש ולענ"ד נראה דיש לדון בזה דבנ"ד אין להתיר משום חינוך מצוה דלא דמי כלל להתם דשאני גבי תקיעת שופר דעצם האיסור דהיינו התקיעה הוא חינוך מצוה ממש וכן גבי אכילת פסח שלא למנוייו האיסור הוא חינוך מצוה ממש אולם בנ"ד עצם האיסור דהיינו טלטול הספר דרך כרמלית אינו בגדר חינוך מצוה כלל וכי הוא מצוה חיובית לישא ספר לבהכ"נ להתפלל ומי שיש לו סידור מוכן בבהכ"נ א"צ לטלטל ומנ"ל לומר דבכה"ג הוי חינוך מצוה דבעצם האיסור אינו מתחנך במצוה כלל כנ"ל ונראה לענ"ד לה"ר לזה מגמ' עירובין דף פ"ב דאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו וע"ש דאם אינו צריך לאמו אינו יוצא בעירוב אמו והנה התו' שם בד"ה קטן כתבו אע"ג דאין מערבין אלא לדבר מצוה כו' א"נ בקטן נמי איכא מצוה לחנכו ע"ש ולכאורה צע"ג כיון דבע"כ הולך הקטן לדבר מצוה א"כ מה צריך לעירוב כלל ואפילו בלא עירוב כלל יהיה רשאי לילך חוץ לתחום דהא במקום חינוך מצוה ספינן