פרי יצחק חלק א לג

באמת יד"ח קדוש דאורייתא מבעוד יום ומשום דתוספת שבת מחול על הקדש דאורייתא וכנ"ל: סימן י בדין ספק אתנן לדבר מצוה כמו לולב וכדומה

הנה בשו"ע או"ח סי' קנ"ג סכ"א בהג"ה כתב אסור לעשות מאתנן זונה או מחיר כלב דבר של מצוה כגון בהכ"נ או ספר תורה כו' ושוא מדברי רבינו ירוחם ע"ש ועי' במג"א שהביא דברי הרמב"ם במש"כ קדמה והקדישתו קודם שיבא עליה כו' ה"ז ספק אם הוא אתנן וכתב ע"ז המג"א ונ"ל דבבהכ"נ נקטינן לקולא דאינו אלא דרבנן דקרא משתעי דוקא בבית המקדש כו' וכ"מ בגמ' וגם כל הפוסקים לא הזכירו דבר זה רק רי"ו ולכן נקטינן בספיקו לקולא כו' ע"ש. אולם לכאורה צ"ע דהנה באבני מילואים בתשובה שבסוף הספר כתב דמוצא הדברים הוציא רי"ו מהא דאיתא בש"ס ע"ז דף מ"ז דבעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה באילן שנטעו מתחילה לכך לא תבעי לך דאפילו להדיוט אסור כי תבעי לך כו' לענין מצוה מאי מי מאיס כלפי גבוה או לא וכיון דלא איפשיטא פסק רי"ו לחומרא דמאיס כלפי גבוה ע"ש ובאמת בה' לולב לענין לולב של עבודת כוכבים כתב רי"ו בהדיא דנקטינן בספיקו דר"ל לחומרא ע"ש. והנה התוס' בע"ז שם כתבו דר"ל אית ליה שפיר דרבא דלולב של עבודת כוכבים לא יטול ואם נטל יצא דהתם מיירי קודם ביטול ובדיעבד יצא כו' אבל הכא מיירי אחר ביטול ובעי מי מאיס לכתחילה או לא וכ"כ הר"ן בשם הראב"ד ע"ש ועכ"פ לפמש"כ התוס' כנ"ל נמצא דבעי' דר"ל הוא רק אי מאיס לכתחילה מדרבנן ובכ"ז הרי ס"ל לרי"ו לפסוק בספיקו דר"ל לחומרא ולפ"ז צ"ע מש"כ המג"א דבספק אתנן נקטינן לקולא משום דאינו אלא דרבנן והא עיקר הדין דאתנן אסור לדבר מצוה הוא רק משום ספיקו דר"ל ומ"מ הרי פסק לחומרא אף שהוא רק מדרבנן כנ"ל. מיהו לכאורה י"ל דמ"מ ספק אתנן מותר משום דהוי ס"ס שמא קי"ל דלא מאיס כלפי גבוה ושמא אין זה אתנן כלל ואף דס"ל לרי"ו לפסוק בספיקו דר"ל לחומרא מ"מ אפשר דבס"ס בודאי אין להחמיר

אכן נראה דמש"כ הרמ"א דאתנן אסור לדבר מצוה אין זה משום ספיקו דר"ל לבד והנה הרמב"ם פ"א מה' ציצית כתב המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית ועי' בכס"מ שכתב ע"ז בע"ז (דף מו) בעיא דלא איפשיטא ולחומרא ע"ש וכן בפ"ד מה' איסורי מזבח כתב הרמב"ם המשתחוה לבהמה כו' צמר שלה פסול לבגדי כהונה וקרניה כו' ושוקיה לחלילין ובני מעיה לנימין הכל פסול ועי' בכס"מ שם שכתב ג"כ ז"ל ומ"ש המשתחוה לבהמה כו' עד ובני מעיה לנימין שם בעיא דלא אפשיטא ולחומרא ע"ש. אולם לענ"ד י"ל דלאו משום ספיקא פסק לחומרא אולם אבוהן דכולהו הוא הך דאמר רבא לולב של עבודת כוכבים לא יטול ואם נטל יצא ועי' בסוכה דף ל"א ע"ש וכבר נחלקו הראשונים בפי' דבריו דיש מפרשים דרבא מיירי קודם ביטול ומ"מ בדיעבד יצא וכמש"כ התוס' בע"ז שם אולם התוס' בסוכה שם הביאו פי' ר"ת דקודם ביטול אף בדיעבד לא יצא ורבא מיירי לאחר ביטול ומ"מ לכתחילה לא יטול ולא יתקע דמאיס לענין מצוה ע"ש. ועכ"פ לפיר"ת כנ"ל הרי מתבאר דאף דלר"ל מספקא ליה כל היכי דשרי להדיוט אי מאיס לענין מצוה מ"מ לרבא פשיטא ליה דהרי ס"ל דאף לאחר ביטול דשרי להדיוט מ"מ לכתחילה לא יטול משום דמאיס למצוה ועי' בתוס' ע"ז שם במש"כ דרבא מיירי קודם ביטול אבל הכא מיירי אחר ביטול כו' ועי' במהרש"א שם שפי' דהיינו כיון דמותר להדיוט הוי כמו אחר ביטול ע"ש. ועכ"פ לפי' ר"ת דרבא מיירי אחר ביטול ומ"מ ס"ל דלכתחילה לא יטול משום דמאיס הרי דאף דלר"ל מספקא ליה מ"מ לרבא פשיטא ליה דאסור לכתחילה דאף היכי דשרי להדיוט מ"מ מאיס לענין מצוה לכתחילה. והנה הכס"מ בפ"ח מה' לולב כתב בדעת הרמב"ם דנ"ל דלדעת רבינו דין לולב ושופר של עבודת כוכבים כך הוא דקודם ביטול לא יצא כו' ולאחר ביטול לכתחילה לא יטול ולא יתקע משום דמאיסי אבל בדיעבד כשירים והיינו דאמר רבא לולב של עבודת כוכבים אם נטל כשר ע"ש והנה זהו שי' ר"ת ממש דרבא מיירי לאחר ביטול כנ"ל. ולפ"ז נראה דמש"כ הרמב"ם המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית וכן לבגדי כהונה וקרניה ושוקיה ובני מעיה הכל פסול כנ"ל אין זה משום דכל הני הוא בעית הגמ' בע"ז שם ולחומרא אלא משום דבאמת איפשיטא להו מהא דאמר רבא לולב של עבודת כוכבים לא יטול ואם נטל יצא דאף דבע"ז שם מבעי להו מ"מ לרבא פשיטא ליה דמאיס לענין מצוה לכתחילה כנ"ל, ועי' בפרש"י ע"ז שם גבי בני מעיה לנימין דאפילו את"ל לענין דקל דמותר לולבו הכא כיון דצורך קרבן מאיס טפי ע"ש ולפ"ז מכיון דנפשט אבעי' דר"ל דאף לענין מצוה פסול מהא דאמר רבא לולב של עבודת כוכבים לא יטול א"כ מכש"כ בכל הני דפסול ומש"כ הרמב"ם צמרה פסול לציצית וכן כל הני הוא לכתחילה וכמ"ש המג"א סי' תקפ"ו ע"ש. והנה הרמ"א בסי' תקפ"ט הביא יש מחמירין כשי' ר"ת וכ"כ בסי' תרמ"ט ועי' בביאורי הגר"א שם ע"ש ועכ"פ לפ"ז מש"כ הרמ"א דאתנן אסור לדבר מצוה אין זה משום ספיקו דר"ל לבד אלא מהא דאמר רבא לולב של עבודת כוכבים לא יטול כנ"ל, ועכ"פ לפי הנ"ל דהא דאתנן אסור לדבר מצוה אין זה משום ספק לפ"ז בספק אתנן אפ"ל דנקטינן בספיקו לחומרא וכמו דס"ל לרי"ו דנקטינן בספיקו דר' לחומרא אולם הנה המג"א בסי' תקפ"ו כתב דדעת הטור והרב"י והפוסקים כמש"כ התוס' בע"ז דבעי' דר"ל אינו אלא לכתחילה וא"כ הוי דינא הכי בדיעבד יצא אפילו בלא ביטול ולכתחילה לא יטול אפילו אחר שנתבטל דמאיס כלפי גבוה ע"ש ודוק, ולפ"ז אין לאסור אתנן לדבר מצוה כ"א משום ספיקו דר"ל ולפ"ז בספק אתנן י"ל דהוי ס"ס כנ"ל ועוד הנה שי' הרשב"א והר"ן הוא דלרבא לאחר ביטול יטול אפילו לכתחילה וז"ל הרשב"א בחי' סוכה שם לולב של עבודת כוכבים לא יטול ואם נטל פירוש ואפי' קודם ביטול דאילו לאחר ביטול אפילו לכתחילה נמי כיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה ואע"ג דר"ל מבעיא ליה התם בע"ז רבא פשיטא ליה כדברירנא התם והלכתא כוותיה עכ"ל ע"ש וכ"כ הר"ן ע"ש. הרי דלשי' הרשב"א והר"ן פשיטא ליה לרבא לאידך גיסא דלאחר ביטול שרי אפילו לכתחילה דלא מאיס למצוה ולפ"ז גם ודאי אתנן מותר לדבר מצוה הן אמת דדברי הרשב"א והר"ן צע"ג דמנ"ל דלרבא לאחר ביטול שרי אפילו לכתחילה דילמא מספקא ליה כמו לר"ל

גם הנה בעיקר הדבר דמבואר בשו"ע דאתנן אסור לדבר מצוה והמג"א כתב דכל הפוסקים לא הזכירו דבר זה כ"א רי"ו ובס' אבני מלואים שם כתב דאין כוונתו דאתנן יהיה כשר למצוה לשאר פוסקים דמודה המג"א דאתנן פסול לכתחילה לשאר מצות דהא גבי משתחוה לדקל איבעיא להו ומחובר מאתנן הוא דיליף אלא דס"ל למג"א דדוקא למצוה כגון לולב וציצית וכיוצא אבל בהכ"נ ס"ל דקילא טפי וע"ז אומר שלא הזכירו שאר פוסקים כ"א רי"ו ע"ש. אולם לענ"ד נראה דגם בעיקר הדין דאתנן אסור לדבר מצוה שהרי"ו הוציא מההיא דע"ז דבעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה יש לדון בזה דהנה בסוגי' שם בעי רמי ב"ח המשתחוה לקמת חטים מהו למנחות יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד וע"ש בתוס' שכתבו תימא במחובר מהיכי יליף לאיסור מאתנן דיו לבא מן הדין להיות כנדון דבאתנן פשיטא דיש שינוי כו' וי"ל מדאורייתא ודאי פשיטא ליה דיש שינוי בנעבד כמו באתנן אלא מדרבנן הוא דקא מיבעיא ליה משום דעבודת כוכבים יש לאסור אע"ג שנשתנה עכ"ל ע"ש. עכ"פ הרי דס"ד דבעבודת כוכבים יש להחמיר יותר מדרבנן מבאתנן ולפ"ז הרי י"ל דהא דבעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה והיינו אי מאיס לכתחילה מדרבנן וכן הא דאמר רבא לולב של עבודת