פרי יצחק חלק א כ

רק בכוונת מצוה אפ"ל דתלי' באם מצות צריכות כוונה דאי נימא דמצות צריכות כוונה ובלא כוונה אינו מקיים מצות תפילין כלל ממילא בשבת אם מניח שלא בכוונת מצוה ליכא אות של תפילין ולא הוי כמזלזל באות של שבת כיון דבחול בכה"ג ליכא קיום מצוה כלל אולם אי נימא דמצות א"צ כוונה דגם בלא כוונה מקיים המצוה א"כ בשבת גם בלא כוונת מצוה מקרי אות והוי זלזול לאות של שבת. ולפ"ז לדידן דקי"ל דמצות צריכות כוונה א"כ כשמניח בשבת שלא לשם כוונת מצוה אין איסור וכמש"כ המג"א אולם הסוגיא במנחות שם אפ"ל דס"ל לרבה בר"ה מצות א"צ כוונה ולפ"ז גם בלא כוונת מצוה אסור להניח בשבת ולכך ודאי חשיכה חולץ כנ"ל

ובעיקר מש"כ השג"א לה"ר דאין איסור להניח תפילין בשבת מהא דמבואר בשבת שם דאפילו למ"ד שבת לאו ז"ת אינו חייב חטאת מ"ט דרך מלבוש עבידא ואי נימא דגם לר"ע יש איסור להניח תפילין בשבת א"כ ליתי איסור דוהיה לאות ולישוי עליה כמשא וכמו שפי' רש"י בר"פ המוצא תפילין דאתי איסור בל תוסיף ומשוי עליה כמשא כנ"ל אך הנה אם נתפוס דברי רש"י כפשטיה לכאורה צע"ג. והנה בשבת (דף קל"ט) אמר ר"ה היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת ופרש"י ואילו לא היתה מצוייצת כלל לא מיחייב דהא לבושיה הוא ע"ש ועכ"פ מתבאר דבטלית שאינה מצוייצת כלל לא הוי גוף הבגד כמשאוי. ולפ"ז צ"ע דלפמ"ש המרדכי בה' ציצית בשם הר"ש מדרוייש דאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת שאסור ללובשו שאם לובשו עובר בעשה ע"ש ולפ"ז אמאי נקט ר"ה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה הא אפילו אם אינה מצוייצת כלל יהי' חייב חטאת דליתי איסור ולשוי עליה כמשא וכמו שפרש"י דאיסור בל תוסיף משוי עליה כמשא ה"נ האיסור של לבישת הבגד בלא ציצית יהיה משוי עליה כמשא כנ"ל

ועוד צע"ג לפמש"כ האחרונים דאם יוצא בשבת לרה"ר בטלית שהציצית כשירים מדאורייתא ופסולים מדרבנן ג"כ חייב חטאת כיון שעכ"פ מדרבנן אסור לצאת בהן הוי הציצית משא ולא נוי הבגד ומשום דענין תכשיט ולאו תכשיט בדעת בני אדם תלוי דכל שהעולם מחזיקים אותו לנוי הוי תכשיט ואם לפי דעת ב"א אין זה נוי הוי משאוי ולכך כיון שהציצית פסולין אפי' מדרבנן שוב לא הוי נוי הבגד רק משאוי עי' בס' ברכ"י סי' י"ג ובס' ארצוה"ח בסי' הנ"ל ולפ"ז נראה ברור דלפי סברת רש"י דאיסור משוי ליה כמשאוי כנ"ל לאו דוקא איסור דאורייתא אלא דה"ה אם אסור ללבוש מצד איסור דרבנן ג"כ האיסור משוי ליה כמשאוי דעיקר הסברא דאיסור משוי ליה כמשא זהו בודאי משום דאסור ללובשו וגנאי הוא לו אין זה תפארת בעיני האדם רק משאוי ולפ"ז בודאי דה"ה דאיסור דרבנן ג"כ משוי ליה כמשא. ובזה יש לישב מה דצע"ג בפרש"י דל"ל לפרש דלכך אסור ללבוש זוג שני משום דאתי איסור בל תוסיף ומשוי ליה כמשא תיפוק ליה משום ליתא דאיסור בל תוסיף גופיה אסור ללבוש אולם לפי הנ"ל י"ל ע"פ מש"כ הט"ז באו"ח סי' ל"ד דהא דמבואר בעירובין שם בסוגי' דאיכא בל תוסיף בשני זוגות תפילין זהו באמת רק מדרבנן ומשום דהאי לחודיה קאי ע"ש. ולפ"ז מיושב שפיר פרש"י דלא פי' משום ליתא דאיסור בל תוסיף גופיה והיינו משום כיון דעיקר בל תוסיף הוא רק מדרבנן הרי י"ל דמשום הצלה התירו לכך פרש"י דאתי איסור בל תוסיף ומשוי ליה כמשאוי ולענין זה אין נ"מ מה דאיסור בל תוסיף בכאן הוא רק מדרבנן דמ"מ משוי ליה האיסור כמשאוי דאין נ"מ בזה בין איסור דאורייתא או דרבנן כנ"ל וז"ב. וא"כ לפי הנ"ל הרי צע"ג בכל הני דחשיב התם במשנה בשבת שם דלא יצא ואם יצא אינו חייב חטאת כמו בתפילין ובסנדל המסומר וכדומה וע"ש בגמ' (דף ס"ד) דס"ל לרב דכל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר גם בחצר ובבית אסור ועי' בתו' מנחות ל"ו ד"ה אי ע"ש ולפ"ז קשה דאמאי אינו חייב חטאת הא אחרי שאסרו חכמים לצאת בהם בשבת אפילו בבית א"כ זה האיסור גופיה יהיה משוי ליה כמשאוי דמאי נ"מ בין אם אסור ללבוש אותם מדאורייתא או שאסור מדרבנן כיון דגם איסור דרבנן משוי כמשא כנ"ל וא"כ אחרי גזירת חכמים שאסור לצאת בהם ממילא יהיה חייב חטאת ומשום דאיסורא דרבנן משוי ליה כמשא וכנ"ל

ולכן נראה לענ"ד דבודאי דבר שהוא בעצם מלבוש גמור או שהוא תכשיט גמור בחול אין לומר כלל דמשום האיסור יהיה כמשאוי דזהו באמת נגד הסברא לומר דמלבוש גמור יהיה משא משום איסור כמו בגד שעטנז וכדומה וכן דבר שהוא תכשיט גמור ודרך מלבושו בחול לא פקע שם תכשיט מינה משום איסור. אך מה שפרש"י בר"פ המוצא דאתי איסור בל תוסיף ומשוי ליה כמשא הנה ממה שפי' רש"י שם בד"ה ת"ק סבר שבת זמן תפילין הוא ומשום הצלה כו' דלאו תכשיט נינהו ומש"כ כיון דזמן תפילין הוא ואיכא בל תוסיף אתי איסור בל תוסיף ומשוי להו עליה כמשאוי ע"ש הנה מזה בודאי אין ראיה כלל דלפי הנ"ל דתפילין לאו תכשיט הוא כלל א"כ שפיר משוי להו בל תוסיף כמשאוי אולם אפילו לפי מאי דמשמע שם בסוגי' אח"כ דאפילו אי נימא דתכשיט הוא מ"מ אסור ללבוש זוג שני אי איכא בל תוסיף נראה לומר דכ"ז הוא רק בזוג שני של תפילין כיון דבחול הרי אין דרך כלל ללבוש שני זוגות ולכך אתי איסור בל תוסיף ומשוי ליה כמשא אבל בזוג אחד אי נימא דתכשיט הוא כיון דזוג אחד הוא דרך מלבושו בחול אפילו כי איכא איסורא לא משוי האיסור כמשאוי וכנ"ל והא דפריך שם במסקנא א"ה לר"מ זוג אחד נמי לא ופרש"י דיש כאן תוספת שמוסיף שבת על החול למצות תפילין ע"ש. נראה דאין הכוונה משום דאתי איסור בל תוסיף ומשוי ליה כמשא אלא משום ליתא דאיסורא גופיה דבל תוסיף דבכה"ג עובר בבל תוסיף מדאורייתא א"כ שפיר פריך הגמ' אי הכי לר"מ זוג אחד נמי לא ומשום איסורא גופיה דבל תוסיף כנ"ל

ונראה לה"ר מפרש"י שם בשבת גבי היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת ופרש"י דאילו לא היתה מצוייצת כלל לא היה חייב דהיינו לבושיה ע"ש ונראה ברור בכוונת רש"י דאילו לא היתה מצוייצת כלל אע"ג דאסור ללבוש הבגד בלא ציצית מ"מ לא חשיב הטלית כמשאוי ומשום דהיינו לבושיה פי' דמלבוש גמור לא מחשיב כמשא משום איסורא כנ"ל דאין לומר דס"ל לרש"י כדעת ר"י במרדכי שם דאין איסור ללבוש בשבת טלית בלא ציצית ע"ש דא"כ לא הול"ל דהיינו לבושיה ולכן נראה דבאמת ס"ל לרש"י כדעת הר"ש טרוייש במרדכי שם דאסור ללבוש בגד בלא ציצית ולכך פרש"י שפיר דמ"מ לא חשיב כמשא משום דהיינו לבושיה וכנ"ל ולפ"ז ניחא שפיר שי' הר"י טרוייש וכמו שפי' רש"י וכנ"ל ועכ"פ לפי כל הנ"ל אין ראיה כלל מסוגי' דשבת שם דלר"ע דמפיק מוהיה לאות ליכא איסורא להניח תפילין בשבת ומש"כ השג"א לה"ר דאם יש איסור אמאי אינו חייב חטאת ליתי איסור ולשוי עליה כמשא לאו ראיה כלל דכיון דתפילין הוא דרך מלבושו בחול לא נעשה כמשא משום האיסור ולא דמי למש"כ רש"י ר"פ המוצא תפילין וכנ"ל: סימן ה בענין שינת עראי בתפילין

הנה הרא"ש בפ' מי שמתו הקשה על הא דתניא בסוכה ישן אדם שינת עראי בתפילין וז"ל וא"ת והיאך שינת עראי מותר בתפילין והא אסור להסיח דעתו מהם ובשעה שמתנמנם נמצא שמסיח דעתו מהם והיה אומר הר' יונה מתוך דברי רבינו משה למדנו תי' לדבר זה דודאי היסח הדעת לא הוי אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו ואין דעתו עליהן ממש אין זה נקרא היסח הדעת כו'