פרי יצחק חלק א קצט

בדברי האחרונים בספר מקור מים חיים בפתיחה ובספר אמרי בינה סי' ח' ע"ש ועכ"פ מתבאר מדברי הרי"ף דהא דסמכינן על רוב מצויין הוא רק היכא דליכא ריעותא וכן מתבאר מדברי הרמב"ן הביאו הרשב"א בתוה"ב לענין מה שכתבו הגאונים דלא סמכינן על רובא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אלא היכא דליתא קמן למבדקיה ז"ל הרשב"א ועוד סעד לדברי הגאונים ז"ל כתב הרמב"ן ז"ל דהא איכא חזקה דאיסורא דבהמה בחזקת איסור עומדת ומן הדין היה שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית ולא שנסמוך על הרוב אלא משום קולא דבהמה לא אתרעאי שהרי שחוטה לפנינו סמכינן ארובא ודי אם נסמוך בכך היכא דליתא קמן עכ"ל ע"ש וכ"כ הרמב"ן במלחמות ז"ל שזה הרוב אינו בודאי דהא איכא חזקה כנגדו ממה שאמרו בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואעפ"י שסמכו על הרוב במקום דלא אפשר משום דאמרינן הרי שחוטה לפניך ובהמה לא אתרעאי עכ"ל הרי מפורש בדבריו בהדיא דהא דסמכינן ארובא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן נגד חזקת איסור דבהמה היינו רק משום דבהמה לא אתרעי אבל במקום ריעותא לא סמכינן ארובא ולפ"ז נראה בקטן שאינו נראה מהול כדין וספק אי נימול מתחילה כראוי כיון דאיכא ריעותא קמן לא סמכינן על רובא דרוב מצויין אצל מילה מומחין הן נגד חזקת ערל

הן אמת דדברי הרמב"ן ז"ל לא נתברר לי בעניי. וצע"ג דמאיזה טעם כתב דמן הדין הוא שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית ולא שנסמוך על הרוב. הא בכל התורה כולה רובא וחזקה רובא עדיף וא"כ רובא דרוב מצויין מומחין הן עדיף מחזקת איסור דבהמה. והנה לכאורה היה אפשר לפרש כוונת הרמב"ן דהוא משום דנימא סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לה רובא וכמו שהקשו הראשונים כנ"ל. והיינו שכתב דמן הדין הוא שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה וודאית ומשום דצריך לומר סמוך מיעוטא דאין מומחין לחזקת איסור דבהמה ואתרע לה רובא. וכן משמע לכאורה מדברי הרמב"ן בחי' חולין פ"ק וע"ש שכתב ועוד דאיכא נמי חזקה דאיסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ורובא דאיכא חזקה בהדיה לא עשאוהו כודאי כדאיתא במסכת נדה אלא משום דבהמה לא אתרעי סמכינן עלה כו' ע"ש ושם בנדה משמע דהוא משום סמוך מיעוטא לחזקה ע"ש בסוגיא. אלא דא"כ צ"ע מה זה שתי' דמשום קולא דבהמה לא אתרעי שהרי שחוטה לפניך סמכינן ארובה דלקו' זו אין תי' זה מספיק הא דבהמה לא אתרעי וביותר משמע מדברי הרא"ה והרשב"א דטעמא לא משום הכי הוא. דהנה הרא"ה בבדה"ב השיב על דברי הרמב"ן דהא דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן לאו דוקא רוב ולאפוקי מיעוט דא"כ לא סגי לן בהכי דנימא סמוך מיעוטא דאין מומחין לחזקה ואתרע לה רובא אלא לאו דוקא רוב אלא כל המצויין קאמרינן ע"ש. הרי ע"כ דכוונת הרמב"ן לאו משום סמוך מיעוטא לחזקה הוא דהא מכח קושיא זו מוכיח לישב קו' הרמב"ן. וביותר מוכרח מדברי הרשב"א במשמרת הבית שם שהאריך לקיים דברי הרמב"ן ולסתור דברי הרא"ה במה שכתב דרוב לאו דוקא אלא כל המצויין. ועל הוכחת הרא"ה מהא דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה האריך לישב בפנים שונים ע"ש, ומזה מוכרח דהרמב"ן לאו מטעם סמוך מיעוטא לחזקה אתי עלה דאל"כ הלא בדברי הרשב"א שהאריך לישב קו' זו כנ"ל ממילא נסתרים גם דברי הרמב"ן במה שהביא סעד לדברי הגאונים וזה ברור. ולפ"ז כיון דהרמב"ן לא בא לידי מדה זו מטעם סמוך מיעוטא לחזקה א"כ צע"ג להבין דבריו דמאיזה טעם כתב דבדין הוא שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית ולא שנסמוך על הרוב

ועכ"פ איך שיהי' הרי מבואר דעת הראשונים הרי"ף והרמב"ן וכן הסכים הרשב"א ז"ל דהא דסמכינן בשחיטה על רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן היינו משום דליכא ריעותא קמן אבל היכא דאיכא ריעותא קמן לא סמכינן על רוב זה נגד חזקת איסור דבהמה. וכן נראה להוכיח מהא דאמרו בגמ' חולין (דף י') דהא דמבואר בברייתא דספק בשחיטה פסול לאתויי ספק שהה ספק דרס ופי' הר"ן כלומר דלא אמרינן הלך אחר הרוב שאין שוהין ואין דורסין. וכ"כ הרשב"א בחי' שם דאע"ג דרוב מצויין אצל שחיטה אין שוהין ואין דורסין דרך מקרה אפ"ה לא תלי' לקולא בתר רובא ומשום דאמרינן העמד בהמה על חזקתה ע"ש. ולכאורה צ"ע אמאי לא ניזל בזה באמת בתר רובא כמו דאזלינן בתר רובא דרוב מצויין. וצריך לומר בזה כנ"ל דהטעם דאזלינן בתר רובא דרוב מצויין הוא משום דבהמה לא אתרעי. ולפי זה הכא בספק שהה או דרס בודאי יש איזה סיבה שמכחה נולד ספק אי שהה או דרס והוי ריעותא ולא אזלינן בתר רובא. שוב מצאתי להפרמ"ג בשפתי דעת סי' כ"ד ס"ק כ"ז שכ"כ בהדי' ע"ש. ולפ"ז נראה נמי דבספק אם נימול כראוי דלא משכחת לה אלא בגונא דעתה לא נראה מהול כדין ורק מהול קצת אלא דספק אי לא נימול מתחילה כראוי או שנעשה אח"כ מחמת סרבול הבשר וכדומה. וכיון דאיכא ריעותא לפנינו לא אזלינן בתר רובא דרוב מצויין נגד חזקת ערל וכנ"ל. ואפילו אי נימא מכח דברי התו' במגילה שהבאתי למעלה דאין אדם מל אלא א"כ הוא בקי ולפ"ז יש לומר לכאורה דכל המצויין אצל מילה מומחין הן. מ"מ אין זה מספיק וכמו שהשיב הרשב"א על דברי הרא"ה במ"ש דרוב מצויין לאו דוקא אלא כל המצויין אצל שחיטה מומחין הן וכתב ע"ז הרשב"א דאפילו אם תמצא לומר דכל המצויין קאמר הא איכא מיעוט המומחין ששוהין או דורסין כדרך המקרים ע"ש, וה"נ בודאי איכא מיעוטא שיקרה סיבה גם למומחין שאינם מלים כראוי. ולפ"ז אפילו אם באמת מל מומחה ולא נודע אי מל כראוי נראה להחמיר מכיון דאיכא ריעותא לפנינו. ומכש"כ אם מל אחד שלא נודע לנו כלל אם הוא מומחה דלא אזלינן בתר רובא נגד חזקת ערל וכנ"ל אלא דבעיקר הדבר מ"ש דאיכא חזקת ערל וכמש"כ גם החתם סופר יש לסתור לכאורה מהא דקי"ל דערלות שלא בזמנה לא הוי ערלות וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' תרומות הלכה זיין ע"ש. ולפ"ז הרי כשנולד אינו בחזקת ערל כלל. אולם באמת זה אינו נהי דכל שבעה לא הוי ערל מ"מ תיכף ביום שמיני נעשה ערל ואפילו בליל שמיני מקרי ערל גמור וכמבואר בירושלמי פרק ר"א דמילה ע"ש ולפ"ז הרי הוא בחזקת ערל עד שיודע שנימול כראוי. רק דבמל תוך שבעה ולפי מה שפסק הרמ"א דא"צ להטיף ד"ב ולא נודע אם נימול כראוי בזה יש לומר דאזלינן בתר רובא דקודם שבעה ליכא חזקת ערל כלל

ומ"ש כת"ר לגבב סברות דבע"כ היה המוהל מומחה ומשום דהמילה היה בשבת ואם לא היה מומחה לא היה מל בשבת שלא יבא לידי חילול שבת עכ"ד. הנה כת"ר כתב זאת מסברא ובאמת הוא מבואר בשלחן ערוך יורה דעה סימן רס"ו דאדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת ואם כבר מל פעם אחת מותר ע"ש. אולם אם נבא לדון מכח סברא וכמו שכתב כת"ר אין צריך לגבב בזה סברות יותר ממה שהבאתי דברי התו' בפ"ק דמגילה שכתבו דאין אדם מל אלא א"כ הוא בקי דסכנה יש בדבר דזה חמור יותר מספק חילול שבת. אולם מ"מ נראה דודאי אין לומר מכח זה רק דרוב מצויין אצל מילה מומחין הן אבל מ"מ מיעוט לעולם איכא וכמו שחיטה. והרי גם גבי שחיטה י"ל כן דכל מי ששוחט אם לא היה מומחה לא היה מכניס עצמו בספק להאכיל נבילות וכמ"ש הרא"ה בבדה"ב לפי שדבר מפורסם הוא בישראל כו' שהנבילה אסורה הלכך אין אדם מישראל נזקק כו'. ומ"מ הרי כתבו כל הראשונים רק דבשחיטה המיעוט לא שכיח כנ"ל אך מ"מ מיעוטא דלא שכיח איכא ולא כל המצויין דלא כמ"ש הרא"ה דליכא גם מיעוט כלל. ולפ"ז נראה גם גבי מילה אפילו אי נימא כמ"ש התו' במגילה כנ"ל וכמ"ש כת"ר מ"מ עדיין מיעוטא איכא ואף דלא שכיח מ"מ כיון דאיכא ריעותא קמן לא אזלינן בתר רובא נגד חזקת ערל וכנ"ל והרי הרשב"א בתוה"ב