פרי יצחק חלק א קצד

בתוס' ד"ה מיושב ת"ח א"כ הא דאמרינן בשבועות דת"ח לא ליזל לאסהודי לקמיה דזוטר מיניה לאו משום דצריך לעמוד אלא משום זילותא דהא אי אזיל לאסהודי מדנפשיה מעיד מיושב ותו כו' ומתבאר מזה דלענין עדות גבי ת"ח אם הוא עד בדבר יש תרתי מיני זילותא א' אם איתא דת"ח יהיה צריך לעמוד ולהעיד כדין התורה דבעי עמידה דכתיב ועמדו שני האנשים הנה העמידה נחשב לבזיון גביה ולהכי באמת ת"ח מעיד מיושב משום דאין כבודו לעמוד ולהעיד ואם היה צריך לעמוד ממילא היה פטור ג"כ להעיד מטעם זה ב' אף דת"ח באמת מעיד מיושב מ"מ אם הב"ד פחות ממנו בחכמה הנה עצם העדות נחשב זילותא לגביה לילך ולהעיד לגביה דיינא דזוטר מיניה. ולפ"ז אפ"ל דס"ל להרמב"ם דנהי דעצם העדות להעיד לבי דיינא דזוטר מיניה לא הוי רק גנאי קטן וכמש"כ התוס' בשבועות שם מ"מ העמידה אם איתא דיהיה צריך לעמוד ולהעיד זה נחשב לגנאי גדול באמת והנה בסנהדרין (דף י"ט) גבי עבדא דינאי מלכא קטל נפשא כו' א"ל שמעון בן שטח ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך כו' ע"ש והנה התו' שם הקשו והא אפילו ת"ח א"צ לעמוד כש"כ מלך דטפי עדיף מלך מת"ח וע"ש מה שתי' ועי' בתו' שבועות שם ד"ה עשה ובתוס' זבחים שם ד"ה מיושב ת"ח ובחי' הר"ן והר"י בסנהדרין שם ועכ"פ הרי מפורש בגמ' דלגבי עמידה עדיף ת"ח ממלך דמלך בודאי צריך לעמוד אם יצטרך להעיד וכדא"ל שמעון בן שטח לינאי המלך עמוד על רגליך ולפ"ז ניחא שפיר דזהו החילוק שבין ת"ח למלך וכ"ג לגבי עדות. דת"ח הא מעיד מיושב ואין גנאי רק משום עצם העדות והיינו למיזל לגביה דיינא דזוטר מיניה וזה מקרי רק גנאי קטן ולהכי באיסורא צריך לילך ולהעיד כמש"כ התו' אולם גבי מלך אם איתא דיהיה צריך להעיד בע"כ יהיה מוכרח להעיד בעמידה וכמבואר בסנהדרין וכנ"ל וכן כ"ג בודאי לא עדיף ממלך וכיון דיהיו צריכין להעיד בעמידה וזהו נחשב לגנאי גדול באמת ולהכי גם באיסור א"צ להעיד ומשום דכ"ה דוחה בשוא"ת בגנאי גדול כנ"ל והנה בשבועות (דף ל"א) גבי שבועת העדות אינה נוהגת אלא בראויין להעיד לאפוקי מלך ועי' פרש"י שם בד"ה כש"כ מלך דמדאורייתא לא חזי כו' והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיין ודרך בזיון הוא לו ע"ש: ומבואר בהדיא כנ"ל דלפיכך אין מלך מעיד משום שצריך לעמוד ובזיון הוא לו ולפ"ז אפ"ל דמשום זה הטעם באמת אינו מעיד גם באיסורא ומשום דעמידה נחשב לגנאי גדול כנ"ל

וכיון שכן הרי יש להכריח דבר זה מהש"ס דעמידה הוי גנאי גדול. דהנה גוף הדבר דת"ח מעיד מיושב הוא מבואר בשבועות שם וז"ל הגמ' רב יימר הוי ידע ליה סהדותא למר זוטרא אתא לקמיה דאמימר אותבינהו לכולהו א"ל רב אשי והא אמר מר כו' אבל בעדים ד"ה בעמידה א"ל האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף ופרש"י האי עשה דועמדו והאי עשה את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ע"ש והנה האחרונים הבינו בפי' דברי הגמ' דהטעם הוא משום דעשה דכבוד תורה היא חמורה ודוחה לעשה קלה דועמדו וכמו בכל התורה דעשה חמורה דוחה לעשה קלה וכמבואר בפסחים (דף נ"ט) יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת ולכך הקשו מגמ' כתובות (דף מ') דמבואר שם גבי אנוסה דנמצא בה דבר ערוה כו' אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ופריך בגמ' ניתי עשה ונדחי ל"ת ומשני היכי אמרינן ניתי עשה ונדחי ל"ת כגון מילה בצרעת כו' אבל הכא אי אמרה דלא בעינא מי איתא לעשה כלל ופי' התו' וכיון דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה אפי' אמרה בעינא ליה לא חשיב עשה לדחות דל"ד למילה בצרעת ולפ"ז ה"נ כיון דקי"ל דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול וא"כ הרי אפשר לעשה דכבוד תורה להיבטל ע"י מחילה דאי אמר לא בעינא ליכא עשה וא"כ אמאי דוחה לעשה דועמדו עי' בספר טורי אבן בחי' למגילה (דף כ"ח) ובס' מנחת אהרן על סנהדרין (דף י"ט) ובס' שער המשפט (סי' י"ז) אולם בתשובה הארכתי בזה הרבה בעז"ה והעלתי בפי' דברי הגמ' דעיקר הדבר דת"ח מעיד מיושב אין הטעם משום דעשה חמורה דכבוד תורה דוחה לעשה דועמדו אלא משום כבוד הבריות והיינו דמכיון דאין כבודו של ת"ח להעיד בעמידה הרי כבוד הבריות הוא דדוחה למ"ע דועמדו דהא קיימא לן דכבוד הבריות דוחה למ"ע דאורייתא בשוא"ת וכן ל"ת דילפינן מן מת מצוה דדוחה לפסח ומילה מקרא דלאחותו וכמבואר בברכות (דף י"ט) בסוגיא דמוצא כלאים בבגדו וע"ש בסוף הסוגיא דמסיק שוא"ת שאני והא דמוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק היינו משום דהוי קו"ע אבל אם היה שוא"ת היה נדחה משום כ"ה וכן גבי אבידה קיי"ל דזקן ואינו לפי כבודו פטור מלהשיב אבידה דנלמוד מקרא דוהתעלמת ע"ש בסוגיא: והנה כבוד הבריות דדוחה בשוא"ת הוא לכל אדם כל שאין כבודו בכך לא דוקא בכבוד תורה וכמו מת מצוה ומוצא כלאים בבגדו דשקיל וטרי בגמ' שם וכן גבי אבידה אפילו זקן מכובד בעלמא פטור מלהשיב וכמבואר בשו"ע חו"מ סי' רס"ג ע"ש והיינו דקרי לה כבוד הבריות ולפ"ז נראה דהיינו ג"כ עיקר הטעם דת"ח מעיד מיושב ומשום דכיון דגנאי הוא לו להעיד בעמידה נדחה מ"ע דועמדו משום כבוד הבריות: ומעתה אין שייך להקשות מכח דאיתא במחילה דיכול למחול על כבודו ומשום דכבוד הבריות אינו עשה לדחות אלא דגזה"כ הוא דדוחה בשוא"ת באיסורא מלאחותו ובממונא מוהתעלמת. והא דמבואר בגמ' האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף בארתי בעז"ה בתשובה בטו"ט

אך צריך להבין מאיזה ענין נדחה מ"ע דועמדו משום כבוד הבריות אם בתורת עשה דממונא דנלמוד מוהתעלמת. או דהוי כמו איסורא וכשאר המצות כמו פסח ומילה ונלמוד מלאחותו אולם נראה דבע"כ זה נלמוד מלאחותו דהנה זה ברור דהא דת"ח מעיד מיושב הוא לאו דוקא בעדות דממונא אלא דגם כשמעיד באיסורא מעיד במיושב. ואף דבגמ' שבועות שם בהא דאמימר אותבינהו לכולהו מיירי בממונא מ"מ הנה מסוגיא דזבחים הנ"ל מוכרח דאפי' באיסור כן הוא דפריך מה ליושב שכן פסול לעדות ומשני מיושב ת"ח והשתא אי נימא דבעדות איסור גם ת"ח צריך להעיד מעומד א"כ אכתי איכא למיפרך מה ליושב שכן פסול לעדות איסור וע"ש בתו' ד"ה מיושב שהקשו מהא דאמרו ליה לינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך והא מלך עדיף מת"ח ותי' שם דעובדא דינאי דיני נפשות הוי ובד"נ אפי' ת"ח עומד וע"ש מה שתי' עוד ועכ"פ משמע מדבריהם דבאיסורא בודאי מעיד ת"ח במיושב ודוקא בד"נ אפי' ת"ח עומד ובאמת גם זה צע"ג דא"כ ליפרוך מה ליושב שכן פסול לעדות בדיני נפשות וכבר הקשה כן השג"א בתשובה שנדפס בספר אור הישר ודחה תי' התו' מכח זה וע"ש בתשובה להגאון מו"ה שאול מאמשטרדם שכתב לישב קו' השג"א דמש"כ התו' דבד"נ אפי' ת"ח עומד היינו מדרבנן החמירו בד"נ ע"ש ועכ"פ מה"ת בודאי גם בעדות איסור מעיד ת"ח במיושב והיינו משום כבוד הבריות כנ"ל ובע"כ דזה נלמוד מלאחותו דכ"ה דוחה בשוא"ת אף באיסורא וביותר נראה דאף בעדות ממון גופיה נהי דעיקר העדות מקרי מצוה דממונא כמו אבידה וכמבואר בגמ' מ"מ פרטי המצוה אם נזקק להיות עד לענין מ"ע דועמדו זה לא מקרי מ"ע דממונא והוי כשאר כל המצות וכמו פסח ומילה ועי' בברכות (דף יט) בסוגי' שם איסורא מממונא לא ילפינן ובב"מ (דף ל') מי דחינן איסורא מקמי ממונא ובשיטה מקובצת שם ויתבאר לפנינו בס"ד. ועכ"פ כיון דמ"ע דועמדו לא מקרי מ"ע דממונא אף כשמעיד בממונא ולפ"ז צ"ל הא דנדחה מ"ע דועמדו משום כ"ה כנ"ל בע"כ דנלמוד מלאחותו וכנ"ל

ולפ"ז הרי בע"כ מוכרח מזה דעמידה גבי ת"ח להעיד בעמידה מקרי גנאי גדול דהא לענין עדות גבי צורבא מרבנן להעיד לבי דיינא דזוטר מיניה מחלק הגמ' בין ממונא לאיסורא דבאיסורא צריך להעיד והתו' הקשו דהא שוא"ת