פרי יצחק חלק א קצג

זקן ואינו לפ"כ להשיב אבידה וא"כ מ"ש דבשבועות שם גבי צורבא מרבנן מייתי ראיה מהמשנה דמצא שק או קופה. ובסנהדרין גבי כ"ג פריך מהברייתא דוהתעלמת וכן בברכות (דף י"ט) פריך בגמ' לרב דאמר המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק דאינו נדחה משום כבוד הבריות מהברייתא דוהתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' ולא הביא המשנה דמצא שק או קופה כנ"ל בשבועות שם אולם לפי הנ"ל מיושב שפיר דאפשר לומר דבודאי ניחא יותר להביא ראיה מהברייתא דשם הוא עיקר הדבר דלמד זקן ואינו לפ"כ דפטור להשיב אבידה מקרא מפורש דוהתעלמת אולם במשנה מבואר הדין בסתם אלא דלפי מש"כ התו' דבגנאי גדול דוחה כבוד הבריות בשוא"ת אף באיסורא ועיקר החילוק דמחלק הגמ' בין ממונא לאיסור דבממונא א"צ להעיד היכא דזילא ביה מילתא ובאיסורא מעיד היינו משום דגבי עדות לא הוי רק גנאי קטן ובממונא אפ"ה א"צ להעיד וע"ז מייתי ראיה מאבידה ולפ"ז מגוף דברי הברייתא דמבואר דזקן ואינו לפ"כ פטור מלהשיב אבידה מקרא דוהתעלמת היה אפ"ל דזה מיירי ג"כ בגנאי גדול דוקא דגם באבידה משכחת לה שפיר שיהיה גנאי גדול כמש"כ התומים. אלא דמ"מ הא דקי"ל דאפילו בגנאי קטן פטור זקן ואינו לפ"כ להשיב אבידה וכמו מצא שק או קופה היינו משום דאל"ה ל"ל קרא דוהתעלמת תיפוק ליה מלאחותו דכ"ה דוחה בשוא"ת וכ"כ התו' בב"מ (דף ל' ע"ב) בד"ה אלא ע"ש אבל עכ"פ זהו רק מכללא אבל פשטות דברי הברייתא הרי אפשר לפרש באמת דמיירי בגנאי גדול לכך מייתי ראיה מהמשנה דמצא שק או קופה כו' דמפורש בהדיא דאפילו בגנאי קטן פטור מלהשיב דמצא שק או קופה הוי גנאי קטן וכמש"כ התוס' בשבועות שם ועוד דהא קתני וכל דבר שאין דרכו ליטול ולפ"ז ה"ה לענין עדות דצורבא מרבנן א"צ להעיד בממונא אף דהוי רק גנאי קטן אולם בסנהדרין לענין הא דתנן כהן גדול מעיד דלגביה הוי גנאי גדול לילך ולהעיד כנ"ל ומ"מ תנן מעיד ולכך ניחא ליה יותר להקשות מהברייתא דמפורש בהדיא דזקן ואינו לפ"כ פטור ממקרא מפורש דאף אי נימא דהברייתא דוהתעלמת דפטר זקן ואינו לפ"כ מיירי בגנאי גדול מ"מ גם גבי כהן גדול הוי גנאי גדול להעיד כנ"ל וכן בברכות שם גבי המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק דלפשוט בשוק הוי גנאי גדול וכמש"כ התו' בשבועות ולכך עדיף ליה להקשות מהברייתא דוהתעלמת דמפורש בהדיא דפטור מקרא מפורש

אלא דנהי דיש סברא לומר כן דלכהן גדול ומלך הוי גנאי גדול לילך ולהעיד לפני ב"ד מ"מ ודאי דצריך לזה ראיה מן הש"ס והרמב"ם לא יאמר דבר זה מדנפשיה כיון דבש"ס לא מפליג ופריך על המשנה דכ"ג מעיד מהברייתא דוהתעלמת וכ"ה בשבועות שם לגבי צורבא מרבנן מייתי ראיה ממשנה דמצא שק או קופה אך י"ל בזה כמש"כ הלח"מ דקשיא ליה להרמב"ם קו' התו' בסנהדרין ובשבועות שם דמאי פריך בגמ' כ"ג מעיד והתניא והתעלמת לישני דהא דמעיד היינו באיסורא ומשום דאין חכמה כו' ומזה מוכרח דלגבי כהן גדול הוי גנאי גדול לילך ולהעיד ולכך אף באיסור א"צ להעיד וכנ"ל ועי' בלח"מ ובתומים שם. אך הנה התו' בסנהדרין ובשבועות שם תי' בפשיטות דלא מצי לשנוי' דמעיד היינו באיסורא דא"כ אפילו מלך נמי דגבי איסורא לא אמרינן שתהא אימתו עליך ע"ש הן אמת דהרמב"ם דס"ל דכ"ג אינו מעיד אפי' באיסורא ומשום דהוי לגבי' גנאי גדול א"כ מכש"כ למלך דא"צ להעיד באיסורא וכמש"כ הכס"מ בפ"ג מה' מלכים ע"ש. אבל מ"מ הא שוב ליכא ראיה מגמ' מהא דלא משני דכ"ג מעיד היינו באיסורא דכ"ג אפילו באיסור א"צ להעיד דלמא לעולם בין כ"ג ומלך צריכין להעיד באיסורא וכמש"כ התו' ולכך לא מצי לשנוי' דכ"ג מעיד היינו באיסור דא"כ אפילו מלך נמי והמשנה מחלק בין מלך לכ"ג דכ"ג מעיד ומלך אינו מעיד. אך י"ל דס"ל להרמב"ם דמלך ישראל ודאי אינו מעיד אפילו באיסורא ולא משום כבוד הבריות לבד אלא מגזירת חכמים דבסנהדרין שם (דף י"ט) מפרש בגמ' דהא דתנן מלך לא דן ולא דנין אותו הוא במלכי ישראל אבל מלכי ב"ד דן ודנין אותן כו' ומלכי ישראל מ"ט לא משום מעשה שהיה דעבדא דינאי מלכא קטל נפשא כו' אמר ליה שמעון בן שטח ינאי עמוד על רגליך ויעידו בך כו' באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו ע"ש וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מה' מלכים כבר בארנו שמלכי ב"ד דנין אותן ומעידין עליהן אבל מלכי ישראל גזרו חכמים שלא דן ולא דנין אותן לא מעיד ולא מעידין אותן מפני שלבן גס בהן ויבא מן הדבר תקלה והפסד על הדת ע"ש ועכ"פ לפ"ז מלכי ישראל בודאי דאין מעידין אפילו באיסורא מגזירת חכמים כנ"ל וא"כ שפיר מוכרח מן הש"ס דכ"ג אינו מעיד אפילו באיסור דא"כ לישני דכ"ג מעיד היינו באיסורא. ואין לומר כמש"כ התו' דא"כ אפילו מלך נמי ומשום דגם מלך צריך להעיד באיסור דהא בגמ' מוקי מתניתין במלכי ישראל והם בודאי לא מעידין אפילו באיסורא מגזירת חכמים כנ"ל. ובע"כ צ"ל דכ"ג אינו מעיד אפילו באיסור ומשום דהוי לגביה גנאי גדול כנ"ל ומכש"כ מלך והנה שיטת התו' לכאורה צ"ע דמה תי' דא"כ אפילו מלך נמי דהרי מלך בודאי אינו מעיד מגזירת חכמים כנ"ל וצ"ל דס"ל להתוס' באמת דהא דאמרו באותה שעה מלך לא מעיד היינו בממונא אבל באיסורא מעיד אפילו לאחר התקנה אך צ"ע דלכאורה נראה כמש"כ בשיטת הרמב"ם דלאחר התקנה בודאי אין מלך ישראל מעיד אפילו באיסורא דהא מעשה דשמעון בן שטח הוי בדיני נפשות ומ"מ גזרו ע"ז וכן לפי הטעם שכתב הרמב"ם מפני שלבן גס בהן כו' נראה בודאי דמלכי ישראל אין מעידין אפילו באיסורא ולפ"ז דברי התו' צ"ע

והנה בספר תורת חיים הקשה בהא דמבואר בגמ' דבאותה שעה אמרו מלך לא דן כו' לא מעיד ולא מעידין אותו תיפוק ליה דבלא"ה אין מלך מעיד מדינא כמו ת"ח וכהן גדול מוהתעלמת ע"ש והנה לכאורה יש לה"ר דמדינא אף כ"ג ומלך צריכין להעיד באיסורא ומשום דאין חכמה וכמש"כ התו' ולכן ניחא דבאותה שעה אמרו דמלך אין מעיד כלל אפי' באיסורא ומשום מעשה שהיה אך הנה תי' זה לא יתכן וממ"נ לשיטת הרמב"ם לדעת הכס"מ דכ"ג א"צ להעיד אפילו באיסור ומשום דהוי לגביה גנאי גדול א"כ מכש"כ מלך דמדינא אינו מעיד אפילו באיסור וא"כ למה באותה שעה אמרו ולשיטת התוס' דכ"ג מעיד באיסור והא דלא משני הגמ' דכ"ג מעיד היינו באיסור ומשום דא"כ אפילו מלך נמי ולפ"ז צ"ל דגם מלך ישראל מעיד באיסור אפילו לאחר התקנה דאל"כ לא תי' התו' כלום דהרי המשנה איירי במלכי ישראל ואין מעידין מגזירת חכמים כנ"ל ובע"כ צ"ל דהא דאמרו מלך לא מעיד היינו רק בממונא וא"כ קשה ג"כ כנ"ל דהרי מדינא אינו מעיד מוהתעלמת וכמו ת"ח וכ"ג וצ"ל דהא דמבואר בגמ' באותה שעה אמרו מלך לא מעיד כו' הוא לאו בדוקא ואגב לא דן ולא דנין אותו נקט נמי לא מעיד ולפ"ז שוב ליכא ראיה להרמב"ם דאפ"ל כמו שתי' התו' ובחי' רבינו יונה לסנהדרין שם תי' ג"כ לקו' התוס' בפשיטות וע"ש שכתב דהא דלא אוקמא באיסורא כו' איכא למימר משום דבמתניתין סתמא קתני מעיד ומעידין אותו ומשמע בין בממונא בין באיסורא כו' ע"ש גם בעיקר הדבר צריך טעם דמאיזה ענין נאמר דמלך וכ"ג הוי לגבייהו גנאי גדול להעיד לפני ב"ד ולצורבא מרבנן הוי רק גנאי קטן ובודאי אף לנשיא שבישראל כן הוא ומי מפיס גם מנ"ל לומר סברא זו מעצמינו בלי ראיה

ולכן נראה לומר דבודאי שיטת הרמב"ם לדעת הכס"מ דכ"ג ומלך א"צ להעיד באיסור הוא משום דלגבייהו הוי גנאי גדול להעיד אולם אין הטעם משום דהם חשובים יותר מת"ח לכן נחשב לגבייהו גנאי גדול כמש"כ האחרונים אולם עיקר הדבר יש לזה פנים בהלכה ע"פ הא דנ"מ לדינא בין ת"ח למלך וכ"ג וכמו שאבאר דהנה בזבחים (דף ט"ז) פריך בגמ' מה ליושב שכן פסול לעדות ומשני מיושב ת"ח וכתבו