פרי יצחק חלק א קפז

אף הנשיא הגדול פורק וטוען וכתב ע"ז אבל א"א ז"ל כתב כיון דהתורה פטרה לזקן אין לו לזלזל בכבוד תורתו ואיסורא הוא לגבי דידיה ע"ש ולפי הנ"ל הרי צ"ע דמנ"ל להטור שהרא"ש יחלוק על הרמב"ם לענין פריקה וטעינה הא הרא"ש מיירי באבידה ועכ"פ הרי לפנינו דהטור אינו מחלק בזה גבי חכם לענין לפנים משה"ד בין אבידה לפריקה וטעינה וא"כ מאי ק"ל על הב"י אכן באמת מש"כ כת"ר לחלק בין פריקה לאבידה הוא תמוה מאוד דאי נימא כמש"כ הרא"ש דבמקום שאין החכם חייב מדין אסור לו להחמיר ולזלזל בכבוד תורתו א"כ מאי עדיפותא דפריקה משום צעב"ח כיון דמדינא פטור איך הותר לו לזלזל בכ"ת וזה ברור מאוד גם אף לפי דבריו הרי הרמב"ם כתב גם בטעינה דאף הנשיא טוען לפנים משוה"ד. ומש"כ כת"ר דגם בטעינה איכא צערא קצת הוא תמוה ביותר דהראשונים כתבו זה רק לפרש דברי הגמ' בב"מ שם (דף ל"א) דאמר אי כתב רחמנא פריקה וטעינה הו"א משום דצערא דמרה איתא צערא דידה איתא אבל אבידה כו' ועי' בשיטה מקובצת שם אבל לדינא לא נחשב טעינה לצער בע"ח כלל לכל הדינים וכמבואר שם בסוגיא (דף לב) ובדברי הראשונים ועי' בנימוקי יוסף שם ומכש"כ דאינו ענין לומר שהחכם יזלזל בכבוד תורתו משום צעב"ח של טעינה אבל באמת גם בפריקה דאיכא משום צעב"ח מ"מ לסברת הרא"ש לא הותר לו לזלזל בכבוד תורתו כיון דפטור מדינא

ובאמת נלע"ד עוד לומר בהיפוך דמש"כ הרמב"ם דלפנים משה"ד אפילו הנשיא הגדול פורק וטוען היינו רק משום צערא דמרה אבל משום צעב"ח לבד גם לפנים משה"ד אינו צריך לפרוק ונ"מ גם לדינא במקום דליכא משום מצות פריקה רק משום צעב"ח בלבד וכמ"ש הראשונים ועי' בשו"ע סי' רע"ב בזה זקן ואינה לפ"כ גם לפנים משה"ד אינו צריך לפרוק והנה הטורי אבן במגילה (דף כ"ח) הביא דברי הריב"ש בשם הראב"ד דאף שהרב שמחל על כבודו כבודו מחול היינו רק במידי דלית ביה בזיון רק כבוד אבל על בזיונו אינו יכול למחול וכתב הט"א לה"ר לזה משבועות (דף ל') גבי ר"י הוה ידע ליה סהדותא למר זוטרא אתא לקמיה דאמימר אותבינהו לכולהו אמר האי עשה והאי עשה עשה דכ"ת עדיף ואמאי הו"ל למחול על כבודם לקיים עשה דועמדו ובע"כ משום דעמידה הוי בזיון ולא יוכל למחול ע"ש אולם באמת אינו מספיק לישב שי' הרמב"ם דהרי הרמב"ם ס"ל בהדיא דבכה"ג יוכל למחול על כבודו לקיים מצוה דהרי כתב דלפנים משה"ד אף נשיא שבישראל פורק וטוען וא"כ קשה דהו"ל למחול על כבודם לקיים מ"ע דועמדו והנה יסוד דברי הרמב"ם הוא מהא דמבואר בב"מ (דף ל') ר' ישמעאל בר"י פגע ביה ההוא גברא דהוה דרי פתכא דאופי כו' והא ר"י בר"י זקן ואינו לפ"כ הוה ומשני לפנים משה"ד הוא דעבד ועי' בכ"מ שם ובב"י. ולכ"נ דהנה עיקר שם לפנים משוה"ד הונח רק על הדברים שבין אדם לחבירו דאפילו במקום שפטור מן הדין צריך ליכנס עם חבירו לפנים משה"ד וע"ש בברייתא ואת המעשה זה הדין אשר יעשון זו לפנים משה"ד אבל במצות שבין אדם למקום אינו נופל בגדר לפנים משה"ד רק לפעמים צריך להחמיר ממידת חסידות ולפ"ז נראה דבמקום שהחכם פטור מצד כ"ת אם הוא בדברים שבין אדם למקום גם ממידת חסידות א"צ למחול על כבוד תורתו והיינו דאמימר אותבינהו לכולהו ורק לענין אבידה ופריקה וטעינה שהדבר נוגע לחבירו בזה צריך לפנים משה"ד למחול על כבודו כדי שלא יהא חבירו נפסד על ידו ולפ"ז נראה דבמקום שפטור משום מצות פריקה רק משום צעב"ח לבד אם הוא זקן ואינה לפ"כ גם לפנים משה"ד א"צ לפרוק כנ"ל

והנה בהיותי בענין זה אמרתי לכתוב מה שהוקשה לי עוד בדברי הטורי אבן שם וע"ש מה שהביא עוד ראיה דהרב לא יוכל למחול על בזיונו מדאמר ר"פ הנחנקין רב לא שביק ליה לבריה למשקל ליה סילויא כו' דלמא חביל והו"ל שגגת איסור ואי האב יכול למחול על בזיונו א"כ ה"ה על הכאתו נמי יוכל למחול א"כ למה לא שביק ליה לבריה למישקל ליה סילויא הו"ל למחול על כבודו אלא ודאי כל כה"ג שהוא דרך בזיון אין כבוד האב מחול וה"ה לכבוד הרב והא דפריך התם אי הכי אפילו אחר נמי ומשני אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק אע"ג דאחר יכול למחול על הכאתו כדמוכח בס"פ החובל (דף צ"ג) הא דפריך א"ה אפילו אחר נמי היינו בסתמא היכי דלא מחל בהדיא ע"ש. אולם דבריו צע"ג דמה שכתב דאם האב יכול למחול על בזיונו ה"ה על הכאתו נמי יוכל למחול כנ"ל הוא תמוה מאוד דמאי ענין הכאה לבזיון דאפילו אי נימא דאב יוכל למחול לבנו גם על בזיונו היינו משום דעיקר איסור בזיון הרי נמשך ג"כ רק ממצות כיבוד ועיקר ענין כיבוד הוא תלוי ברצון ולפ"ז אפ"ל דלעולם יוכל למחול גם על בזיונו אולם מאי ענין זה להכאה דמכה אביו הוא בחנק מגזה"כ ולא משום מורא וכיבוד דלא דרשינן טעמיה דקרא ומה שייך מחילה בזה וביותר נראה דאף בחובל בחבירו לא שייך מחילה כלל לענין הלאו ומה שהביא הטורי אבן ראיה מס"פ החובל דאחר יוכל למחול על הכאתו באמת לאו ראיה הוא כלל דהסוגיא שם מיירי רק לענין חיוב ממון כמבואר שם באומר הכני פצעני ע"מ לפטור ע"ש אולם עיקר האיסור של חובל בחבירו לעולם אימא דלא מהני מחילה כלל ותדע דהרי במיתה בודאי לא שייך מחילה וה"ה בחובל בחבירו ומכש"כ מכה אביו דלא מהני מחילה ע"ז וזה ברור ועי' בב"ק (דף צ"א) לענין אם אדם רשאי לחבל בעצמו ע"ש: סימן נה למרבה הברכה ולשלום אין קץ לכבוד ידיד ד' וידיד עמו הרב המאוה"ג הגאון המפורסם הגביר המרומם צדיק תמים כקש"ת מו"ה אברהם ליטש ראזענבוים הלוי (נ"י) ז"ל: אחרי מבוא השלום כמשפט לכתר"ה כו' והנה בהיותי מעיין בספר שערי אמת למר אחיו הגאון שיחי' מצאתי שם בחמדת אריה ה' מגילה (סי' תרצ"ו) חמדה גנוזה מכבוד הדר"ג אשר הביא מר אחיו הגאון בשעריו, וקילס את אמריו

הנה כתר"ה הביא שם דברי התו' בשבועות (דף ל' ע"ב) בד"ה אבל שכתבו שם בתי' השני דהא דמבואר בגמ' דצורבא מרבנן צריך להעיד באיסורא אע"ג דכבוד הבריות דוחה בשוא"ת אפילו באיסורא היינו משום דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת ובממונא שרי אפילו מוציאין ממון על ידו מבעליו שלא כדין ומצא שק או קופה דמייתי ראיה מיניה כגון שרוצה אחר ליטלו עכ"ל התו' וע"ז הקשה כת"ר מנ"ל לרב שישא בריה דר"א דאמר אף אנן נמי תנינא דהאי מתניתין איירי ברוצה אחר ליטלו דלמא מיירי מתניתין דוקא באינו רואה שרוצה אחר ליטלו ותי' כת"ר דעיקר הראיה הוא דסמך אברייתא דוהתעלמת דאיתא שם כהן והיא בבה"ק או זקן ואינו לפי כבודו או שהיה מלאכה שלו מרובה משל חבירו והנה כהן והיא בבה"ק פשיטא אף אם רוצה אחר ליטלו אינו מטמא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וכן שלו מרובה משל חבירו נמי כן הוא והברייתא מדמי הנך ג' להדדי וממילא משמע דה"ה באינו לפי כבודו פטור ג"כ אף בשרוצה אחר ליטלו עכ"ד. ויפה הקשה אך תי' הוא דוחק דמש"כ דמדכייל הברייתא הנך ג' אהדדי ובכהן והיא בבה"ק או מלאכה שלו מרובה בודאי דאף ברוצה אחר ליטלו פטור א"כ ה"ה בזקן ואינו לפ"כ דפטור אף בשרוצה אחר ליטלו הוא דקדוק קלוש למאוד ואין דומה דמייתי הגמ' ראיה מכח דקדוק זה דאינו ענין כלל להשוות הנך ג' אהדדי בכל הפרטים ולאו בחדא מחתא מחתינהו ועוד דאכתי קשה מנ"ל באמת להברייתא גופיה דבאבידה פטור זקן ואינו לפי כבודו אף בשרוצה אחר ליטלו אף דהו"ל כקו"ע לסברת התו' בתי' השני וכנ"ל

ולכן נלע"ד בפי' דברי התו' דדבריהם פשוטים ומבוארים בלי