פרי יצחק חלק א קפה

מוכרחים לדינא דלפי דברי כ"ת גם גבי עדות הא דאמרינן דבאיסורא חייב לילך ולהעיד היינו בעובר במזיד בלתי עדותו אבל בשוגג כגון בעדות אשה ע"ד שפירש"י ותו' כגון שבאתה האשה לפני חכם להתירה והעד יודע שבעלה חי כו' והנה מלשון זה שכתבו רש"י ותו' משמע דהאשה עצמה אינה יודעת וא"כ היא שוגגת ואף אם נדחוק לפרש דמיירי במזידה הנה לפי דבריו יצא לנו דבמקום שיעשה רק איסור בשוגג כיון שהאיסור קל ונדחה מפני כ"ה ממילא א"צ לילך להעיד ומלבד דלא משמע כן דבגמ' סתמא אמרינן דבאיסורא חייב לילך להעיד משמע אף באיסור שוגג הנה יש להוכיח כן מדברי התו' בסנהדרין י"ח ב' גבי כה"ג מעיד והתני' כו' וכתבו התו' ד"ה מעיד כו' וא"ת ולוקמא בעדות החודש דוודאי כה"ג מעיד דבאיסורא אין חכמה כו' והשתא הלא קילקול החדשים הוא רק בשוגג ואפ"ה מחוייב הכה"ג לילך להעיד אלא וודאי דגם בשוגג שפיר שייך אין חכמה כו' כ"מ שיש חילול השם כו' כי באמת מה יודעים הרואים אם הוא שוגג או מזיד

ובזה יש לפרש דברי הטור בחו"מ סי' כ"ח סעיף ה' וז"ל ואם העד ת"ח וגנאי לו לילך כו' בד"א בעדות ממון אבל בעדות שיש בו צד אפרושי מאיסור חייב לילך שאין חכמה כו' וכלשון הזה כתוב ג"כ בש"ע ח"מ וכתב שם הסמ"ע דיש לדייק מלשון זה שכתב צד אפרושי מאיסור כו' דבין שהעדות הוא לאסור ובין שהוא להתיר כגון שיודע להעיד שבעלה מת ג"כ חייב להעיד מטעם דיכול להתגלגל ג"כ היתירא יעו"ש: וסיים הסמ"ע שם ס"ק כ"ח וז"ל ומ"ה דקדק הטור וכתב צד אפרושי מאיסורא ולא כב"י שכתב ע"פ פירש"י דכה"ג א"צ להעיד כו'. הנה אף כי מה אנכי לדבר נגד הסמ"ע אמנם תורה היא וללמוד באתי. כי מה שחלק הסמ"ע על רבינו הב"י ודחה אותו בשתי ידים מפני דקדוק תיבה אחת של הטור שכתב צד אפרושי מאיסורא ובאמת דברי ב"י נראה נכון מאוד בפירש"י כי למה האריך רש"י לבאר כגון אשה כו' ותלמיד זה יודע כו' ולא פי' בקיצור כגון להעיד בעדות אשה א"ו דדווקא כה"ג שבא העד לאסור אבל לא כשבא להתיר ומתגלגל אחרי כן איסור גם התומים משיג על הסמ"ע מטעם אחר והדקדוק של תיבת צד אפרושי כו' שע"ז בנה הסמ"ע יסודו לדברינו י"ל בפשיטות דכוונת הטור לאשמעינן דבין בעבירה של מזיד ובין בשוגג וזה שכתב בעדות שיש בו צד אפרושי מאיסורי וכנ"ל

עוד הקשה כ"ת על דברי הש"א והנב"י ועוד גאונים אחרים שכולם הבינו מדברי הרא"ש דס"ל דמה שאינו מודיע לחבירו הוי שב וא"ת ולכך סובר דא"צ להגיד לו דשוא"ת נדחה מפני כ"ה והקשה כ"ת ע"ז דהא בלא"ה עיקר החיוב מה שצריך להודיע לחבירו להפרישו מאיסורא אין זה רק מדרבנן. ואף דהש"א כתב דמן התורה חייב להפרישו מאיסור מ"מ דבריו צ"ע באמת מאיזה ענין יהיה חייב מן התורה כו' והאריך עוד בזה והביא דברי הב"ח בסי' ש"ג שכתב בפי' דאין חיוב אמירה זו רק מדרבנן ולפ"ז הקשה כת"ר דהא בדרבנן בל"ז נדחה מפני כ"ה אף בקום עשה ויקשה ג"כ על הרמב"ם שסובר דחייב להודיע אף בשוגג ולפענ"ד נראה לומר דדברי הש"א נכונים ואדרבה דברי הב"ח תמוהים די"ל דבוודאי החיוב להודיעו ולהפרישו הוא מן התורה והוא משום מצות תוכחה המפורש בתורה הוכיח תוכיח ודרשו חז"ל וכשלו איש באחיו כו' מלמד שכולם ערבים זל"ז כו' (יעוין בסנהדרין מ"ד גבי עכן) וכיון דגם בשוגג מיקרי עובר עבירה כמ"ש הגאון ר"ע איגר בתשובותיו סי' ח' להוכיח דאף בשוגג ומתעסק נקרא עבירה א"כ וודאי דגם בשוגג הוי דין ערבות כמו במזיד וא"ש דברי הש"א וגם א"ש דברי הרא"ש שכתב להקל רק משום דהוי שב ואל תעשה

ובענין זה קשה לי דברי הגאון נב"י בהגהות ש"ע הנקרא דגול מרבבה שכתב בסי' קנ"א על דברי הש"ך ס"ק ו' שכתב דלא פליגי המרדכי והר"ן דבישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור גם המרדכי מודה. אבל בע"ז שם מיירי בעובד כוכבים או בישראל מומר שאינו חייב להפרישו וכו'. והנה מעודי תמהתי על דברי הש"ך אלו שכתב דישראל מומר ג"כ אין מחוייב להפרישו כמו נכרי והוא תמוה דהא קיי"ל אע"פ שחטא ישראל הוא וגם התו' כתבו בפי' בע"ז שם דבישראל מומר חייב להפרישו אחר זמן רב מצאתי בהגהות נב"י הנ"ל שתמה על זה וכתב לתרץ דברי הש"ך דיש חילוק כשעובר בשוגג אז מחוייב להפרישו דומיא דקטן אוכל נבילות שהקטן הוי שוגג כו' אבל אם ישראל רוצה לעבור עבירה במזיד אין ישראל אחר מצווה להפרישו לדעת הש"ך וכו' (יע"ש בדגול מרבבה) ודבריו תמוהים דהא מדברי הרא"ש הנ"ל מבואר להיפוך מדבריו דהא הרא"ש סובר דדוקא במזיד אז מחוייב להגיד לו ולהפרישו אף במקום כבוד הבריות אבל בשוגג ישתוק ואל יפרישנו משוגג הרי דבמזיד מחוייב יותר להפרישו מאיסור מבשוגג וצ"ע

ובזה אשים קנצי למילין הנה ערכתי לפניו דברי אלה לישב דברי הגאונים בענין זה דכבוד הבריות שתילי הלכות תלוין בו ואין בית המדרש בלא חידוש וה' יראנו מתורתו נפלאות א"ד ידידו ואוהבו מקירות לבו דו"ש ושלום תורתו נפתלי אמשטרדם מקאוונא מילידי סלאנט: סימן נד כבוד רעי אהובי הרב הנ' סוע"ה המפורסם בשערים כו' כו' מו"ה נפתלי אמשטרדם נ"י

יקרת דבריו הנחמדים הגיעני ח"ת עם תשובתו הרמתה כו' והנני אומר להשיב לכת"ר בקצרה. הנה ע"ד שי' הראשונים דס"ל דהא דקי"ל דזקן ואינו לפי כבודו פטור מהשבת אבידה מקרא דוהתעלמת היינו דוקא חכם שאינה לפ"כ מפני חכמתו ומשום כבוד תורתו דחי לה אבל זקן או נכבד בעלמא לא וזהו דעת הרמב"ן והריטב"א וכמ"ש בשיטה מקובצת בב"מ (דף ל') ובנ"י שם וכתבתי לתמוה ע"ז מהסוגיא בברכות (דף י"ט) דשם מבואר דכל היכי דנדחה מפני כבוד הבריות הנה כבוד הבריות לבד הוא דדוחה לכל אדם ולא כבוד תורה. וכתב כת"ר לחלק דכבוד הבריות לא נאמר רק היכי שהוא גנאי לכל מין האנושי שרוב בני אדם מתביישים מזה כמו לילך בשוק ערום אבל בדבר שהבזיון הוא רק לאיש פרטי מפני תכונתו לא שייך כלל לפטור מטעם כבוד הבריות עכ"ד. לענ"ד אין זה נכון דהנה בברכות שם פריך לרב דאמר המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק מהברייתא קברו את המת וחזרו כו' בא בטמאה באין עמו בטמאה משום כבודו ומשני בבית הפרס דרבנן ע"ש הרי דס"ד דגם בטומאה דאורייתא מותר להיטמאות מפני כבוד האבל והיינו משום דכבוד הבריות דוחה ללאו דטומאה והנה אף דהכא ליכא בזיון כלל רק כבוד בעלמא צ"ל דהוה ס"ל להגמ' דבמקום שהכבוד מחויב גם העדר כבוד הוא בכלל כבוד הבריות דהעדר כבוד הוי כמו גנאי ועכ"פ הרי הכא עיקר הכבוד הוא מתייחס רק להאבל לבד מפני תכונת אבילתו דמשום שהוא מר נפש הכבוד מחויב אליו ועי' בכתובות (דף ס"ט) מנין לאבל שמיסב בראש שנא' ואשכון כמלך בגדוד כו' ומ"מ הרי הוא בכלל כבוד הבריות

וביותר דהנה הרמב"ן בס' תוה"א כתב דיש נוסחי עתיקא דגרסי ומוספי במסקנא וכ"ת ניליף מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל והשתא משמע לפום הני נוסחא דכל לאו דטומאה נדחה מפני כבוד הבריות כו' ואדחו ליה כולהו סוגי' דלעיל דבא בטמאה אפילו בטומאה דאורייתא כו' ע"ש הרי דס"ל להרמב"ן גם לפי האמת דמותר להיטמאות מפני כבוד האבל אפילו בטומאה דאורייתא דילפינן מן מת מצוה דכבוד הבריות דוחה לטומאה ועכ"פ הרי מבואר דגם כבוד האבל הוא בכלל כ"ה ולדברי כת"ר מאי ענין זה למ"מ ובע"כ דכל שאינו לפ"כ הוא בכלל כבוד הבריות: