פרי יצחק חלק א קפג

גדול כ"ה שדוחה כו' וחילוק גדול יש בין הנושאים האלה כי הנה כבוד הבריות לא נאמר רק על דבר שהוא גנאי לכל מין האנושי יהי' מאיזה מין שיהיה כמו מת מצוה או לילך ערום שרוב בני אדם מתביישים מזה אבל בדבר שהבזיון מתייחס רק לאדם הזה לפי תכונתו כמו לישא שק או קופה או לילך להעיד לפני ב"ד קטן וכיוצא באלו בזה לא שייך כלל לפטור מטעם כבוד הבריות

וכל זה מה שפירשנו הכל הוא לפי שיטת רבוותא דבאבידה לא מיפטר רק בת"ח משום כבוד תורה דהיא השיטה המחוורת לפסק ההלכה והנה באמת לפענ"ד היה נראה לומר שאין בדבר זה מחלוקת כלל ומ"ש הרמב"ם בלשונו בפי"א אם היה חכם או זקן מכובד וכו' היינו ג"כ שהוא בעל תורה כמו סתם זקן שבתורה רק כדי שלא נטעה לומר דבעינן דווקא זקן וחכם דהא כן הוא לשון הברייתא או שהיה זקן ואינו לפ"כ כו' ותפסה הברייתא לשון המקרא והדרת פני זקן דזה לכ"ע דזקן היינו שקנה חכמה וביניק וחכים פליגי תנאי במס' קדושין רק דלאיסי ב"י גם כל שיבה במשמע וזהו מלשון שיבה אבל סתם זקן לכ"ע הוי חכם ג"כ או חכם לבד לכל מר כדאית ליה (יעויין בקדושין ל"ב). לכך מפרש לן הרמב"ם דלאו דווקא זקן חכם רק אף יניק וחכים לזה אמר הרמב"ם בלשונו אם היה חכם דהיינו מופלג בחכמה או זקן מכובד דהיינו שהוא חכם ג"כ אבל לא מיירי כלל הרמב"ם מכבוד של דבר אחר דהיינו שהוא עשיר וכדומה. ובזה יובן היטב דעת השו"ע חו"מ סי' רס"ג שסתם ולא כתב רק לשון הרמב"ם הנ"ל מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד כו' (ועיין בהגר"א ס"ק א' שם משמע ג"כ כדברינו אלה) ולא הביא המחבר ולא הרמ"א שום זכר ולא רמז מן המחלוקת הנ"ל דהיינו דעת הסוברים דגם בזקן בעלמא ואדרבה הרמ"א הביא בסעי' ג' ויש חולקין ואוסרין להחזיר הואיל ואינו לפ"כ כו' ודעה זו החולקת מקורו מן הרא"ש שכתב גבי הבעי' דדרכו להחזיר בשדה וכו' וז"ל ראיתי גדולים שפסקו כיון דלא איפשטא אזלינן לחומרא כו' ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל בכבוד התורה כו' הרי דמיירי דווקא בחכם בעל תורה ומ"ש הרמב"ם והשו"ע ואומד דעתו אלו היה שלו אם היה מחזירן כו' שמלשון זה הביאו ראייתם דלאו דווקא חכם באמת אינו מובן כלל ראייתם די"ל דלעולם מיירי דווקא בת"ח ומשום כבוד תורה אך מ"מ אם היה האבידה חשובה כ"כ שאילו היה שלו מחזירן אז לא הוי זלזול לתורתו לפי שהדרך כן הוא למחול על הכבוד מפני הפסד ממון הרבה וא"כ אין כאן מחלוקת בזה בין הרמב"ם והרא"ש דלכ"ע מיירי דווקא בת"ח ומשום כבוד תורתו וראיה לדברינו אלה מדברי הב"י (בסוף סי' רס"ג) שהביא דברי הרמב"ם שכתב בפי"א מה' גזילה ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר האבידה בכ"מ ואע"פ שאינו לפי כבודו וכתב הב"י וז"ל ונראה שלמד כן מעובדא דר"י בר"י כו' ורבינו השמיט זה מפני שכתב הרא"ש גבי בעי' דדרכו להחזיר בשדה ראיתי גדולים שפסקו וכו' כמו שהעתקנו לעיל וסיים הב"י ולדעת הרמב"ם י"ל דלא מקרי מזלזל בכבוד התורה בשביל כך אדרבה הוא כבוד שמים שאין דרכו בכך בשלו והוא מטפל בשל חבירו לפנים משורת הדין עכ"ל הב"י ויש להקשות מנין לו להב"י דהרא"ש חולק עם הרמב"ם בהאי דינא דלפנים משורת הדין הא י"ל דל"פ כלל רק דלהרמב"ם דסובר דפטורא דזקן ואינו לפ"כ מיירי בין בחכם בין במכובד כגון בעשיר לכן כתב דלפנים משורת הדין מחזיר האבידה אעפ"י שאינו לפ"כ דהיינו במכובד בעלמא (אף שסתם דבריו מ"מ סמך על המובן) אבל להרא"ש שסובר דדווקא בת"ח פטור משום כבוד תורתו לכן כתב הרא"ש דאיסור הוא שמזלזל בכבוד התורה במקום שאינו חייב כו'. א"ו שסובר הב"י בדעת הרמב"ם דג"כ דווקא בחכם בתורה וכנ"ל ואם יקשה עלי הא כתב הרמב"ם גבי פריקה וטעינה בפ"ו מהל' רוצח והובא בשו"ע (סי' רע"ב סעי' ג') ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין אפי' היה הנשיא הגדול וראה בהמת חבירו רובצת כו' פורק וטוען עמו הרי דהרמב"ם סובר דאפי' חכם בתורה צריך לעשות לפנים משוה"ד ולפרוק בעצמו אמינא דלק"מ די"ל דדווקא גבי פריקה וטעינה כתב כן משום דאיכא צער ב"ח דגם בטעינה איכא צערא קצת כמ"ש התו' ד"ה לר"ש יע"ש ואף דכל עיקר הדין שכתב הרמב"ם באבידה דמחזיר לפנים משורת הדין יליף הרמב"ם מהך עובדא דר"י בר"י על הא דדרי פתכי דאופי' דהיינו פריקה וטעינה א"כ הלא מדמה הרמב"ם אבידה לפריקה וטעינה בזה י"ל דאף דשורש הדין דלפנים משורת הדין צריך להחזיר נלמד משם דהיינו ממה דמשני הגמ' ר"י בר"י לפנים משורת הדין הוא דעבד כו' מ"מ דבר זה מחלק הרמב"ם מצד הסברא דהיינו במקום שיש צער בע"ח כמו בפריקה וטעינה צריך לעשות לפנים משורת הדין ולפרוק או לטעון בעצמו אף בת"ח ובמקום שאין צער בע"ח רק צערא דמרא כמו באבידה גם להרמב"ם אסור לת"ח להחזיר בעצמו רק לשלם ממון לבעל האבידה אם ירצה כמו שעשה ר"י בר"י ואף דר"י בר"י מיירי שם גבי פריקה וטעינה מ"מ הלא עובדא דהתם הוי דההוא דדרי פתכי דאופי' וקא מתפח כו' לא הוי התם רק צערא דמרא כמו באבידה לכן לא היה רשאי להחמיר על עצמו ולפרוק רק שילם דמי העצים ונמצאו לדברינו הרמב"ם והרא"ש בשיטה אחת הם וא"כ מנ"ל לב"י דפליגי א"ו כמו שביארנו דגם הרמב"ם מיירי רק בת"ח כנ"ל

ולפי דברינו אלה מוכרח דגם דעת הטור כן דדווקא ת"ח ומשום כבוד תורתו דאל"כ אכתי יקשה קושית הב"י למה השמיט הטור דברי הרמב"ם דההולך בדרך הטוב כו' ולא יועיל כלום הב"י בתירוצו שכתב ורבינו השמיט זה מפני שכתב הרא"ש וכו' דמה ראיה הוא מהרא"ש הלא הרא"ש מיירי דוקא בת"ח ולהטור פטור גם במכובד בעלמא א"ו דגם להטור פטורא דזקן ואינו לפ"כ הוי דווקא בת"ח ומשום כבוד תורה איברא דלשון הטור אין סובל כן דהא הטור לא הזכיר כלל לא חכם ולא זקן מכובד כלשון הרמב"ם רק שכתב בזה"ל המוצא דבר שהוא מתבייש להחזירו כו' וצ"ל דהטור סומך עצמו על סוף דבריו שהביא בסתם דברי הרא"ש הנ"ל ראיתי מפרשים כו' ואדרבה נ"ל כיון שפטרה התורה הזקן שלא לזלזל בכבוד תורתו וכו' וכנ"ל וממילא מובן דמ"ש בתחלה המוצא אבידה שהוא מתבייש להשיבה כו' מיירי בבעל תורה דווקא רק שבא הטור ללמד דאף בחכם אינו פטור רק אם לא היה מחזיר שלו וכנ"ל. זהו מה שנראה לענ"ד להשוות המחלוקת בדינים אלו לולי דברי השיטה מקובצת שכתב בפי' דלדעת הרמב"ם פטור גם במכובד בעלמא ומביא ג"כ לשון הר"ן שכתב כן ובע"כ נכוף ראשינו להם אולם מ"מ הלא דעת רוב המפרשים דהפטור דזקן ואינו לפ"כ הוי דווקא בחכם ומשום כבוד תורה והגאון טורי אבן הנ"ל הולך ג"כ בשיטה זו שהיא המחוורת וכנ"ל

נחזור לדברינו הראשונים לישב קושיותיו של כ"ת הנה כבר ביארנו כי אינו דומה דחיית כבוד הבריות לדחיית עשה דכבוד תורה כי מה שכ"ה דוחה שב ואל תעשה הוא דחיה מצד עצמו דהיינו שחסה תורה על בזיון כללי של בריות כנ"ל ובבזיון כמו זה אין שייך לומר שהאדם צריך למחול על כבודו ולהתבזות כדרך מדת הענוה כמו שהעיר בזה התומים בסי' כ"ח (יע"ש שהביא ראיה מקרא דדוד ונקלותי עוד מזאת כו' הרי שהאדם צריך להתבזות מפני כבוד המקום). ולפי ההנחה שלנו י"ל דבבזיון כללי לא שייך לומר כן כי הוא נוגע גם לכבוד המקום ע"ד שמצינו בסנהדרין גבי קללת אלקים תלוי מפני שהאדם עשוי בצלם אלקים אבל בדחיה של כבוד תורה שהבזיון מתייחס רק לאדם פרטי ובתכונה פרטית כמו לילך החכם להעיד לפני גדול ממנו וכדומה לזה הנה מצד עצמו של החכם לא שייך לומר שידחה שום דבר מצוה כי כל דרך מדת הענוה הוא שימחול על כבודו ולהתבזות מפני כבוד המקום כמו שמצינו בדוד המע"ה ונקלותי עוד מזאת וכו' וכדברי התומים הנ"ל אך כל עיקר הדחיה הוא רק מצד אחרים ע"ד שמצינו גבי חירופים כמ"ש הרמב"ם בה' דיעות והובא בשו"ע יו"ד סי' רמ"ג בד"א שחרפוהו בסתר אבל אם חרפוהו בגלוי כו' צריך להיות ת"ח נוקם ונוטר