פרי יצחק חלק א קעט

ליושב שכן פסול לעדות ומשני מיושב תלמיד חכם וע"ש בתו'. ועוד נראה דגם בעדות דממונא נהי דעיקר מ"ע דעדות מקרי מצוה דממונא וכמבואר בגמ' מ"מ פרטי המצוה כמו עשה דועמדו לא מקרי מצוה דממונא והוי כשאר כל המצות ומ"מ ת"ח מעיד מיושב ומשום דכיון דעשה דכ"ת דוחה לעשה דועמדו א"כ אין חילוק בין מצוה דממונא לאיסורא ועכ"פ לפ"ז הרי צע"ג כנ"ל דאמאי צריך להעיד באיסורא כיון דאין כבודו למיזל לגבי דיינא דזוטר מיניה ליתי עשה דכ"ת ולידחי מ"ע דעדות

ואין לומר דמ"מ לאפרושי מאיסורא שאני דע"ז נאמר אין חכמה כו' כל מקום שיש ח"ה כו' ולא דמי לביטול מ"ע דועמדו אולם זה אינו דהרי התו' שם הקשו דלמה מעיד באיסורא והא שוא"ת הוא ובברכות מוכח דכבוד הבריות דוחה בשוא"ת אפילו באיסורא דילפינן מהא דמת מצוה דוחה לפסח ומילה. ותי' דמת מצוה שאני דהוי גנאי גדול אבל גבי עדות ליכא גנאי כ"כ ולא שרי באיסורא אפילו בשוא"ת ודמי ליה גנאי דמצא שק או קופה ע"ש. הרי דס"ל להתו' דאין חילוק בין ביטול מ"ע דעדות שהוא לאפרושי מאיסורא לשאר ביטול מ"ע ולתי' התו' במקום גנאי גדול דוחה כ"ה אפילו לאפרושי מאיסורא כמו שדוחה לפסח ומילה וליכא משום אין חכמה כו' ולפ"ז צע"ג אמאי צריך להעיד באיסורא נהי דבגנאי קטן אין כבוד הבריות דוחה באיסורא אפילו בשוא"ת דלא גמרינן מן מ"מ כנ"ל ודוקא בממונא דוחה כ"ה אפילו בגנאי קטן מ"מ ליתי עשה דכ"ת שהיא חמורה ולידחי למ"ע דעדות ולזה אין נ"מ דלא הוי רק גנאי קטן דאף כבוד לחוד הוי בכלל מ"ע דכ"ת ומכש"כ היכי דהוי ג"כ גנאי. ועי' בשו"ת שג"א החדשות סי' י"ב שכתב בהדיא דלענין עשה דכ"ת אף משום כבוד בעלמא דוחה ע"ש ולפ"ז הרי צע"ג כנ"ל

וכן לגבי עדות דממונא גופה דמבואר בגמ' דהיכי דזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לא ליזל ומייתי ראיה ע"ז מאבידה דזקן ואינו לפ"כ פטור מלהשיב. והיינו משום דבמצוה דממונא נלמוד מוהתעלמת דאפילו בגנאי קטן נדחה משום כבוד הבריות. ג"כ צע"ג דמה צריך לה"ר ע"ז מאבידה כיון דמיירי בצורבא מרבנן דאיכא עשה דכבוד תורה תיפוק ליה דעשה דכבוד תורה דוחה למ"ע דעדות וכמו דדוחה למ"ע דועמדו. וכמו שכתב הרמב"ם באמת בפ"א מה' עדות בטעם הדבר דהואיל ואין כבודו שילך לפניהם עשה דכבוד תורה עדיף ויש לו להימנע ע"ש. והנה לא מיבעי לפמש"כ הריטב"א דצורבא מרבנן שהזכירו בכאן הוא בדוקא ומזה ה"ר לגבי אבידה דזקן הוא דוקא חכם דבודאי צע"ג כנ"ל. אולם אפילו לפי שי' הרמב"ם דגבי אבידה. אף זקן מכובד בכלל זקן ואינה לפ"כ מ"מ כיון דמיירי בגמ' מצורבא מרבנן א"כ מה צריך לה"ר ע"ז מאבידה. ואי נימא דבאמת צורבא מרבנן לאו דוקא דה"ה זקן מכובד א"כ הרי צע"ג דלמה הזכיר צורבא מרבנן כלל כיון דביה אין חידוש דעשה דכ"ת דוחה לעדות כנ"ל. ועוד דהרי הרמב"ם כתב ע"ז הטעם דעשה דכ"ת עדיף וזהו רק לצורבא מרבנן ובאמת גם דברי הרמב"ם צע"ג כנ"ל

אלא דגם בעיקר הדבר דמבואר בגמ' דת"ח מעיד מיושב ומשום דעשה דכבוד תורה עדיף. לפי מה שהבינו כל האחרונים בפירוש דברי הגמ' דעשה דכ"ת עדיף דהיינו בתורת דחיית עשה לעשה ממש דעשה דכבוד תורה החמורה דוחה לעשה קלה דועמדו וכמו בכל התורה דעשה חמורה דוחה לשאר עשה. צע"ג דהנה מלבד דקשה ע"ז מהא דעשה דכ"ת איתא במחילה וכמו שהקשו כל האחרונים. ומש"כ הטורי אבן לישב דאין ת"ח יכול למחול על כבודו במקום בזיון אין זה מועיל לדעת הרמב"ם דס"ל דלפנים משוה"ד גם זקן ואינו לפ"כ מחזיר אבידה וכנ"ל. אך בל"ז צע"ג ומשום דנראה באמת דעיקר העשה דכבוד תורה דילפינן מאת ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים וכמו שפרש"י. אין זה עשה גמורה על החכם בעצמו שלא לזלזל בכבוד עצמו עד שידחה שאר עשה שעליו. דעשה דכבוד תורה הוא רק לגבי אחרינא שחייבים לנהוג כבוד בת"ח. אבל הת"ח בעצמו אין עליו מ"ע מה"ת שלא לזלזל בכבוד עצמו. ואף דהרא"ש כתב בפ' א"מ שם דאיסורא הוא לגביה דידיה שמזלזל לכבוד תורה במקום שאין חייב. מ"מ אין נראה שיעבור על מ"ע דאורייתא אלא דהוא בכלל בזיון התורה. ועכ"פ איך אפשר דהת"ח גופיה ידחה מ"ע דועמדו שחל עליו מפני כבוד תורתו

ולכן נלע"ד בעז"ה לפרש הגמ' בפנים אחר ובזה יהיו מיושבים כל הקושיות וגם דברי הראשונים יתבארו שפיר. והיינו דביסוד הדבר דמבואר בגמ' דתלמיד חכם מעיד מיושב ומשום דעשה דכבוד תורה עדיף אין הטעם משום דעשה דכבוד תורה דוחה לעשה דועמדו כמו בכל התורה וכמו שהבינו כל האחרונים בזה דבודאי החכם בעצמו לא יוכל לדחות שום עשה שעליו מפני עשה דכבוד תורתו. אולם עיקר הטעם הוא באמת משום כבוד הבריות והיינו דמכיון דאין כבודו של ת"ח להעיד בעמידה דנחשב זלזול לגביה הרי נדחה עשה דועמדו משום כבוד הבריות. דכל שאינו לפי כבודו הרי הוא בכלל כבוד הבריות. ולא מבעי אי נימא דמ"ע דועמדו בעדות דממונא מקרי מצוה דממונא וכמו עיקר מ"ע דעדות וכמבואר בגמ' הרי קי"ל דכבוד הבריות דוחה למ"ע דממונא מקרא דוהתעלמת. אולם אפילו לפי מש"כ למעלה דמ"ע דועמדו לא נחשב למצוה דממונא אף כשמעיד בממונא אלא דהוי כשאר כל המצות וכן הא גם בעדות איסור מעיד ת"ח מיושב וכנ"ל. מ"מ הא בברכות שם בסוגיא דמוצא כלאים בבגדו מסיק הגמ' שוא"ת שאני והיינו דכבוד הבריות דוחה בשוא"ת אף באיסורא דילפינן מהא דמת מצוה דוחה לפסח ומילה מקרא דולאחותו ע"ש. והנה מ"ע דועמדו הוא ג"כ רק בשוא"ת והיינו דאם מעיד מיושב מחסר מ"ע דועמדו בשוא"ת דמה שאינו עומד הוא רק שוא"ת. ועי' בשו"ת נו"ב מהדו"ק סי' ל"ה ובשו"ת שג"א החדשות סי' י"ב לענין כלאים וכהן ונזיר באוהל המת אם שהייה חשיב כמעשה ומבואר בהדיא כנ"ל. ואף אי נימא דכשמעיד מיושב עצם העדות הוא האיסור והוי דומיא דלא תדוש בחסימה הנה מלבד דלא נראה כן דל"ד לחסימה. אך בל"ז בכה"ג גם עקימת שפתיו לא הוי מעשה ועי' בתו' ב"מ (דף צ' ע"ב) ד"ה ור' יוחנן ע"ש. ועכ"פ כיון דמ"ע דועמדו הוא רק בשוא"ת ולפ"ז הא קי"ל דכבוד הבריות דוחה בשוא"ת אפילו באיסורא מקרא דולאחותו. ולפ"ז היינו טעמא דת"ח מעיד מיושב ומשום דכיון דגנאי הוא לו לעמוד לפני הב"ד ולהעיד הרי נדחה מ"ע דועמדו משום כבוד הבריות. והא דהזכיר הגמ' עשה דכבוד תורה כלל היינו דמשום כבוד תורתו נחשב ליה לגנאי לעמוד לפני הב"ד להעיד וכל שאין כבודו בכך הרי הוא בכלל כבוד הבריות דדוחה לכל אדם אפילו בשוא"ת כנ"ל ועוד יתבאר לפנינו בס"ד

ואף ע"ג דלפמש"כ התו' בשבועות שם בתי' הראשון ס"ל להתו' דכבוד הבריות אין דוחה באיסורא בשוא"ת כ' בגנאי גדול דוקא וכמו מת מצוה. אבל עדות לצורבא מרבנן לא הוי רק גנאי קטן דלהכי לא דחי רק בממונא כמו אבידה ועדות ע"ש. מ"מ אפ"ל דדוקא עצם העדות לצורבא מרבנן למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה נחשב רק לגנאי קטן. אולם עמידה בב"ד אם איתא דת"ח יהי' צריך להעיד בב"ד בעמידה זה נחשב לגנאי גדול באמת. ועי' בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג אחרונים ח' חו"מ סי' ב' שהוכיח במישור מדברי התו' בזבחים (דף ט"ז) בד"ה מיושב ת"ח דעמידה לת"ח היינו לעמוד ולהעיד לפני ב"ד נחשב לגנאי גדול ע"ש ולפ"ז כיון דעמידה הוי גנאי גדול לת"ח ולכך שפיר נדחה מ"ע דועמדו לגביה משום כבוד הבריות כנ"ל. ומכש"כ לפי תי' השני שתי' התו' בשבועות שם דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת ע"ש. דלפ"ז ס"ל דאין חילוק בין גנאי קטן לגנאי גדול ובשוא"ת ממש דוחה כבוד הבריות באיסורא אפילו בגנאי קטן. ולפ"ז מכש"כ דניחא שפיר אפילו אי נימא דעמידה בפני ב"ד הוי רק גנאי קטן מ"מ נדחה עשה דועמדו משום כבוד הבריות: