פרי יצחק חלק א קעו

קשה טובא דמאיזה ענין יהי' צריך לפנים משוה"ד לשלם מכיסו כיון דברצונו היה מוחל על כבודו והיה מסייע לו או מחזיר אבידה אלא דאיסור הוא לגביה ומה יש לו לעשות וא"כ מדוע שילם ר' ישמעאל בר"י מכיסו לפנים משוה"ד כמבואר בגמ' כיון דהיה אסור לו לסייע בעצמו ובע"כ צ"ל כנ"ל דלפנים משוה"ד צריך לסייע בעצמו וכן להחזיר אבידה וכשלא ירצה לסייע בעצמו צריך לפנים משוה"ד לשלם מכיסו והיינו הך עובדא דר"י בר"י ולפ"ז שיטת הרמב"ם ברור מאוד ולהיפך דדברי הרא"ש צע"ג דמכיון דס"ל דאסור לו להחזיר בעצמו א"כ מאיזה ענין כתב דלפנים משוה"ד יוותר מממונו וישלם מכיסו וגם הך עובדא דר' ישמעאל בר"י גופיה צע"ג כנ"ל

ועכ"פ נראה דהראשונים נחלקו בזה דלדעת הרא"ש אין לת"ח למחול על כבודו במקום בזיון אולם לשי' הרמב"ם יוכל למחול על כבודו אפילו בדבר שמתבזה בכך ובמקום מצוה חייב למחול על כבודו לפנים משוה"ד. הן אמת דמ"מ אין סתירה מדברי הרמב"ם למש"כ הריב"ש בשם הראב"ד ומשום דהרמב"ם מיירי במקום מצוה של השבת אבידה ואפ"ל דדוקא בכה"ג יכול למחול על כבודו אף בדבר שהוא בזיון. משא"כ במידי דלאו מצוה ועי' בב"י (בסי' רס"ג) שם אולם בל"ז אפשר דמודה הרמב"ם דאין החכם יכול למחול על בזיונו במקום דאין נוגע למצוה מיהו לענינינו הרי הטורי אבן לא הועיל כלום במה שתי' להקושיא דלהכי עשה דכבוד תורה עדיף אף דאפשר להיבטל ע"י מחילה ומשום דאין ת"ח יכול למחול על כבודו בדבר שהוא בזיון וכמש"כ הריב"ש והא בזיון הוא לעמוד לפני הב"ד להעיד אך זהו רק לשי' הרא"ש אולם הרי לפנינו דעת הרמב"ם דס"ל דלפנים משוה"ד צריך זקן ואינו לפי כבודו להחזיר אבידה וכן הוא בשו"ע (סי' רס"ג) ע"ש ולפ"ז פשיטא דת"ק יכול למחול על כבודו להעיד לפני הב"ד בעמידה ולפנים משוה"ד צריך לעשות כן וא"כ הרי יקשה על הרמב"ם כקו' האחרונים דאמאי דוחה עשה דכבוד תורה לעשה דועמדו כיון דעשה דכבוד תורה הרי ישנו במחילה וכמבואר בכתובות (דף מ') גבי אונס וכנ"ל

והנה הטורי אבן האריך בקושיא זו ותורף דבריו הוא דלכאורה יש לומר דלשיטת הר"י בתו' פסחים (דף נט) דעשה חמורה דוחה לעשה הקל אע"ג דלא מקיים החמור בעידנא דמיעקר הקל משא"כ בעשה הדוחה לל"ת דבעינן דוקא בעידנא דמיעקר הלאו מקיים העשה אלמא גדול כח עשה החמור לדחות לעשה הקל יותר מעשה הדוחה לל"ת. ותאמר ה"נ כיון דעשה דכבוד התורה עדיף ואלים משאר עשה אע"ג דאיתא במחילה ובכה"ג אין עשה דוחה ל"ת מ"מ עשה החמור דוחה לעשה הקלה בכה"ג נמי וע"ז האריך שם להוכיח דהנריעותא של מחילה הוא בערך יותר מהעדיפותא של העשה. וע"ש שה"ר לזה דבחולין (דף קמא) משמע דאין עשה חמורה דוחה לעשה ול"ת קלה אלמא אלים כח עשה ול"ת קלין מעשה לחוד החמור ואפ"ה עשה ול"ת דאיתנהו במחילה נדחין אפילו מפני ל"ת לחוד כגון באנוסה שאינה ראויה לבא בישראל דאינה אלא בל"ת לחוד אלים כולי האי לדחות אפילו לעשה ול"ת אלמא מפני קילותא דעשה ול"ת הללו הואיל וניתן למחילה ל"ת לחוד אלימא מהן לדחותן אע"ג דאין כח זה בעשה החמור לדחות לעשה ול"ת. כש"כ עשה הניתן למחילה שאפילו עדיפא אפ"ה מה שניתן למחילה גרע כח העדיפותא שהרי החומר שבה אין כח להעדיפה מעשה ול"ת ואילו הגירעון שבה מפני שניתן למחילה מורידה שאפילו עשה ול"ת שניתן למחילה נדחין אפילו מפני שאר ל"ת גרידא ולפ"ז אמאי דוחה עשה דכ"ת לעשה דועמדו אע"ג דעשה דכ"ת עדיף מ"מ גרעון שבה שניתן למחילה מגרע כח העדיפותא ואין ראוי לדחות עשה אחרינא

אולם לענ"ד דבריו תמוהים דבעיקר הדבר מש"כ לה"ר דהגריעותא דמחילה הוא בערך יותר מהעדיפותא שיש לעשה אין לדבר זה יסוד ומסוגיא דאונס אין ראיה כלל דשם אינו מבואר דל"ת דוחה עשה ול"ת שניתן למחילה ורק להיפך דאין עשה דאונס שניתן למחילה דוחה לל"ת דאינה ראויה לקיימה כגון ממזרת ע"ש ולפ"ז אף דאיכא ל"ת בהדי עשה דאונס מ"מ לגבי הדוחין לא חשיבי ל"ת כלל ועי' בפרש"י בב"מ (דף ל') גבי פשיטא האי עשה כו' וברי"ף ונימוקי יוסף שם שכתב האי עשה ואע"ג דל"ת נמי איכא אין ל"ת מועיל לדחות ל"ת אלא עשה הוא דקא דחי ליה כדאמרינן ביבמות הילכך לגבי הדוחה לא מחשב לאו כלל אבל לגבי הנדחין חשיב להו: ועי' בחי' הר"ן בחולין (דף קלט) שכתב דאין עשה ול"ת דוחה אפילו עשה גרידא וע"ש לענין מה שהקשו דליתי עשה ול"ת דשילוח ולידחי עשה דובערת וכתב ז"ל ותמהני דאפילו עשה ול"ת לא דחי עשה ואנן אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא אבל עשה דידחה עשה ואפילו דאלים דאית ביה לאו לא עכ"ל ע"ש הרי דלענין לדחות אין הל"ת מעדיף כח העשה וכמו דאין עשה דוחה עשה כן אין עשה ולא תעשה דוחה עשה. ולפ"ז כיון דל"ת לא נחשב בהדי עשה לענין לדחות והוי כעשה לחודיה ולכך כיון דעשה דאונס גרוע שניתן למחילה אע"ג דאיכא ל"ת בהדה מ"מ אין דוחה לל"ת אולם לענין להיות נדחה גם הל"ת נחשב להדי עשה ומעדיף כחה דהרי אין עשה חמורה דוחה לעשה ול"ת הקלין אע"פ שדוחה לעשה גרידא ובע"כ דהל"ת מעדיף כח העשה וכן ה"נ אפשר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה שניתן למחילה ומשום דהל"ת מעדיף כח העשה ומכש"כ לפי מה דס"ל להרמב"ם בפי"ג מה' שחיטה דעשה דקום ועשה דוחה לעשה שמצותה בשוא"ת וכמו דדוחה לל"ת בשוא"ת ומ"מ אין עשה בקום ועשה דוחה לל"ת ועשה דשוא"ת הרי דהל"ת מעדיף כח העשה לענין שלא יהיה נדחה מפני עשה ומ"מ בודאי דגם עשה ול"ת דקום ועשה אין דוחין לעשה ול"ת בשוא"ת וכמבואר בב"מ (דף ל') פשיטא האי עשה כו' והיינו דאין עשה ול"ת דאבידה דוחין ללאו ועשה דטומאה וכמו שפי' רש"י והרי"ף שם הרי דלענין לדחות אין הל"ת מועיל לעשה להעדיף כחה ולפ"ז אין ראיה מהא דעשה ול"ת שניתן למחילה אין דוחה לל"ת דה"ה דעשה דוחה לל"ת ועשה שניתן למחילה ולפ"ז אין ראיה כלל דהגריעותא דמחילה הוא בערך יותר מהעדיפותא דעשה ואין ראיה איזה נערך יותר. דכמו דאין החומר שיש בעשה מועיל לדחות עשה ול"ת כן אפשר דאין הגרעון שיש בעשה ול"ת שניתן למחילה אין מגרע כחן להיות נדחים מפני עשה ולפ"ז שפיר אפ"ל דעשה דכבוד תורה מפני החומר שיש בה אף דניתן למחילה מ"מ דוחה לעשה אחרת ויש לה"ר לזה מגמ' ב"מ (דף ל"ב) דת"ר מנין שאם א"ל אביו היטמא או שא"ל אל תחזיר שלא ישמע לו שנא' כו' ופריך טעמא דכתב רחמנא כו' ואמאי האי עשה והאי ל"ת ועשה ולא אתי עשה כו' ומשני סד"א הואיל והוקש כבוד אב ואם לכבודו של מקום כו' הילכך ליציית ליה קמ"ל כו' ע"ש

והנה בש"מ שם הקשה דהיכי ס"ד דעשה דכבוד דוחה אפי' לאו גרידא הא אי אמר אביו לא בעינא להאי כבוד מי איתא לעשה כלל וכדאיתא בפ' אלו נערות גבי אונס וע"ש מה שתי' דעשה דכבוד לא דמי לאונס דאפילו כי אמר לא בעי שייך עשה דמ"מ מצוה איכא ע"ש אולם בשו"ת הרשב"א (סי' י"ח) כתב בהדיא דעשה דכבוד הואיל ואפשר למעקר דיכול למחול על כבודו הוי דומי' דאונס דאי אמרה לא בעינא ע"ש ולפ"ז לכאורה קשה כנ"ל אך באמת ניחא שפיר דאע"ג דעשה דכבוד איתא במחילה מ"מ כיון שהיא חמורה משאר עשה דהוקש לכבוד המקום לכך הוי סד"א דדוחה אף לל"ת ועשה דטומאה ורק דגזה"כ הוא דלא דחי כנ"ל ועכ"פ נשמע דהחומר שיש בעשה הוא בערך יותר מגירעון דמחילה ולפ"ז ה"נ בעשה דכ"ת החמורה אע"ג דישנו במחילה דוחה לעשה דועמדו

ונחזור לענין דעכ"פ המתבאר מגמ' דשבועות שם דבחכם