פרי יצחק חלק א קעה

להרא"ש לומר רק דמ"מ אם הוא חכם א"צ להחזיר מספק שלא לזלזל בכבוד תורתו אבל לא לומר בסתם ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן כו' ומזה נראה ברור דהרא"ש קאי בשיטת הרמב"ן והריטב"א דס"ל דזקן ואינו לפי כבודו הוא זקן שקנה חכמה בדוקא וכנ"ל

ומזה צ"ע בשי' הטור דבריש סי' רס"ג כתב בסתם המוצא דבר שהוא מתבייש להחזירו אם הוא בענין שאילו היה שלו כו' ומשמע ודאי דס"ל דזקן הוא לאו דוקא שקנה חכמה אלא כל שאין דרכו ליטול בשלו וכמש"כ הב"ח וכנ"ל והוא נגד שיטת אביו הרא"ש. וביותר שהביא שם אח"כ דברי הרא"ש הנ"ל ולכה"פ הו"ל להביא שי' הרא"ש בריש הסי' כנ"ל ועכ"פ הוא מחלוקת הראשונים דשי' הרמב"ם והר"ן והטור הוא דזקן ואינו לפ"כ הוא לאו בדוקא חכם אלא אפילו מכובד בעלמא כל שאין דרכו ליטול בשלו פטור אולם שי' הרמב"ן והרא"ש והריטב"א הוא דזקן ואינו לפי כבודו המבואר גבי השבת אבידה הוא דיקא זקן שקנה חכמה ומשום כבוד תורתו דחי לה כנ"ל. רק דמש"כ הריטב"א בב"מ שם דזקן או נכבד בעלמא יטפל בה או יתן דמיה צע"ג דממ"נ כיון דמכובד בעלמא אינו בכלל זקן ואינו לפי כבודו דפטרינהו רחמנא מוהתעלמת א"כ בע"כ יהיה חייב לטפל בה ולא סגי במה שיתן דמיה דכל אדם בודאי מחויב לטפל באבידה עצמה ולא יוכל לפטור א"ע שישלם דמיה וצע"ג מיהו בחי' שבועות שם כתב או שיתן מי שיעשה במקומו וזהו מתוקן יותר

אמנם הנה שיטת הראשונים הנ"ל דזקן ואינו לפ"כ הוא דוקא בחכם ומשום כבוד תורתו הם תמוהים ומרפסן אגרי לכאורה ובהקדם דברי הגמ' בפ' שבועת העדות (דף ל' ע"ב) אמר רבה ב"ר הונא האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזל. אמר רב שישא בריה דר"א אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול ה"ז לא יטול הני מילי בממונא אבל באיסורא אין חכמה כו' כל מקום שיש בו חלול ה' אין חולקין כבוד לרב רב יימר הוי ידע ליה סהדותא למר זוטרא אתא לקמיה דאמימר אותבינהו לכולהו א"ל רב אשי לאמימר והאמר עולא מחלוקת כו' אבל בעדים ד"ה בעמידה. א"ל האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף עכ"ל הגמ'. ועי' בפרש"י האי עשה ועמדו והאי עשה את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים ע"ש ועי' בזבחים (דף ט"ז) דפריך בגמ' מה ליושב שכן פסול לעדות ומשני יושב תלמיד חכם ע"ש והנה פשטות דברי הגמ' בהא דאמר עשה דכבוד תורה עדיף משמע דהוא בתורת דחיית עשה לעשה והוא עפ"י הכלל דקי"ל דעשה חמורה דוחה לעשה קלה וכמבואר בפסחים (דף נ"ט) יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת ע"ש וכן עשה דרבים דוחה לעשה דיחיד עי' בברכות (דף מ"ז) מצוה דרבים שאני ולפ"ז היינו ג"כ דעשה דכבוד תורה עדיף וחמורה משאר עשה ולכך דוחה לעשה קלה דועמדו וכן הבינו כל האחרונים באמת. ועי' בספר שער המשפט (סי' י"ז) ובספר מנחת אהרן לסנהדרין (דף י"ט) והטורי אבן במגילה (דף כ"ח) ובספר שו"ת שג"א החדשות (סי' י"ב) ע"ש ולכך הקשו כל האחרונים הנ"ל על הא דאמר בגמ' דעשה דכבוד תורה דוחה לעשה דועמדו מגמ' כתובות (דף מ') מהא דאונס שותה בעציצו ואם נמצא בה דבר ערוה אינו רשאה לקיימה ופריך בגמ' ניתי עשה ונדחי ל"ת ומשני היכי אמרינן ניתי עשה ונדחי ל"ת כגון מילה בצרעת כו' אבל הכא אי אמרה דלא בעינא מי איתיה לעשה כלל ופי' הראשונים וכיון דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה לכך אפילו אמרה בעינא ליה לא חשיב עשה לדחות דלא דמי למילה בצרעת וע"ש בתו' ובשיטה מקובצת ועכ"פ הרי דעשה שאפשר לבטלה ע"י מחילה אפילו לא מחלה לא אלים לדחות לל"ת ולפ"ז ה"נ אמאי דוחה עשה דכבוד תורה לעשה דועמדו והא קי"ל הרב שמחל על כבודו כבודו מחול נמצא דעשה דכבוד תורה אפשר להבטל ע"י מחילה והוי דומי' דאונס כנ"ל וא"כ אמאי דוחה לעשה אחר דועמדו והנה בספר מנחת אהרן הביא ראיה מזה לדעת הסמ"ע (בסי' י"ז) שכתב דהאי עשה דועמדו אינו אלא אסמכתא בעלמא ולא כהב"ח שחולק ע"ז וכיון דלא הוי עשה גמורה לכך נדחה מפני עשה דכבוד תורה ע"ש אולם באמת הנה מדברי הראשונים נראה דעשה דועמדו הוא עשה גמורה וג"כ יש ראיה ברורה מגמ' זבחים הנ"ל דפריך מה ליושב שכן פסול לעדות ומשני מיושב תלמיד חכם הרי דמדאורייתא יושב פסול לעדות ובע"כ דועמדו הוא עשה גמור' וע' בתומים (סי' י"ז) ע"ש

אך בספר טורי אבן כתב לישב קו' זו ע"פ מש"כ הריב"ש בתשובה (סי' ר"כ) בשם הראב"ד דאע"ג דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול היינו במידי דלית ביה בזיון אלא באותן דברים שחייב אדם לנהוג כבוד לרבו כגון לעמוד מפניו וכיוצא בזה יכול למחול אבל על בזיונו אינו יכול למחול אדרבה אסור למחול דהתורה מתבזה בכך ולפ"ז ניחא ג"כ דבכה"ג לעמוד לפני הב"ד הוי בזיון ולא יוכל למחול על כבודו והואיל ולא ניתן למחילה משו"ה שפיר אמר דעשה דכבוד תורה עדיף וע"ש דמשום קו' זו ה"ר באמת למש"כ הריב"ש בשם הראב"ד וכנ"ל ועי' בפסקי מהרא"י (סי' קכ"ז) ע"ש

אבל גם תי' זה אינו מספיק כלל והנה באמת צע"ג על הטורי אבן שכתב בפשיטות דת"ח לא יוכל למחול על כבודו בכה"ג לעמוד לפני הב"ד ולא הביא דברי הראשונים בזה לענין זקן ואינו לפי כבודו לגבי אבידה דבאמת נראה דהוא מחלוקת הראשונים דהנה הרמב"ם בפי"א מה' גזילה ואבידה הלכה י"ז כתב ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה בכ"מ אע"פ שאינה לפי כבודו עכ"ל ע"ש ועי' בב"י בטור חו"מ (סי' רס"ג) שכתב ורבינו השמיט זה מפני שכתב רבינו אשר גבי בעיא דדרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר ראיתי גדולים שפסקו כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל בכבוד התורה במקום שאין חייב והחכם שבא לעשות לפנים משוה"ד יוותר מממונו ויעשה כמו שעשה ר' ישמעאל בר' יוסי אבל אין לו רשות לזלזל בכבודו ע"ש בב"י וצע"ק דהרי הטור הביא באמת מחלוקת הרמב"ם והרא"ש (בסי' רע"ב) לענין פריקה וטעינה וע"ש בטור שכתב ז"ל וכתב הרמב"ם ואם הוא חסיד ועושה לפנים משורת הדין אפילו הוא הנשיא הגדול ורואה בהמת חבירו כו' פורק וטוען עמו אבל א"א ז"ל כתב כיון דהתורה פטרה לזקן אין לו לזלזל בכבוד תורתו ואיסורא הוא גבי דידיה אם יזלזל בכבוד תורתו והחכם שבא לעשות לפנים משוה"ד יוותר ממונו כמו שעשה ר' ישמעאל ברבי יוסי ע"ש בטור

והנה הב"י כתב דמקור דברי הרמב"ם הוא מעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי בב"מ (דף ל') דפגע בההוא גברא דהוי דרי פתכי דאופא א"ל דלי לי אמר כמה שוין א"ל פלגא דזוזא יהב ליה פלגא דזוזא ואפקריה. והא ר"י בר"י זקן ואינו לפ"כ הוי לפנים משורת הדין הוא דעבד ע"ש וכ"כ הה"מ והכס"מ ע"ש והנה לכאורה צ"ע דמנ"ל להרמב"ם ללמוד מעובדא זו דלפנים משוה"ד גם זקן ואינו לפ"כ מחזיר בעצמו אחרי דר"י ב"י באמת לא סייע בעצמו רק ששילם מכיסו לפנים משוה"ד ואין ללמוד מעובדא זו רק דלפנים משוה"ד יוותר מממונו וכמש"כ הרא"ש באמת. שוב מצאתי בס' דובר מישרים לחכם ספרדי שהביא בשם מהר"י הלוי (סי' מ') שהקשה כן ע"ש אולם לענ"ד נראה דניחא שפיר דבודאי איכא למשמע מהך עובדא דר' ישמעאל בר"י דלפנים משוה"ד גם זקן ואינו לפ"כ צריך באמת לסייע בעצמו או להחזיר אבידה בעצמו ולכך כיון דר' ישמעאל בר"י לא רצה לסייע בעצמו ומ"מ רצה לצאת גם ידי לפנים משוה"ד ולכך שילם מכיסו אולם אי נימא דגם לפנים משורת הדין אין לו לזקן ואינו לפ"כ להחזיר או לסייע בעצמו ואדרבה עוד איסורא הוא לגביה לזלזל בכבוד תורתו א"כ הרי