פרי יצחק חלק א קעד

ועכ"פ לפי מה שנתבאר בפי' סוגי' הירושלמי דהא דאמר רב כד אנא אמר כו' לינה חוזר בי היינו אפילו במתנה מרובה ולפ"ז נראה דלפי המסקנא דמסיק בירושלמי ומה דרב נהג למידת חסידות היינו ג"כ במתנה מרובה ורק דבירושלמי דחי דאין זה מן הדין אלא למידת חסידות דלפי מה שפי' הגר"א דהא דאמר ומה דרב נהג למידת חסידות זהו רק במתנה מועטת דנהג למידת חסידות כר"י ולפ"ז צ"ל דהירושלמי חזר בו מכפי דהוי ס"ד מעיקרא דרב מיירי במתנה מרובה כנ"ל. אולם הנה מלבד דזהו דוחק לומר דהירושלמי נסתפק בדברי רב דהרי מתחילה פשיטא ליה דרב מיירי אפילו במתנה מרובה ומסתמא היה ידוע להם או דמשמע להו הלשון ליתן מתנה אפי' מתנה מרובה אולם אפילו אם נסבול הדוחק ונפרש דהירושלמי חזר בו כנ"ל מ"מ צע"ג דהנה לפמש"כ לפרש הירושלמי בהא דמקשה דמחלפא שיטתיה דרב מהך עובדא דחד ב"נ אפקיד עירבון על מילחא ויקרת כו' דלכאורה צע"ג דהא בתרי תרעא ליכא משום חסרון אמנה וכמ"ש המאור והרא"ש וכ"ה שיטת הירושלמי בפ' הזהב וכתבנו לישב משום דהא ס"ל להירושלמי דהא דאמר רב כד אנא אמר כו' לינה חוזר בי היינו אפילו במתנה מרובה אסור לחזור וא"כ ממילא אין חילוק בין חד תרעא לתרי תרעא כנ"ל ופריך שפיר כנ"ל ולפ"ז כי משני בירושלמי תמן למידת הדין ומה דרב נהג למידת חסידות אי נימא דחזר בו וס"ל לפרש דברי רב במתנה מועטת דוקא דלמידת חסידות נהג כר"י כנ"ל א"כ קשה דל"ל לומר כלל ומה דרב נהג למידת חסידות הא מכיון דנימא דרב מיירי במתנה מועטת א"כ אפילו אי נימא דרב נהג למדת הדין דס"ל דבמתנה מועטת אסור לחזור מ"מ שוב לא קשה כלל. דהרי י"ל דבמתנה מרובה ס"ל לרב דמותר לחזור בו וא"כ ממילא לא קשה מהך עובדא דחד בר נש אפקיד עירבון על מילחא ויקרת כו' דהרי התם מיירי בתרי תרעא דהוי כמתנה מרובה ולכך ליכא משום מחוסר אמנה ולפ"ז מה צ"ל מה דרב נהג למידת חסידות ובע"כ צ"ל דגם למסקנא ס"ל דהא דאמר רב כד אנא אמר כו' היינו אפילו במתנה מרובה ולכך מוכרח לומר דמה דרב נהג למידת חסידות כנ"ל ועכ"פ לפי מה שנתבאר בפי' הירושלמי כנ"ל לפ"ז נמצא דגם במתנה מרובה עכ"פ איכא משום מידת חסידות שלא לחזור וכמו שנהג רב למידת חסידות כנ"ל

אלא דלפי מה שבארנו דהא דמבואר בירושלמי ומה דרב נהג למידת חסידות היינו אפילו במתנה מרובה א"כ הדק"ל מהירושלמי בפ' הזהב דאמר רב לשמעיה אין עתיר אימליך בי תניינות כנ"ל אולם נלע"ד לישב בעז"ה דהנה הא דרב נהג למידת חסידות שלא לחזור נראה ברור דהיינו דוקא אם הבטיח ליתן מתנה להמקבל מתנה גופיה דבזה יש סרך משום שא"י לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. ואף דבמתנה מרובה לא סמכא דעתיה מ"מ מידת חסידות איכא שלא לחזור ממה שהבטיח ועוד דאולי סמכא דעתיה קצת אולם אם יאמר אדם בינו לבין עצמו שיתן מתנה לאחד והמקבל מתנה לא ידע כלל נראה דבכה"ג אף במתנה מועטת ליכא שום מידת חסידות כלל שלא לחזור ומכש"כ במתנה מרובה ולפ"ז י"ל דהא דרב מפקיד לשמעיה אימת דנימר לך תתן מתנה לבר נש כו' מיירי שלא בפני המקבל מתנה ורק לשמעיה הודיע שיתן מתנה ולכך א"ל אין הוה מסכן הב ליה מיד משום דנעשה נדר ואין עתיר אימליך בי תניינות ומשום דכיון דהמקבל מתנה לא ידע כלל ליכא שום מידת חסידות שלא לחזור אבל אם הבטיח למקבל מתנה גופיה אפילו במתנה מרובה נהג רב מידת חסידות שלא לחזור ובשיטה מקובצת מצאתי שכתב בשם ה"ר יהונתן ז"ל ובמתנה לעשיר שהיא מתנה מרובה הודיע דעתו לשמש שלו שאינו גומר בלבו כל פעם ופעם שיאמר לכל עשיר ועשיר ע"ש וצ"ע ולכן נראה לענ"ד כנ"ל. ועכ"פ לפמש"כ בפי' הירושלמי בסוף שביעית נכתב דאף במתנה מרובה איכא מידת חסידות שלא לחזור וכמו שנהג רב ויצאו דברינו במידת חסידות: סימן נב

לבאר בעז"ה דין זקן ואינו לפי כבודו דקי"ל דפטור מלהשיב אבידה וכן מלפרוק ולטעון אם הך זקן הוא דוקא שקנה חכמה או אפי' מכובד בעלמא כל שאינו לפי כבודו פטור

הנה קי"ל דזקן ואינו לפי כבודו פטור מלהשיב אבידה והוא משנה בב"מ (דף כ"ט) מצא שק אינו קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול הרי זה לא יטול ובגמ' שם מנהני מילי דת"ר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' הא כיצד היה כהן כו' או שהיה זקן ואינו לפי כבודו כו' לכך נאמר והתעלמת ע"ש. אולם מהו זקן ואינו לפ"כ הנה הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' גזילה ואבידה הי"ג כתב מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב להטפל בהן כו' ע"ש ומתבאר מדבריו דזקן לאו היינו חכם בדוקא אלא גם מכובד בעלמא כל שאינו לפי כבודו פטור מלהשיב וכלשון הזה כתב בשו"ע חו"מ (סי' רס"ג) ולא הביא ע"ז שום מחלוקת וכ"נ מדברי הטור בסי' הנ"ל שכתב בסתם המוצא דבר שהוא מתבייש להחזירו אם הוא בענין כו' ואם לא היה מחזירו בשלו גם אינו חייב בשל חבירו ע"ש ומשמע מדבריו דכללא הוא לכל אדם שהוא מתבייש להחזיר אם לא היה מחזיר בשלו פטור וכ"כ הב"ח (בסי' רע"ב) על מה שכתב הטור דזקן ואינו לפ"כ פטור מלפרוק ולטעון. וכתב הב"ח דמש"כ זקן ואינו לפ"כ לאו דוקא זקן אלא לפי שסתם זקן אין כבודו שיפרוק ויטעון נקט הכי ולהכי גם בסי' רס"ג לא הזכיר זקן ואינו לפ"כ אלא סתם וכתב אם הוא בענין כו' וטעם דבר זה הוא דהאי זקן לא שקנה חכמה קאמר דה"ה למכובד בעלמא ועי' בחי' מהרש"ל לענין הא דאמר רבא כל שבשלו מחזיר כו' שהקשה לפי האי כללא מה חילוק יש בזקן ואינו לפ"כ לשאר בני אדם וע"ש מה שתי' ומבואר ג"כ כנ"ל

אולם בשיטה מקובצת בב"מ (דף ל') הביא בשם הריטב"א שכתב וז"ל זקן ואינו לפי כבודו פי' רבינו זקן בחכמתו ואינו לפי כבודו מפני חכמתו ומשום כבוד תורתו דחי לה אבל זקן או נכבד בעלמא לא חשיב אינה לפי כבודו אלא או יטפל בה או יתן דמים ע"ש ומפורש ביותר בחי' הריטב"א בשבועות (דף ל') לענין הא דמבואר שם דצורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזל ואמר רב שישא בריה דר"א אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול ה"ז לא יטול וע"ש בחי' הריטב"א שכתב ז"ל אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה כו' אשמעינן מהכא דזקן ואינו לפי כבודו האמור גבי השבת אבידה היינו צורבא מרבנן ומשום כבוד תורתו ולא באינש דעלמא משום כבוד עשרו דעשה של מצוה עדיף או שיתן מי שיעשה במקומו דהכא לגבי סהדותא לא אמרו לא ליזל אלא לצורבא מרבנן עכ"ל ע"ש ועי' בנימוקי יוסף בסוגי' דפריקה וטעינה שכתב ואי תימא כיון דצער ב"ח דאורייתא זקן ואינו לפ"כ למה אינו פורק ותי' הרמב"ן ז"ל דעשה דכבוד תורה עדיף. וזה לא מחוור בעיני הרנב"ר ז"ל דזקן לאו דוקא קנה חכמה לבד קא אמרינן דה"ה למכובד דאמרינן כל שבשלו פורק וטוען כו' ע"ש והוא מחי' הר"ן לב"מ שכתב כן בשם הרמב"ן ודחה דבריו כמש"כ הנימוקי יוסף בשמו הרי דגם הרמב"ן והר"ן נחלקו בזה ולדעת הרמב"ן זקן הוא דוקא שקנה חכמה ומשום עשה דכבוד תורה וכן נראה לענ"ד שזהו ג"כ דעת הרא"ש שכתב בב"מ (דף ל') לענין האבעי' דדרכו להחזיר בשדה ז"ל ראיתי גדולים שפסקו כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא כו' ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל לכבוד תורה במקום שאין חייב הביאו הטור (בסי' רס"ג) ע"ש. ומשמע מסתימת דבריו דזקן ואינו לפ"כ הוא דוקא חכם דאל"ה אין תפיסה כלל על הגדולים שפסקו האבעי' לחומרא דדלמא מיירי במכובד בעלמא שאינו חכם דליכא כבוד תורה ולא הו"ל