פרי יצחק חלק א קעא

הוא פשוט דמקשה לר"ל דס"ל דמעות לא קני מה"ת א"כ אמאי מוסרין אותו למש"פ והוא כמו דפריך בתלמודא דידן אא"א מעות אינן קונות אמאי קאי באבל וכן פי' הפ"מ ע"ש אולם תי' הירושלמי צריך ביאור ועי' בפ"מ מה שכתב בזה ודבריו צריך עיון ולכן נראה דעיקר תי' הירושלמי הוא דמוסרין אותו למי שפרע משום דברים וכדמשני בתלמודא דידן והא דמייתי הברייתא הוא להביא ראיה דדברים יש בהם משום מחוסר אמנה וכמו שבארנו דכל עיקר דקאי באבל משום דברים הוא משום דדברים יש בהם משום מחוסר אמנה והנה הברייתא דהנושא ונותן בדברים אין מוסרין אותו למש"פ היינו הך דמייתי בתלמודא דידן והנושא ונותן בדברים לא קנה וע"ש בפ"מ והנה בב"מ (דף מ"ט) פריך לרב דאמר דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה מהברייתא ר"ש אומר כו' אבל אמרו כו' וע"ש בפרש"י אבל אמרו כו' סיפא קתני החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו אלמא יש בהם משום מחוסרי אמנה ע"ש הרי דס"ל להך ברייתא דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה והיינו דמבואר בירושלמי ותייא כהין תנאה דתני הנושא ונותן בדברים כו'. דקתני בסיפא החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו אלמא דיש בדברים משום מחוסר אמנה ולכך ניחא דקאי באבל משום דברים ואף דהירושלמי לא מייתי סיפא דברייתא אולם גם בתלמודא דידן הרי מייתי רק רישא דברייתא וסמיך אסיפא דהחוזר בו כו' וכמו שפרש"י כנ"ל

ועל פי זה יתבאר שפיר דברי הרמב"ם דלעולם ס"ל דגם היכי דלא קני ד"ת במעות קאי במש"פ ומשום דגם לר' יוחנן קאי באבל משום דברים כמו דמשני בגמ' לר"ל. ומש"כ דבמוכר לחבירו דבר שלב"ל אין חייב לקבל מש"פ היינו משום דלפמש"כ דהא דקאי באבל משום דברים היינו משום דיש בדברים משום מחוסר אמנה ולפ"ז י"ל דס"ל להרמב"ם כשי' הרא"ש בתשובה הנ"ל דבדבר שלב"ל דלא שייך ביה קנין אין בדברים משום מחוסר אמנה ולפ"ז ממילא גם כי איכא בהדייהו מעות לא קאי במש"פ דעיקר מש"פ הוא משום דברים דיש בו מחוסר ממנה ובדבר שלב"ל דדברים לאו מידי נינהו ואין בהם מחוסר אמנה ממילא ליכא מש"פ וכנ"ל והיינו ג"כ דמחלק הרמב"ם בין דבר שלב"ל לדבר שאינו ברשותו כמו הפוסק על שער שבשוק דחייב לקבל מש"פ והוא כמש"כ בשי' הרא"ש דדוקא בדבר שלב"ל דלא שייך ביה במציאות קנין כלל אין בדברים משום מחוסר אמנה אבל במוכר לחבירו דבר שאינו ברשותו ומצוי למכור בשוק יש בו משום מחוסר אמנה וכמש"כ הרא"ש גבי ארעא ודיקלי וכנ"ל ולכך בפוסק על שער שבשוק כיון דיש בו משום מחוסר אמנה לכך חייב לקבל מש"פ כנ"ל ועכ"פ לפ"ז שי' הרא"ש מתבאר ג"כ מתוך דברי הרמב"ם ז"ל וכנ"ל

והנה לפי מש"כ דהא דקאי באבל משום דברים הוא משום דיש בדברים משום מחוסר אמנה אפשר לישב קו' הראשונים דהנה בגמ' שם פריך לרב דאמר דברים אין בהם משום מחוסר אמנה מהברייתא ר"ש אומר כו' וכל החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו ועי' פרש"י שם. והקשו הראשונים דהוי מצי לאקשויי מהמשנה דסוף שביעית וכל המקיים דברו רוח חכמים נוחה הימנו דמשמע כשאינו מקיים אין רוח חכמים נוחה הימנו עי' בשיטה מקובצת שם ולפי הנ"ל אתי שפיר דלכאורה י"ל דדין זה אי דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה תלי' אי מעות קונות ד"ת או משיכה דבודאי אי נימא דמעות לא קני א"כ הא דקאי באבל משום דברים ובע"כ דיש בדברים משום מחוסר אמנה אולם אי נימא דד"ת מעות קונות א"כ אפ"ל הא דקאי באבל משום דמעות קונות ואין הכרח דיש בדברים משום מחוסר אמנה ולפ"ז מהמשנה דסוף שביעית ליכא לאקשויי דאפ"ל דס"ל דמעות אין קונות אולם רב ס"ל דד"ת מעות קונות כנ"ל ולכך פריך מהברייתא ר"ש אומר כו' דר"ש ס"ל דד"ת מעות קונות וכמבואר בסוגיא שם ומ"מ ס"ל דיש בדברים משום מחוסר אמנה

וכן נראה לישב קו' התוס' בב"מ (דף מ"ח) בהא דאמר רבא אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו והקשו בתוס' מאי קמ"ל רבא בברייתא נמי הכי קתני החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו ע"ש ועי' בש"מ שם ונ"ל דהנה לכאורה קשה מאי פריך בגמ' ובדברים מי קאי באבל והא תניא ר"ש אומר כו' הא י"ל דודאי לר"ש דס"ל שם ד"ת מעות קונות וא"כ הא דקאי באבל הוא משום דמעות קונות ולפ"ז בדברים לא קאי באבל אולם לרבנן אליבא דר"ל דס"ל דמעות אינן קונות וא"כ בע"כ דקאי באבל משום דברים וא"כ אפשר דבדברים לחודיה קאי באבל אך צ"ל דמ"מ פריך שפיר דבסברא זו לא פליגי ר"ש ורבנן וכיון דס"ל לר"ש דבדברים לא קאי באבל ה"ה לרבנן והנה רבא ס"ל שם כר"ל דמעות אינן קונות וע"ש דאמר רבא קרא ומתניתא מסייע ליה לר"ל. ולפ"ז נראה דבאמת היינו הך דאשמעינן רבא דלא תימא הא דמבואר בברייתא דהחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו דדברים לא קאי באבל היינו רק ר"ש לשיטתיה דס"ל ד"ת מעות קונות ולפ"ז לא קאי באבל משום דברים ורק משום דמעות קונות אולם לדידן דס"ל דמעות אין קונות דבע"כ קאי באבל משום דברים הוי אפ"ל דבדברים לחודיה קאי באבל וע"ז אמר רבא אנו אין לנו כו' היינו אף אנו דסבירא לן דמעות אין קונות מ"מ אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו: סימן נא

בענין הא דמבואר בטור חו"מ סי' ר"ד דהאומר ליתן מתנה לחבירו ולא נתנה לו הרי זה ממחוסרי אמנה בד"א במתנה מועטת אבל במתנה מרובה אין בה משום מחוסרי אמנה וכ"כ בשו"ע שם יש לחקור אם מ"מ יש בזה מדת חסידות שלא לחזור אפילו במתנה מרובה או דאין בה אפילו מדת חסידות

הנה בספר מחנה אפרים ה' צדקה (סי' ז') הביא מחלוקת האחרונים בדין מי שנדר ליתן מתנה לעני ידוע אם יכול לשנותו ליתנה לעני אחר דהרב מהר"ש יפה בתשובה השיב דיכול לשנותו לעני אחר אבל הרדב"ז סובר דאינו יכול לשנותו ועי' בס' קצוה"ח סי' רי"ב שהביא ג"כ חקירה זו וכתב דלשי' הראשונים דאמירה לגבוה אמרינן נמי באמירה לעני דהוי קנין כמו באמירה להקדש ודאי אין לשנות מעני לעני אבל לפי דעת רוב הפוסקים דאמירה לעני אינו קנין אלא משום נדר יכול הוא לשנותו לעני אחר ע"ש וכ"נ מדברי הרדב"ז שם דתלי' בזה ע"ש והנה המח"א שם ה"ר דאינו יכול לשנותו לעני אחר מהירושלמי בפ' הזהב ה"ב ז"ל אמר ליתן מתנה לחבירו חוזר כו' הדא דתימא בעשיר אבל בעני נעשה נדר רב מפקד לשמשיה אימת דנימר לך תתן מתנה לבר נש אין הוה מסכן הב ליה מיד ואין עתיר אימליך בי תניינות ע"ש והיינו דרב ס"ל דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה וכשיטתיה בתלמודא דידן ב"מ (דף מ"ט) אלא דבעני נעשה נדר ולכך א"ל לשמעיה אם הוא עני הב ליה מיד ומשום דנעשה נדר כנ"ל ואם הוא עשיר המליך בי שנית אם לא חזרתי בי וע"ש בפי' הפ"מ. ולפ"ז אי נימא דבנודר לעני זה יכול לשנותו לעני אחר א"כ קשה דמ"ט א"ל לשמעיה אין הוה מסכן הב ליה מיד הרי גם בעני יהיה צריך למימלך ביה שמא חזר בו ורוצה עכ"פ ליתן לעני אחר: