פרי יצחק חלק א קסז

ל"ל לאגורי ועי' במלחמות שם וצ"ע בזה

הן אמת דבעיקר הדבר מש"כ התו' דטעמא דמכירי כהונה הוא משום דזהו מתנה מועטת ואסור לחזור בו צע"ג לכאורה דהא בגיטין שם רב הוא דמוקי לה במכירי כהונה ורב לשיטתיה בב"מ שם (דף מ"ט) הא ס"ל דדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ומשמע שם דלרב גם במתנה מועטת מותר לחזור בו וע"ש בסוגיא דאמר רב פפא מודה ר' יוחנן במתנה מועטת ועי' בחי' הרשב"א לגיטין (דף פ"ג) שהביא דברי הגמ' בב"מ הנ"ל וכתב לאו דמודה לרב דהא רב בין כך ובין כך אמר דרשאי לחזור ע"ש ועכ"פ כיון דרב ס"ל דבמתנה מועטת מותר לחזור בו וא"כ איך אפ"ל דמכירי כהונה אסור לחזור בו משום דהוא מתנה מועטת ובדוחק י"ל דהתו' קיימי בשי' רש"י בב"מ שם בד"ה שלא ידבר שפי' דגם לרב דוקא בשנשתנה השער אין בו משום מחוסר אמנה אבל בלא נשתנה השער מודה רב ועי' בש"מ שם ולפ"ז במתנה מועטת מודה רב דיש בו משום מחוסר אמנה ועוד י"ל דרב מוקי למתניתין דגיטין כהך תנא דס"ל דברים יש בהם משום מחוסר אמנה ומשום דסתם משנה דסוף שביעית ס"ל הכי וע"ש דפריך לרב מברייתא דר"ש אומר כו' וכל החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו ומשני תנאי היא. ועי' בשיטה מקובצת שם שכתב בשם הרא"ש דה"מ לאקשויי ממתני' דסוף שביעית וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו דמשמע כשאינו מקיים אין רוח חכמים נוחה ממנו ע"ש ועכ"פ הרי סתם משנה דסוף שביעית ס"ל דדברים יש בהם משום מחוסר אמנה ולפ"ז ניחא שפיר דגם סתם משנה דגיטין ס"ל הכי

נחזור לענין דהנה לפמש"כ התו' והמרדכי בטעמא דמכירי כהונה חשיב מוחזק דהוא רק משום דאסור לחזור בו ומדין מתנה מועטת נמצא דלפ"ז שי' הרא"ש בתשובה הנ"ל מתברר מתוך סוגית הש"ס וכנ"ל אלא דדברי התו' אינו מוסכם דהנה רש"י בגיטין שם פי' בטעמא דמכירי כהונה כיון דמילתא דפשיטא דלדידהו יהיב להו אסחו להו שאר כהני דעתייהו והוי כמאן דמטו לידייהו דהני ע"ש וא"כ מטעם זה יש לומר דמכירי כהונה לא יוכל לחזור בו כלל והנה המהרי"ל בתשובה (סי' ע"ד) כתב ז"ל ומה שתלית הטעמים דמכירי כהונה משום דאסור לחזור ליתא כו' אלא טעמא דאינו יכול לחזור בו וכדמוכח האי דתקפו כהן עכ"ל ובס' קצוה"ח (סי' רע"ח) הקשה עליו מדברי התו' בב"ב הנ"ל דמבואר שם דמכירי כהונה אינו אלא משום איסור דהו"ל מתנה מועטת ע"ש אבל אין זה השגה דמהרי"ל קאי בשי' רש"י הנ"ל דלפי מה שפרש"י בטעמא דמכירי כהונה משום דאסחו להו שאר כהני דעתייהו כנ"ל י"ל באמת דמשום זה לא יוכל לחזור בו ולכך חשיב מכירי כהונה מוחזק וכמש"כ המהרי"ל. והנה בביאור הדבר לפי פרש"י הנ"ל י"ל משום דמתנות כהונה הוי ממון הכהנים ממש וכמש"כ הקצוה"ח (בסי' רמ"ג) ע"ש אלא דאינו מבורר למי הוא ולפ"ז כיון דשאר כהני מסחו להו דעתייהו מיניה ממילא נשאר בחזקת זה הכהן של מכירי כהונה דהוי כמו שלא היה בעולם אלא כהן אחד בלבד ולכך הוי מוחזק ממש

ולפ"ז יש לישב קו' האחרונים דהנה בירושלמי גיטין שם מקשה והא תנינן עני ויש מכיר לעני ע"ש ועי' להמ"ל פ"ז מה' מעשר שפי' לקו' הירושלמי והיינו דמכירי כהונה לא שייך אלא בדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים לכך שייך לומר דבמכירי שאר כהני אסחו להו דעתייהו אבל במעשר עני דאין בו טו"ה לבעלים והעניים באים ונוטלים ממנו על כרחו וא"כ לא שייך בזה מכירי ע"ש והנה האחרונים הקשו ע"ז ממה שכתבו התו' בחולין (דף קל"א) ד"ה יש דאף בדבר דאין בו טו"ה לבעלים היינו רק דאם בא עני ולקחו אין מוציאין מידו מיהו אם לא לקחו ובא עני ושאלו ממנו אם ירצה לא יתן לו וכ"כ הר"ן שם. ולפ"ז שייך דין מכיר גם לעני כיון שיכול ליתן למי שירצה ועי' בס' יד שאול סי' רנ"ז ע"ש אולם לפמש"כ יתבאר דברי הירושלמי שפיר והוא ע"פ מש"כ הקצוה"ח (בסי' רמ"ג) לחלק בין מתנות כהונה למתנות עניים דמתנות כהונה הוא ממון כהנים וכבר זכתה בהם התורה לכהנים ולכך אפילו כהן קטן זוכה כמו בירושה אולם במתנות עניים דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם וא"כ אינו אלא עזיבה שיזכו בו בעצמם משא"כ במתנות כהונה דלא כתיב בהו עזיבה הו"ל ממון כהנים ממש ע"ש והנה לפי' המ"ל צ"ל דהירושלמי מיירי במעשר עני המתחלק בתוך הגורן דאין לבעלים בו טו"ה וכמבואר בנדרים (דף פ"ד) וע"ש בר"ן ובתו' ומשום דכתיב והנחתו בשעריך והוי כמו עזיבה. ולפ"ז ניחא שפיר הירושלמי דמקשה וכי יש מכיר לעני והיינו דמתנות כהונה הוא ממון הכהנים ממש ולפ"ז במכירי כהונה דשאר כהני אסחו להו דעתייהו מיניה ממילא נשאר רק בחזקת כהן זה המכירו והוא ממון שלו ממש אולם במעשר עני המתחלק בתוך הגורן דכתיב והנחתו והוא כמו עזיבה ואין זה ממון שלהם ממש אלא דלהם נתנה התורה רשות שיזכו בו בעצמם ולפ"ז במכירי עני אפילו אי נימא דלפמש"כ התו' בחולין שם דיש להבעלים רשות ליתן למי שירצה ממילא שאר עניים מסחו להו דעתייהו מיניה מ"מ עדיין אין זה בחזקת של העני זה המכירו כ"ז שלא זכה בו כנ"ל

ועכ"פ לפי פרש"י בטעמא דמכירי כהונה וכנ"ל לפ"ז אין הכרח לשי' הרא"ש בתשובה הנ"ל דאפילו אי נימא דגם בדבר שלב"ל יש בו משום מחוסר אמנה מ"מ ניחא שפיר דהוצרך לאוקמא במכירי כהונה אף שכבר הבטיח לו בדברים בשעת הלואה ואסור לחזור בו מ"מ משום זה לא חשיב מוחזק ורק במכירי כהונה דלא יוכל לחזור בו הוי מוחזק ואין לומר דמ"מ אכתי יש הכרח לשי' הרא"ש הנ"ל דאי נימא דהמשנה דהמלוה מעות אסור לחזור בו מכיון שהבטיחו בדברים אף שלב"ל א"כ נימא ג"כ דשאר כהני אסחו להו דעתייהו מיניה מכיון דאסור לחזור בו ולא יתננו אלא לזה וממילא יהי' הדין דלא יוכל לחזור בו וא"כ מה צריך לאוקמא במכירי. ובע"כ מוכרח מזה דבמשנה דהמלוה מעות משום דבריו בלבד מותר לחזור בו כיון שלב"ל וכנ"ל. אך באמת זה אינו דהנה בב"מ (דף מ"ט) מבואר בהדיא ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי כו' נתנה לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומות ע"ש. הרי דאף דלכתחילה אסור לחזור בו מ"מ בדיעבד יכול לחזור בו ולא אמרינן דמכיון דאסור לחזור בו מסחו להו שאר כהני דעתייהו וכמו מכירי כהונה ולכך נראה לומר דעיקר הסברא דשאר כהני מסחו להו דעתייהו לא שייך אלא במכירי כהונה דהוא ידוע לכל דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה ולכך שייך דשאר כהני מסחו להו דעתייהו אבל מה שהבטיח לכהן וללוי לתת להם תרומות ומעשרות אף דבאמת אסור לחזור בו מ"מ זה אינו גלוי וידוע לכל ולא שייך לומר דשאר כהני מסחו להו דעתייהו מיניה וזה ברור

ונראה להביא ראיה גם מדברי הראשונים דס"ל בע"כ כפרש"י הנ"ל. והנה בב"מ (דף מ"ט) אמר רב פפא מודה ר' יוחנן במתנה מועטת ה"נ מסתברא דאמר ר' אבוה אמר ר' יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אי אמרת בשלמא לא מצי למיהדר ביה משו"ה רשאי אלא אי אמרת מצי למיהדר ביה אמאי רשאי אישתכח דקא אכיל טבלים ופרש"י משו"ה רשאי שיש לו לסמוך על מ"ש שארית ישראל כו' ולא יתננו ללוי אחר. ובשיטה מקובצת כתב ז"ל רשאי בן לוי לעשות כתב ר"מ אעפ"י שלא קנאו בן לוי לא במשיכה ולא בהגבהה איירי במכירי לויה דחשיב כאילו בא לידו כדאיתא פ' כל הגט א"נ לא גרע מנותן רשות לחבירו שיתרום מכריו על תבואה שלו הרא"ש עכ"ל וביאור דבריהם הוא דקשיא להו נהי דאינו רשאי לחזור בו ולא יתננו ללוי אחר מ"מ במה קנה הלוי לעשותו תרומה כיון שעדיין אינו שלו ולא זכה בו וע"כ תי' כנ"ל והנה בקצו"הח סי' ר"ד הקשה על תי' הר"מ ממ"נ אי נימא דמכירי כהונ' חשוב כמו קנין ממש א"כ היכי מוכח מינה מתנה מועטת ואי נימא דמכירי