פרי יצחק חלק א קסג

הוא דוקא באם יכפור הלוה במזיד. אבל משום חשש שכחה שישכח הלוה אינו עובר המלוה בלפני עור כנ"ל

אך הנה בגוף הדבר שכתבו האחרונים דהמלוה לת"ח אינו עובר בלפני עור משום דאינו בחזקת שיכפור. והא דאמר רב יהודה אמר רב המלוה שלא בעדים עובר בלפני עור היינו המלוה לע"ה. אם כי לכאורה נראה כן מפשטות הגמ' מהא דשלח ליה רב אשי אפילו אנא נמי וכן רבינא לא שלח ליה רק כש"כ מר דמשתלי. מ"מ צע"ג דמה טעם יש לחלק בין ת"ח לע"ה וכי ע"ה חשידי לכפור ממון חבריהם במזיד ובכל הדברים ת"ח וע"ה שוים ורק באבידה מהדרינן לת"ח בט"ע ולא לע"ה ומשום דמורה היתר ועי' להראשונים מש"כ בזה. ועוד דחידוש כזה הו"ל לרב יהודה לפרושי בהדיא כל המלוה מעות לעם הארץ שלא בעדים ולא הו"ל למסתם. וכן הרי"ף והרא"ש סתמו דבריהם וכתבו סתם דעובר בלפני עור ולא חילקו כלל בין ת"ח לע"ה וש"מ דאין חילוק כלל כנ"ל

אמנם לולי דברי רבותינו הראשונים והאחרונים שכתבו כולם הך דאמר רב יהודה אמר רב לפסק הלכה היה נ"ל לומר מילתא חדתא בזה בעז"ה והיינו דבאמת אין חילוק כלל בין ת"ח לע"ה ולר"י אמר רב לעולם עובר משום לפני עור לא תתן מכשול ורב אשי דשלח ליה אפילו אנא נמי וכן רבינא דשלח ליה לר"א רק כש"כ מר דמשתלי לא סבירא להו באמת כלל הך דמלוה שלא בעדים עובר משום לפני עור וביאור הענין הוא ע"פ מה דקשה טובא בעיקר הדבר הא דמלוה שלא בעדים עובר משום לפני עור ומשום שעולה על רוחו של לוה לכפור כפרש"י וקשה דמדוע ניחוש לזה הא אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ומהיכי תיתי יכפור הלוה ממון חבירו במזיד ויהיה לוה רשע ולא ישלם ועי' בע"ז (דף ו') בתוס' ד"ה מנין דלהכי נקט כוס יין לנזיר כו' ושמא שכח נזירותו אבל ישראל שאמר הושיט לי נבילה או חזיר או שום איסור אין לחושדו מלהושיט לו ע"ש וה"נ אמאי יהיה חשוד לכפור במזיד ממון חבירו ועוד דא"כ אפילו להפקיד לחבירו שלא בעדים יהיה אסור משום ה"ט שמא יכפור לו פקדונו. שוב מצאתי בס' כנה"ג שכתב באמת בשם הר"ש יונה דגם להפקיד בלא עדים אסור אולם לא משמע כן בגמ' ועוד קשה דהא קיי"ל חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח וחזקה אלימתא הוא וא"כ אמאי ניחוש לזה שיכפרנו ויהיה מעיז פניו בפני בע"ח. וכבר הקשה כן בתומים ועי' ב"מ (דף ה') אנן חיותא לרועה היכי מסרינן והא כתיב ולפני עור אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו ע"ש וה"נ הא איכא חזקה וכנ"ל

ולכן נלע"ד לומר ביסוד הדבר דבאמת לא חיישינן שמא יכפור במזיד כדי לגזול ממון חבירו אלא דחיישינן שלפעמים אין ללוה מה לפרוע ויכפור כדי לאישתמוטי מיניה סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה והיינו ע"פ המבואר בב"מ (דף ג') אמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע כו' והאי בכולי בעי דלודי ליה והאי דלא אודי אשתמוטי הוא דקא משתמיט מיניה סבר עד דהוי לי זוזי ופרענא ליה. ופרש"י והאי בכוליה בעי דלודי כו' וכ"ת מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא לא חשיד אממונא לפי שברצונו היה מודה בכולו אלא כו' וכ"ה בגמ' שם (דף ה') האי דאמר רחמנא מודה מקצת הטענה ישבע נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא התם אשתמוטי קא משתמיט ליה כדרבה תדע דאמר רב אידי בר אבין א"ר חסדא הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות ופרש"י תדע דלאו בגזלן חשדינן ליה אלא באשתמוטי בעלמא דאמר כו' הכופר במלוה כו' כשר לעדות אלמא לאו דעתיה למגזליה דנימא אל תשת עד חמס אלא לאישתמוטי עביד עכ"ל ע"ש המתבאר מזה דכופר במלוה היכי דדעתיה לאשתמוטי עד דהוו ליה זוזי לא מקרי גזלן ולא חשיד אממונא כלל דלפיכך הוא כשר לעדות וכן גם הא דאין אדם מעיז פניו בפני בע"ח לא שייך היכי דאפ"ל אשתמוטי קא משתמיט מיניה וכדאמרי' בפ' שבועת הדיינין (דף מ') דאמר רב נחמן כופר הכל משביעין אותו שבועת היסת מ"ט חזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו אדרבה חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח ומשני אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה סבר עד דהוי לי זוזי ופרענא ליה ע"ש הרי דהיכי דשייך לומר אשתמוטי שוב ליכא חזקה דאין אדם מעיז פניו דשפיר אפשר לו לכפור לאשתמוטי וכן לאו דוקא במודה במקצת שייך הא דמשתמיט כ"א גם בכופר הכל וכדמוכח בשבועת הדיינין שם ועי' ב"מ (דף ג') בתוס' ד"ה בכוליה ושם (דף ו') בתוס' ד"ה אלא ע"ש

ולפ"ז ניחא שפיר טעם הדבר דהמלוה שלא בעדים עובר משום לפני עור לא משום דחיישינן שמא יכפור במזיד לעכב ממון חבירו אצלו דע"ז ודאי לא חשידי ועוד דהא אין אדם מעיז פניו אלא דחיישינן שמא לא יהיה לו ללוה מה לפרוע ויכפור כדי לאשתמוטי סבר עד דהוי לי זוזי ופרענא ליה וזה הוא חשש באמת דזהו דבר ההוה ומצוי תמיד להשתמט משום דלית ליה זוזי ועי"ז לא מתרע חזקתו דהא הכופר במלוה כשר לעדות דלאשתמוטי קא עביד כנ"ל וכן יוכל להעיז פניו בפני בע"ח כיון דבדעתו לפרוע ולאשתמוטי קא עביד אלא דאע"ג דהלוה לא יכפור מרצונו הטוב כ"א לאשתמוטי עד דהוי ליה זוזי מ"מ עבירה היא בידו דאסור לכפור ממון חבירו: ולכן המלוה שלא בעדים עובר משום לפני עור דחיישינן שמא יכפור לאשתמוטי מיניה וזהו מדוייק בלשון רש"י ז"ל במש"כ שעולה על רוחו של לוה לכפור והיינו כנ"ל שבאם לא יהיה לו לפרוע יעלה על רוחו לכפור לאשתמוטי אך עדיין קשה כיון דאין אנו חוששין שיכפור הלוה ממון חבירו במזיד אלא שמא לא יהיה לו לפרוע ויכפור לאשתמוטי מיניה והא משום זה גופיה מחשש דאשתמוטי תקנו חכמים שבועת היסת לכופר הכל וכמבואר בשבועות שם. וא"כ מדוע עובר בלפני עור דמה יש לחוש בזה שיעלה על רוחו של לוה לכפור דלמה יכפור לאשתמוטי הא יהיה מחויב לשבע היסת ואי משום שמא יכפור וישבע לשקר זהו לא נתן להאמר וכמש"כ דגם לכפור ממון במזיד לא חשידי ומכש"כ דלא חשידי אשבועתא

אולם באמת ניחא שפיר דהנה הראשונים כתבו דשבועת היסת בדורו של רב נחמן תקנו אותה ולפ"ז בימי רב עדיין לא היה התקנה דכופר הכל ישבע שבועת היסת אלא דכל כופר הכל היה פטור מכלום ולפ"ז שפיר ס"ל לרב דהמלוה שלא בעדים עובר משום לפני עור ומשום דחיישינן שמא לא יהיה לו ללוה מה לפרוע ויכפור לאשתמוטי מיניה דהא יהיה פטור מכלום ועי' בריטב"א בשבועת הדיינין שם שכתב ז"ל שבועת היסת פי' בדורו של רב נחמן תקנו כן ונקרא שבועת היסת לשון המלכה שלא יהא קופץ וכופר בלא שום המלכה כמו שהיו רגילים ע"ה לעשות קודם תקנה זו לפי שהיו יודעין שיהיו פטורין אף משבועה ע"ש ועכ"פ כיון דקודם התקנה היו רגילים לקפוץ ולכפור לפי שהיו יודעים שפטורים אף משבועה והיינו כדי לאשתמוטי וכמבואר בגמ' ולכן אין תקנה לזה כ"א להלות בעדים והיינו דאמר ר"י אמר רב המלוה שלא בעדים עובר משום לפני עור ומשום דכופר הכל פטור מכלום חיישינן שיכפור הלוה כדי לאשתמוטי והן שמלוה לע"ה או לת"ח עובר משום לפני עור

ולפ"ז אפ"ל דרב אשי ורבינא לא ס"ל באמת כלל הא דאמר ר"י אמר רב המלוה שלא בעדים עובר משום לפני עור ואף במלוה לע"ה אינו עובר והיינו משום דרבינא ורב אשי היו סוף האמוראים אחר תקנת ר"נ ובימיהם כבר היה התקנה דכופר הכל מחוייב לשבע שבועת היסת ולפ"ז אינו עובר המלוה בלפני עור אם מלוה שלא בעדים דהא אין לחוש רק משום שהלוה יכפור לאשתמוטי אם לא יהיה לו מה לפרוע והא באמת משום זה גופיה תקנו חכמים שבועת היסת משום שהיו רגילים לכפור לאשתמוטי ואחר שתקנו שבועת היסת ממילא בטל זה החשש דלמה יכפור כיון דיצטרך לשבע ולכן