פרי יצחק חלק א קסב

איזהו נשך ומבואר ברמב"ם וטור ושו"ע חו"מ סי' ע' דעובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ע"ש

תשובה בס"ד. הנה זה לשון הגמ' בב"מ (דף ע"ה) אמר רב יהודה אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. וריש לקיש אמר גורם קללה לעצמו שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק. אמרו ליה רבנן לרב אשי קא מקיים רבינא כל מה דאמור רבנן שלח ליה כו' לישדר לי מר עשרה זוזי דאתרמי לי קטינא דארעא למזבן. שלח ליה ניתי מר סהדי ונכתב כתבא שלח לי' אפילו אנא נמי שלח ליה כש"כ מר דטריד. בגירסא ומשתלי וגורם קללה לעצמו עכ"ל הגמ'. ופרש"י עובר משום ולפני עור שעולה על רוחו של לוה לכפור. קללה כשתובעו וזה כופר הכל מקללין אותו כו' משתלי ישכח הלוואתי ואגרום קללה לעצמי עכ"ל רש"י. וגמ' זו הביאו הראשונים הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ובטו"ר ושו"ע חו"מ סי' ע'. אלא דהרי"ף והרא"ש לא כתבו אלא דברי ר"י אמר רב דהמלוה בלא עדים עובר משום לפני עור לא תתן מכשול. והרמב"ם כתב לתרווייהו דהמלוה בלא עדים עובר משום ולפני עור וגורם קללה לעצמו ע"ש וצ"ע על הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הא דר"ל דגורם קללה לעצמו. ובשו"ע חו"מ סי' ע' כתב כלשון הרמב"ם אסור להלוות בלא עדים ואפילו לת"ח וכל המלוה שלא בעדים עובר משום לפני עור וגורם קללה לעצמו ע"ש

והנה התיו"ט בספר פלפולא חריפתא על הרא"ש כתב שם ז"ל ובגמ' ר"ל אמר גורם קללה לעצמו ומדלא אמר אף גורם ש"מ דלא ס"ל ר"ל הך דלפני עור. וטעמא דסבר דלא אמרה תורה אלא העור באותה שעה שנותן לפניו המכשול כו'. וכן רבינא דלא רצה להלוות לרב אשי בלא עדים א"ל דגורם קללה לעצמו ולא אמר לפני עור מהא איכא למשמע דהלכתא הכי דהא רבינא בתראה הוא ונ"מ אי ההוא גברא בעי למיקם בגורם קללה דלא הוי עובר על דברי חכמים. ועל זה אפשר שסמכו העולם שאין מדקדקים בכך כך נ"ל לישב מנהגא ע"ש. ובספר מהר"מ שיף כתב כ"ש מר כו' וגורם כו' ולא שלח ליה לאו דלפני עור דלא שייך רק אם יכפור ובחזקת זה לא הוי רב אשי בעיני רבינא ח"ו רק פן ישכח ונעלם ממנו והוא לא ידע ויהיה גורם קללה לעצמו ובמעדני מלך הבל יפצה פיהו עכ"ל ע"ש והדברים נוגעים למ"ש בס' פל"ח כנ"ל. אולם לענ"ד נראה דדברי המעדני מלך הם פח"ח ושפיר הקשה נהי דרב אשי לא הוי בחזקת שיכפור במזיד מ"מ כיון דהוא טרוד בגירסא ומשתלי וכדשלח ליה רבינא כ"ש מר דטריד בגירסא ומשתלי וגורם קללה לעצמו וא"כ משום זה גופיה עובר בלפני עור לא תתן מכשול דטרוד בגירסא ועלול לשכוח ויכפור בשוגג והוי עבירה בשוגג. ובע"כ דלא ס"ל לרבינא כלל הא דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול הן אם יכפרנו במזיד או בשוגג וזהו סעד למנהג העולם. כן נ"ל ברור כוונת הפלפולא חריפתא וע"ש שכתב דלהגאונים שכתבו כולם הא דרב יהודה אמר רב אפשר דרבינא לא רצה לקרות על רב אשי קרא דלפני עור. ולדבריו לדינא גם בת"ח עובר משום לפני עור משום זה גופיה דמשתלי וכ"כ הט"ז שם דהא דמבואר בשו"ע דאסור להלוות בלא עדים ואפילו לת"ח היינו דגם לתלמיד חכם עובר משום לפני עור ע"ש היטב

אולם בדעת חי' הלכות מהר"מ שיף נראה דס"ל דלפני עור לא שייך אלא היכי שיש לחוש שיכפור במזיד אבל משום דמשתלי ויכפור בשוגג אינו עובר משום לפני עור ואיכא רק משום גורם קללה לעצמו. וכיון דרב אשי לא היה ח"ו בחזקת שיכפור במזיד רק פן ישכח ונעלם ממנו לכן לא שלח ליה רבינא רק כש"כ מר דמשתלי וגורם כו'. שוב מצאתי להפרישה בהדיא שכתב כן מדפרש"י על לפני עור שעולה על רוחו של לוה לכפור ש"מ דס"ל דאינו עובר על לפני עור אא"כ הלוה יכפור במזיד ע"ש. וכ"כ הסמ"ע בס"ק ב' דמ"ש בשו"ע ואפילו לת"ח היינו אף דמסתמא הת"ח לא יכפרנו מדעתו ולית ביה משום לפני עור לא תתן מכשול מ"מ יש לחשוש שמחמת טרדת לימודו ישכחנו ויגרום קללה לעצמו ע"ש. הרי דבת"ח אינו עובר משום לפני עור כיון שלא יכפור במזיד ומשום זה שישכח ויכפור בשוגג אינו עובר המלוה משום לפני עור ורק משום גורם קללה. וכ"כ הב"ח בהדיא דבת"ח אינו עובר משום לפני עור דבודאי לא יכפור במזיד רק דמ"מ אסור להלוות אפילו לת"ח משום דמשתלי דטרוד בגירסא וגורם קללה ע"ש. הרי דמשום דמשתלי ויכפור בשוגג אינו עובר משום לפני עור

אלא דלכאורה צע"ג דמדוע אינו עובר באמת משום לפני עור אפילו בת"ח שלא יכפור במזיד מ"מ הואיל דטרוד בגירסא משתלי ויכפור בשוגג. והא מסברא נראה דלפני עור שייך אפילו אם יעבור חבירו על ידו עבירה בשוגג דמאי שנא. ונראה להביא ראיה ברורה לזה מדברי התו' בע"ז (דף ו') גבי הא דתניא מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול. וכתבו בתוס' ד"ה מנין דה"ה בכל שאר איסורין אלא להכי נקט כוס יין לנזיר משום דמסתמא למשתי קא בעי ליה כיון דכ"ע חמרא שתי ושמא שכח נזירותו. אבל ישראל שאמר הושיט לי נבילה או חזיר או שום איסור אין לחושדו מלהושיט לו ע"ש הרי דלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר משום לפני עור והיינו דשמא שכח נזירותו אלמא דלפני עור שייך אפילו היכי שיעשה חבירו ע"י עבירה בשוגג וכנ"ל. ולפ"ז ה"נ כיון דמשום שמא יכפור הלוה במזיד עובר משום לפני עור א"כ ה"ה היכי שיש לחוש שהלוה ישכח הלואה ויכפור בשוגג יעבור המלוה משום לפני עור. ונלע"ד לחלק דבודאי להכשיל לחבירו בדבר איסור היכי שחבירו כבר שוגג בדבר כי נעלם ממנו והוא לא ידע והוא יעבור על זה בשגגה עובר משום לפני עור לא תתן מכשול דמה נ"מ אם חבירו יעשה כן בזדון או בשגגה. אולם בנידון דידן במלוה מעות לת"ח שבודאי לא יכפור ברצונו רק דחיישינן שמא ישכח ההלואה אח"כ ויכפור בשוגג זה אינו ענין להמלוה שיהיה מחויב לעשות טצדקי שלא ישכח הלוה ולא יבא לידי עבירה בשוגג. ואך הדבר מוטל על הלוה מעצמו שיזהר בזה שלא יבא לידי שכחה ואם הלוה לא נזהר אח"כ בנפשו ובא לידי שכחה זה אינו ענין כלל להמלוה. אולם היכי דיש לחוש שהלוה יכפור בשאט נפש ע"ז בודאי המלוה עובר בלפני עור כיון דהלוה חשוד לכפור ממון חבירו במזיד מחויב המלוה שלא יהיה גורם בדבר. ולכן המלוה לחבירו שאינו ת"ח שלא בעדים דחיישינן שיכפור הלוה במזיד עובר משום לפני עור והחילוק הוא ברור ופשוט

והנה בספר לחם משנה פ"ב מהלכות מלוה ולוה הקשה בעיקר הדין דהמלוה לחבירו שלא בעדים עובר משום לפני עור דפרש"י שעולה על רוחו של לוה לכפור. דא"כ מאי מהני לזה שמלוה לו בעדים אכתי יוכל הלוה לכפור ולטעון פרעתי דהא קי"ל המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים. ותי' דמש"כ רש"י שעולה על רוחו של לוה לכפור לאו למימרא דברשע יעשה כן דאטו ברשיעי עסקינן אלא י"ל דחיישינן שאם לא ילוהו בעדים ישכח הדבר שהלוהו. אבל כשיש עדים אעפ"י שלא יזכור ע"כ יפרע ע"ש. ולדבריו צ"ל דהא דלא חיישינן ג"כ אפילו במלוהו בעדים שישכח ויסבור שכבר פרע אותו ויטעון פרעתי ומשום דבקל ישכח ההלואה. אבל פרעון אין דרך לשכוח והחילוק מובן. אולם דבריו צ"ע דא"כ כל מה שעובר המלוה בלפני עור הוא מחשש שכחה שישכח הלוה ויכפור בשוגג וכיון דמחשש שכחה שישכח הלוה נמי עובר המלוה בל"ע א"כ אמאי לא שלח ליה רבינא לרב אשי כש"כ מר דמשתלי ואעבור בלפני עור. גם בדברי רש"י א"א לפרש דמחשש שכחה הוא דהא כתב בפירוש שעולה על רוחו של לוה לכפור וכן כתב הפרישה דמפרש"י משמע דס"ל דאינו עובר על לפני עור אא"כ הלוה יכפור במזיד. ולכן צ"ל כמ"ש הסמ"ע והב"ח דלפני עור