פרי יצחק חלק א קנד

ומשום דאיש כתיב בפרשה אבל אשה משמע באמת בין גדולה בין קטנה ורק דמקשינן אשה לאיש ולכך הוי חליצה פסולה כיון דלא אתי' רק מהיקשא וכמו שמאל דהוי חליצה פסולה אף דילפינן בג"ש רגל רגל ממצורע: סימן מו בדין טומטום שנקרע ונמצא זכר לענין חליצה

הנה ביבמות (דף פ"א) במשנה שם ר' יהודה אומר טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ מפני שהוא כסריס. ובגמ' שם (דף פ"ג) א"ר אמי מאי עביד ליה ר' יהודה לטומטום דבירי כו' ואיקרע ואוליד שבע בנין כו'. תניא ר' יוסי ב"ר יהודה אומר טומטום לא יחלוץ שמא יקרע וימצא סריס חמה כו' מאי בינייהו אמר רבא לפסול במקום אחין ולחלוץ שלא במקום אחין. ופרש"י לר' יהודה דאמר שהוא כסריס מחזיק ליה בסריס ודאי ולא פסלה על האחין ולר' יוסי שמא קתני ספיקא הוא כו' ע"ש. ועי' ברא"ש שכתב א"ר אמי מאי עביד ליה ר' יהודה לטומטום דבירי כו' משמע דרבנן פליגי עליו וסברי דלאו סריס הוא וחולץ ומייבם ור' יוסי ב"ר יהודה פליג אאבוה ועביד ליה ספק סריס ופסול במקום אחין וחולץ שלא במקום אחין ואינו מייבם והכי עבדינן לחומרא ע"ש. אולם הרמב"ם בפ' ו' מה' יבום ה"ד כתב והטומטום חולץ ולא מייבם מפני שהוא ספק ואם נקרע ונמצא זכר רצה חולץ רצה מייבם ע"ש והטור אה"ע סי' קע"ב הביא מחלוקת הרמב"ם והרא"ש וכ"ה בשו"ע בסי' הנ"ל ע"ש ועי' בב"י שכתב על דברי הרא"ש ז"ל ויש לתמוה עליו כיון דמשמע ליה מדר' אמי דרבנן פליגי עליה דר' יהודה אמאי לא פסק כוותייהו וכמו שפסק הרמב"ם וכן נראה דעת הרי"ף כו' ושמא יש לומר דטעמא דהרא"ש משום דכיון דלא מפרש בהדיא לא במשנה ולא בברייתא ולא בגמ' דאיפליגי רבנן עליה דר' יהודה לא סמכינן אמשמעותא דמשמע לן להקל וכיון דר' יהודה ור' יוסי פליגי כו' נקטינן כמאן דמחמיר כו' ע"ש ועי' בב"ח מש"כ בזה. ועכ"פ לדברי הב"י הנה שי' הרמב"ם הוא פשוט שפוסק כרבנן דר' יהודה דטומטום ודאי לאו סריס הוא ואך בשי' הרא"ש ביקש למצוא טעם וכן הביא שם בשו"ע בתחילה דברי הרמב"ם בפשיטות ודעת הרא"ש בשם יש מי שאומר ע"ש

אמנם לענ"ד נראה דשי' הרא"ש הוא פשוט ומבואר מתוך סוגי' הש"ס ולהיפך דשי' הרמב"ם צע"ג. ובהקדם הסוגיא בבכורות (דף מ"ב) וע"ש לענין טומטום בבהמה דר"ל אמר לא אמרו טומטום ספק אלא באדם כו' אבל בבהמה מטיל מים במקום זכרות זכר במקום נקבות נקיבה. מתקיף לה רב אושעי' וליחוש שמא נהפכה זכרותו לנקבותו א"ל כמאן כר"מ דחייש למיעוטא אפילו תימא רבנן כו' הואיל ואישתני אישתני. ופרש"י אפילו תימא רבנן נמי פרכינן הכי דהואיל ואישתני לענין טומטמום אישתני דנהפכה זכרותו לנקבותו ע"ש. לימא אישתני ולא אישתני תנאי היא דתניא טומטום שקידש כו' ומייבמין לאשתו ותניא אידך אשת טומטום חולצת ולא מתייבמת סברוה דכ"ע כר"ע דאמר סריס חמה לא חולץ ולא מייבם. מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ד כו' ומייבמין את אשתו לא אמרינן הואיל ואשתני אישתני ומ"ד חולצת ולא מתייבמת אמרינן הואיל ואישתני אישתני לא דכ"ע אמרינן הואיל ואישתני אישתני הא ר"א הא ר"ע כו' ופרש"י ובהא פליגי דמ"ד מייבמין לאשתו ממ"נ סבר אי זכר הוא שפיר מייבם דלא אמרינן הואיל ואישתני למיהוי טומטום אישתני נמי לספוקי בסריס חמה שאפילו יקרע וימצא זכר יהא סריס ומ"ד אין מתייבמת סבר אמרינן הואיל ואישתני למיהוי טומטום אישתני נמי לספוקי למיהוי סריס חמה כו'. לא דכ"ע אמרי שמא ומספקינן ליה בסריס חמה והא דאמרינן מתייבמת ר"א היא דאמר אשת סריס חמה מתייבמת כו' ע"ש. ועכ"פ מתבאר מסוגי' זו דעיקר הדבר אם מספקינן ליה לטומטום בסריס חמה תליא בהך דאי נימא הואיל ואישתני אישתני. וא"כ הרי מסקנת הגמ' שם דכ"ע אמרינן הואיל ואישתני אישתני ואשת טומטום לא מתייבמת ומשום דמספקינן ליה בסריס חמה והברייתא דמייבמין לאשתו ס"ל כר"א דאשת סריס חמה מתייבמת. ועכ"פ לפ"ז בודאי דהכי קי"ל כמסקנת הגמ' דטומטום הוי ספק סריס חמה וכר' יוסי בר' יהודה וכנ"ל. וכ"כ באמת הרא"ש בבכורות שם לענין טומטום בבהמה ז"ל וכן הא דאמר ר"ל לא אמרו כו' ליתא אלא כי מטיל מים במקום נקבות ספיקא הוי שמא נהפכה זכרותו לנקבותו ואע"ג דמיעוטא הוא ולא חיישינן בעלמא למיעוטא הכא כיון דאישתני אישתני וחיישינן והכי מסקנא דשמעתין דלכ"ע אמרינן כיון דאישתני אישתני וכן הלכתא עכ"ל הרא"ש והוא מלשון הרמב"ן בה' בכורות ע"ש. ומתבאר בהדיא דס"ל להרמב"ן והרא"ש דקי"ל כמסקנא דשמעתין דלכ"ע אמרינן הואיל ואישתני אישתני ולפ"ז ממילא קי"ל דטומטום הוי ספק סריס חמה וכר' יוסי בר' יהודה וכמש"כ הרא"ש ביבמות שם. ומצאתי בבה"ג שפסק ג"כ כר"י ב"ר יהודה וע"ש בה' יבמות שהביא מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי הנ"ל וכתב דאנן השתא משוינן ליה ספיקא כהאי תנא לחומרא דפסיל במקום אחין כו' ואשתו דיליה חולצת מספק ע"ש. ועכ"פ שי' הרא"ש הרי נתברר מתוך סוגי' הש"ס כנ"ל וכן הוא דעת בה"ג והרמב"ן ואולם שי' הרמב"ם שפסק דטומטום לא חשיב ספק סריס כלל צע"ג דהוא שלא כמסקנת הגמ' בבכורות הנ"ל כנ"ל

וכל זה הוא אפילו אם היה מפורש בהדיא ביבמות שם דרבנן דפליגי עליה דר' יהודה ס"ל דטומטום הוא לאו סריס כלל מ"מ בודאי דהו"ל לפסוק כר' יוסי בר' יהודה וכמסקנת הגמ' בבכורות דלכ"ע אמרינן הואיל ואישתני אישתני כנ"ל. אך באמת הנה בעיקר מש"כ הרא"ש דמשמע דרבנן פליגי עליה דר' יהודה וסברי דלאו סריס הוא וחולץ ומייבם כנ"ל ולפ"ז יש ג' מחלוקת בדבר. צע"ג דמנ"ל הך נהי דמשמע ליה מדר' אמי דאמר מאי עביד ליה ר' יהודה לטומטום דבירי דבע"כ רבנן פליגי עליה וכמש"כ הב"י מ"מ מנ"ל דסברי דטומטום לאו סריס הוא כלל הא אפ"ל דרבנן דפליגי עליה דר' יהודה ס"ל באמת כר' יוסי בר' יהודה דטומטום הוי ספק סריס חמה. ולפ"ז ליכא רק שני מחלוקת בטומטום אם הוא ודאי סריס או ספק סריס חמה ומ"מ קאמר ר' אמי שפיר מאי עביד ליה ר' יהודה לטומטום דבירי כו' דאיקרע ואוליד שבע בנין. ומשום דלרבנן דפליגי עליה דר' יהודה וס"ל דטומטום הוי ספק סריס א"כ הרי משכחת לפעמים טומטום דלאו סריס הוא ומוליד. ורק דלר' יהודה דאמר דטומטום הוי ודאי סריס קשה מטומטום דבירי וא"כ מנ"ל כלל דאיכא רבנן דס"ל דטומטום לאו ספק סריס הוא כלל וצע"ג. ועכ"פ לפ"ז שי' הרמב"ם הוא תמוה ביותר דמלבד דדבריו הם נגד מסקנת הגמ' בבכורות הנ"ל הנה גם מסוגיא דיבמות אין ראיה כלל דס"ל לרבנן דטומטום אינו ספק סריס ועוד צ"ע דאי נימא דרבנן דר' יהודה ס"ל באמת דטומטום לאו סריס הוא א"כ מדוע לא מייתי הגמ' בבכורות שם לענין אישתני ולא אישתני הנך רבנן דר' יהודה דס"ל דטומטום לאו ספק סריס הוא ובע"כ דלא אמרינן הואיל ואישתני אישתני וצע"ג

הן אמת דבביאורי הגר"א באה"ע שם כתב מקור לדעת הרמב"ם הנ"ל מהתוספתא וע"ש שכתב ואם נקרע ונמצא זכר כו' תוספתא רפי"א טומטום שקידש כו' חולץ וחולצין לאשתו אם יש שם אחים אין חולץ ואין מייבם אבל מייבמין את אשתו ר' יוסי בר' יהודה אומר כו' ופסק כת"ק וז"ש ואם נקרע כו' דע"כ ת"ק לית ליה דרבי יוסי בר"י וכ"ש דרבי יהודה עכ"ל ע"ש. ולפ"ז לא נצטרך לומר בשי' הרמב"ם כמ"ש הב"י דהוא משום דמשמע מסוגי' הגמ' דרבנן פליגי אדר' יהודה וסברי דלאו סריס הוא וכמש"כ הרא"ש אלא דשי' הרמב"ם הוא ע"פ