פרי יצחק חלק א קמט

שפחה וב"ח ולכך אפילו בדיעבד שנשא לא קיים מצות שבת כלל ע"י ביאת איסור ומכש"כ פו"ר דלא קיים כנ"ל

הן אמת דבגמ' שם (דף מ"ג) מבעיא להו מי שחציו עבד וחציו ב"ח שקידש בת חורין מהו ופשיט שם מהברייתא הנ"ל דהמית מי שחציו עבד כו' וחצי כופר ליורשיו ואי אמרת קידושיו לאו קידושין יורשין מנ"ל ודחי שם ראוי ליטול ואין לו ופרש"י ואין לו שהרי מת ויורשים אין לו כו' וה"ק וחצי כופר ראוי לינתן ליורשיו אם היו לו יורשין ע"ש ועכ"פ הרי דבאמת אין לו יורשין כלל אלא דראוי ליטול אם היו לו יורשין מיהו בכ"ז צ"ע דהרי הגמ' אכתי לא ידע מזה ולפ"ז הרי אפ"ל דיורשיו הוא ממש וביותר דהנה המקנה הקשה על הגמ' דל"ל לאוקמי כמשנה ראשונה לישני דמיירי דעבד הוא קטן דהא לענין כופר וקנס גם בעבד בן יומא משלם קנס וכן כופר בב"ח ולענין כפיה בודאי דאין כופין את רבו לעשותו ב"ח אם הוא קטן כיון שעדיין לאו בר פו"ר הוא עד שיגדל ותי' דהגמ' ס"ל בכאן דפי' הברייתא וחצי כופר ליורשיו היינו יורשין ממש ומשום דבחציו עבד וחציו ב"ח תופסין קידושין באמת ולפ"ז אא"ל דמיירי בקטן דכיון דע"כ אית ליה יורשין וקטן אינו מוליד וכמבואר בסנהדרין (דף ע"ח) ע"ש ועכ"פ לפ"ז כיון דבע"כ ס"ל להגמ' בכאן דמיירי ביורשין ממש שנשא ב"ח והוליד ולפ"ז הרי קשה כנ"ל דלפ"ז שוב אין ראיה כלל מהברייתא דמעוכב גט שחרור יש לו קנס דכיון דכבר קיים שבת לפ"ז שוב אין כופין את רבו לעשותו ב"ח וביותר דכיון דאית ליה יורשין דבע"כ גם קדושין תופסין א"כ גם פו"ר קיים באמת ועי' בתוס' ב"ב שהקשו דליתי עשה דפו"ר ולידחי לאו דלא יהיה קדש ובס' אבני מילואים בסי' א' ע"ש ולפ"ז בע"כ צ"ל לכאורה דע"י ביאת איסור אף שבת לא קיים ומכש"כ פו"ר ע"ש

אולם הנה התוס' שם (בדף מ"ב) בד"ה יום של רבו כתבו וז"ל וקצת תימא כיון דלפי משנה אחרונה מעשה ידיו שלו מה הרויח לעיל ההוא גברא דאקני לבנו קטן והא מכי משחרריה חבריה לפלגיה מיד זכה העבד בעצמו כו' ושמא הקנה לבנו קודם ששחררו חבירו לפי שהיה יודע שחבירו היה רוצה לשחרר חלקו וכ"כ הרא"ש ע"ש וכ"כ בטור ובשו"ע יור"ד סי' רס"ז ס"ג ז"ל ואם ידע מחבירו שרוצה לשחרר חלקו והקנה חלקו לבנו קטן כו' ע"ש ועכ"פ לפ"ז נראה דמכיון דחציו עבד וחציו ב"ח מעשה ידיו שלו ואין כח לרבו להקנות חלקו ומשום דתיכף כששחרר האחר חציו זכה העבד בעצמו ופקע כח רבו ממנו ולפ"ז נראה דאף אם עבר הך חציו עבד ונשא שפחה או ב"ח והוליד דכבר קיים מצות שבת מ"מ כופין את רבו לעשותו ב"ח דמיד ששחרר האחד חציו זכה העבד בעצמו ושוב אינו חוזר לרשות רבו אפילו אם יקיים שבת קודם שנתן לו גט שחרור אלא דלפמ"ש התוס' דלפיכך כופין את רבו אף דעובר על עשה דלעולם בהם תעבודו ומשום דשבת הוא מצוה ולפ"ז צ"ע בכה"ג שעבר ובא על אשה והוליד כיון דסוף סוף כבר קיים שבת א"כ איך יעבור הרב על העשה דלעולם בהם תעבודו ויש לישב ודוק ועי' בחי' הרשב"א שבת (דף ד') ובס' טורי אבן ריש חגיגה ע"ש ועכ"פ לפמ"ש התוס' הנ"ל נראה לומר כנ"ל אולם הנה הרמב"ם בפ"ז מה' עבדים ה"ח כתב מי שחציו עבד וחציו ב"ח שעמד רבו והקנה חציו לבנו הקטן כדי שלא יכופו אותו ב"ד לשחררו כו' ע"ש ומשמע מדבריו שלא כדברי התוס' הנ"ל אלא דאף לאחר ששחרר האחד חציו מ"מ יוכל השני להקנות לבנו הקטן וצ"ל דלא פקע שעבודא דרבו מכל וכל: ולפ"ז נראה דבכה"ג דקודם שנתן לו גט שחרור הוליד העבד שוב אין כופין לרבו לעשותו ב"ח כיון שכבר קיים שבת ולפ"ז הרי קשה כנ"ל וא"כ לכאורה הרי מוכרח מזה דע"י ביאת איסור לא קיים אפילו מצות שבת וכש"כ פו"ר כנ"ל מיהו במצות שבת נראה בודאי דאין סברא לומר דלא קיים מצות שבת ע"י ביאת איסור ובעיקר דברי המקנה אינו מוכרח כ"כ ודו"ק

והנה ביבמות (דף ל"ג) במשנה שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה כו' הרי אילו חייבין משום, א"א ואם היו אחין משום אשת אח ואם היו אחיות כו' ובגמ' מוקי לה כר"מ דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף ופריך ור"מ אליבא דמאן אי אליבא דר' יהושע האמר טעה בדבר מצוה פטור אלא אליבא דר"א ופרש"י ר"מ אליבא דמאן כו' מיהו היכי דקא מתכוין לדבר מצוה כמאן מרבותיו ס"ל בטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה אי אליבא דר"י האמר פטור כו' ע"ש. והנה ר"מ לשיטתיה בפ' ר"א דמילה (דף קל"ג) אמר לא נחלקו ר"א ור"י במי שהיו לו ב' תינוקת כו' וע"ש דס"ל דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה לכ"ע פטור: ולפ"ז צע"ג דהרי הכא במשנה נמי הוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דלפי המבואר בפסחים שם דאשתו נדה בעל הוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה היינו מצות פו"ר כנ"ל א"כ קשה הרי הכא נמי הוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דבדיעבד הא קיים פו"ר אף ע"י בעילת איסור כנ"ל ואמאי חייב ונראה לישב דהנה שם בגמ' פריך מפרישין אותן והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה ומשני שבעלו ושנו ע"ש ולפ"ז כיון דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה א"כ שפיר הוי טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה והנה הרמב"ן בחי' הקשה דמאי פסקא להגמ' דמיירי בביאה ראשונה ומי לא מיירי שהיו אלמנות וגרושות ע"ש ולפי הנ"ל י"ל דס"ל להגמ' דהמשנה מיירי שלא נתעברו דאי נתעברו הוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ולכך ס"ד דמיירי בביאה ראשונה ודו"ק

נחזור לענין לסוגי' הגמ' בפסחים שם דמשם נראה דגם ע"י ביאת איסור מקיים פו"ר והנה בגמ' יבמות (דף כ') מבואר דלפיכך חייבי לאוין לאו בני יבום נינהו ולא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת משום דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ופרש"י אטו ביאה שניה דלא מצי למידחי דהא איקיים בה עשה וע"ש בתוס' שכתבו לאו דוקא נקט ביאה שניה דהא אפילו גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה נקנית בהעראה והו"מ למימר גזירה אטו גמר ביאה ע"ש אולם הרשב"א בחי' הקשה ג"כ כנ"ל ותי' דאע"פ שקנאה משעת העראה מ"מ מצוה עד גמר ביאה איתא דיבמה יבא עליה גמר ביאה במשמע א"נ משום דכתיב להקים לאחיו שם ובגמר ביאה הוא דאיכא הקמת זרע אלא שריבה הכתוב העראה ע"ש וכ"כ הרמב"ן והריטב"א בחי' ע"ש ועכ"פ מדברי התוס' משמע דבגמר ביאה ליכא מצוה כלל ולפ"ז צע"ג בהא דמבואר בפסחים שם יבמתו נדה בעל פטור ומשום דהוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה וכמו שכתבו התוס' בריש יבמות להכריח מזה דאפילו בנידתה קני לה כנ"ל וקשה דמ"מ ליחייב על גמר ביאה דליכא מצוה דבודאי דוחק לומר דיבמתו נדה בעל היינו ג"כ בהעראה ועוד דא"כ בכה"ג אשתו נדה בעל הרי ליכא כלל מצות פו"ר ול"צ לאוקמא במעוברת וצ"ע מיהו אפילו לפמ"ש הראשונים דמצוה איכא ג"כ בגמר ביאה כנ"ל מ"מ קשה כיון דכבר קני לה בהעראה וגמר ביאה הוי רק מצוה לחודיה א"כ הא הוי מצוה הב"ע ולכן נראה כיון דעיקר המצוה הוא משום להקים לאחיו שם א"כ ל"ש מצוה הב"ע דהרי מ"מ איכא הקמת שם: ולפ"ז נראה דה"נ לענין פו"ר מקיים ג"כ ע"י ביאת איסור ולא שייך בזה מהב"ע ומשום דעיקר מצות פו"ר הוא משום לא תוהו בראה לשבת יצרה כמבואר ביבמות (דף ס"ב) ע"ש ואפי' ע"י איסור מ"מ כבר עבד ליה שבת

עוד י"ל דמשו"ה ליכא בזה משום מצוה הב"ע ומשום דפו"ר לא דמי לשאר המצות דגבי פו"ר עיקר הביאה הוא רק הכשר מצוה למצות פו"ר דא"א למצות פו"ר בלא זה אבל עיקר המצוה הוא שיהיה לו בנים והרי גם אם היה לו בנים ומתו לא קיים פו"ר ולכך משום גוף הביאה לא שייך לומר דהוא מצוה הב"ע וחילוק זה מוכרח באמת דהרי קי"ל מצות צריכות כוונה א"כ הכי נימא דבלא כוונה לא קיים המצוה והוא דבר בטל ובע"כ צ"ל כנ"ל ובזה יש לישב ג"כ קו' הטורי אבן בר"ה (דף כ"ח) על הא דמבואר בגמ' היו לו בנים בהיותו עובד