פרי יצחק חלק א קמח

כתבו ז"ל באשתו נמי קא עביד מצוה ובסמוך נמי פריך והא איכא שמחת עונה ותימא הא באשתו נדה קיימינן דליכא מצוה ולא שמחת עונה ואומר ר"י דפריך אלישנא בתרא דפוטר טעה בדבר מצוה אע"פ שלא עשה מצוה כו' ע"ש ודבריהם לכאורה צע"ג מה שהקשו דבאשתו נדה ליכא מצוה הא בדיעבד עכ"פ עביד מצוה של פו"ר ובע"כ צ"ל דס"ל להתו' דע"י בעילת איסור לא קיים באמת מצות פו"ר כלל ומשום דהוי מצוה הב"ע דלא יצא י"ח כמ"ש המהריט"א וכנ"ל ועכ"פ לפי מה שפי' ר"י דקו' הגמ' הוא ללישנא בתרא דפוטר טעה בדבר מצוה אע"פ שלא עשה מצוה ולפ"ז הא דפריך בגמ' אשתו נמי היינו רק דהוי טעה בדבר מצוה אע"פ שלא עשה מצוה לפ"ז שוב אין ראיה מגמ' דע"י בעילת איסור מקיים מצות פו"ר וכמובן מיהו מפרש"י נראה דקו' הגמ' הוא דהוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ע"ש ודוק וכן נראה מדברי התו' והרא"ש בריש יבמות שהוכיחו מסוגי' זו דאפילו בנידתה בת יבום היא מדפריך מ"ש יבמתו דקא עביד מצוה משמע דקני לה ע"ש כנ"ל ומוכרח מזה דס"ל דקו' הגמ' מ"ש יבמתו דקא עביד מצוה היינו דהוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ומשום דקני לה בדיעבד ולפ"ז נראה דהא דפריך בגמ' אשתו נמי קא עביד מצוה היינו דהוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ולפ"ז מוכרח דע"י בעילת איסור נמי מקיים מצות פו"ר כנ"ל

וכן נלע"ד לה"ר מדברי הרמב"ם דהנה בפ"ב מה' שגגות ה"ח כתב כל העושה מצוה מן המצות ובכלל עשייתה נעשה עבירה שחייבין עליה כרת בשגגה ה"ז פטור מפני שעשה ברשות כיצד הבא על יבמתו והרי היא נדה והוא לא ידע ה"ז פטור מחטאת כו' אבל אם בא על אשתו והיא נדה חייב חטאת מפני שלא שאלה ואח"כ יבעול ע"ש. ועי' בלח"מ שתמה על דברי רבינו דמכיון דס"ל דבעינן טעה בדבר מצוה ועשה מצוה א"כ מה צריך להטעם דלפיכך בא על אשתו חייב חטאת מפני שלא שאלה הא בלא"ה באשתו לא עביד מצוה כלל דשמחת עונה ומצות פו"ר ליכא באשתו נדה ומה שהקשו בגמ' כן כתבו התו' דהוא לל"ב דפוטר בטעה בדבר מצוה אע"ג שלא עשה מצוה ע"ש בלח"מ אולם לענ"ד נראה דס"ל להרמב"ם דקו' הגמ' הוא דהוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה וכמו שנראה מפרש"י והתו' והרא"ש בריש יבמות כנ"ל והיינו משום דיבמתו קני לה אפילו בנידתה וכן באשתו נמי קיים מצות פו"ר בדיעבד ולפ"ז הרי מוכרח ג"כ דע"י בעילת איסור נמי קיים פו"ר

מיהו מגוף דברי הגמ' אין ראיה לכאורה דאפ"ל דהא דפריך בגמ' אשתו נמי קא עביד מצוה אין הכוונה למצות פו"ר דלעולם אפ"ל דע"י בעילת איסור אינו מקיים מצות פו"ר ומשום דהוי מצוה הב"ע אולם כוונת הגמ' למצוה דלשבת יצרה ומשום דאפשר לחלק בין מצות פו"ר למצות שבת דדוקא פו"ר אינו מקיים ע"י בעילת איסור משום דהוי מצוה הב"ע אולם מצות שבת אפ"ל דבכל ענין קיים אפילו ע"י ביאת איסור ומשום דכתיב לא תוהו בראה לשבת יצרה והא עבד ליה שבת. וכ"כ התוס' ביבמות (דף ס"ב) ד"ה הכל דבולד מן השפחה אע"ג דלא מיפטר בהכי מפו"ר משום שאין הולד מתייחס אחריו מ"מ מצות שבת מיהא קיים ע"ש ולפ"ז יש לחלק גם בנ"ד כנ"ל מיהו פשטות דברי הגמ' משמע דקאי על מצות פו"ר כפרש"י וכנ"ל

ונראה לה"ר לזה דבע"כ קו' הגמ' אשתו נמי הוא משום מצות פו"ר ולא משום מצות שבת דהנה לכאורה קשה על הגמ' בהא דמשני דמיירי במעוברת דזהו קצת דוחק דהא מעוברת דמיה מסולקין אמאי לא תירצו בפשיטות דמיירי ביש לו בנים וכבר קיים מצות פו"ר אולם צ"ל בזה משום דבאמת גם ביש לו בנים מ"מ אכתי מצוה לפרות ולרבות משום קרא דלערב אל תנח וכמבואר ביבמות (דף ס"ב) וכ"כ הרמב"ם בפט"ו מה' אישות ע"ש ולכך משני במעוברת דשוב לא שייך מצוה כלל ועכ"פ לפ"ז מוכרח דקו' הגמ' אשתו נמי קא עביד מצוה היינו מצות פו"ר ומשום דגם ע"י ביאת איסור קיים מצות פו"ר בדיעבד דלא שייך בזה משום מצוה הב"ע ולפ"ז ניחא דלא משני הגמ' ביש לו בנים ומשום דאכתי איכא מצוה משום לערב אל תנח וכיון דגוף מצות פו"ר קיים ע"י ביאת איסור א"כ ה"ה דבדיעבד קיים ג"כ המצוה דלערב אל תנח דאי נימא דפו"ר לא קיים באמת ע"י ביאת איסור וקו' הגמ' הוא רק משום מצות שבת א"כ קשה דלישני בפשיטות ביש לו בנים דשוב ליכא משום מצות שבת ומשום לערב אל תנח ג"כ ליכא דזהו שייך רק לעיקר מצות פו"ר אולם מצד מצות שבת לבד נראה בודאי דכל שיש לו בנים וכבר עבד שבת שוב ליכא מצוה כלל וכמו באשה שאינה מצווה על פו"ר ומ"מ היא מצווה על שבת וכמ"ש הב"ש בסי' א' סק"ב בשם התוס' וכ"כ המג"א בסי' קמ"ג סק"ט ע"ש נראה דכל שיש לה שום זרע שוב אין עליה שום מצוה לפרות ולרבות ואינו ענין עליה משום לערב אל תנח כיון דכבר עבדה לה שבת ולערב אל תנח אינו ענין למצות שבת ונראה לה"ר לזה מגמ' יבמות (דף ס"ה) דמבואר שם דביתהו דר"ח הוה לה צער לידה שנאי מנא ואתיא לקמיה דר"ח אמרה אתתא מפקדא אפו"ר אמר לה לא אזלה אישתיא סמא דעקרתא כו' ע"ש והנה דביתהו דר"ח כבר היה לה בנים ובנות כמבואר שם ולפ"ז צ"ל דהא דשאלה אי אתתא מפקדת אפו"ר היינו דאי מצווה על פו"ר א"כ ממילא גם אם קיימה מצות פו"ר מ"מ אכתי איכא מצוה דלערב אל תנח וכ"כ התוס' בשבת (דף ק"י) ד"ה והתניא ע"ש ולפ"ז הרי מבואר מכאן דאם איתא דאינה מצווה על פו"ר אע"ג דבכ"ז היא מצווה על שבת יצרה מ"מ כיון שיש לה בנים שוב ליכא מצוה כלל ובע"כ דלערב אל תנח אינו ענין רק למצות פו"ר אולם משום מצות שבת כל שיש שום זרע שוב אין מצוה כלל כנ"ל ולפ"ז אי נימא דקו' הגמ' אשתו נמי הוא משום מצות שבת א"כ הו"ל לשנויי בפשיטות דמיירי ביש לו בנים ובע"כ דקו' הגמ' הוא משום מצות פו"ר וכנ"ל ובע"כ מוכרח מזה דבדיעבד קיים פו"ר אפילו ע"י ביאת איסור דליכא בזה משום מצוה הב"ע וכנ"ל

אלא דלכאורה יש להביא ראיה דע"י ביאת איסור אינו מקיים אפילו מצות שבת ומכש"כ מצות פו"ר דלא קיים. דהנה בגיטין (דף מ"ב) מבואר איבעיא להו מעוכב גט שחרור יש לו קנס או אין לו קנס כו' ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו מאי לאו כמשנה אחרונה לא כמשנה ראשונה ופרש"י מעוכב גט שחרור כו' כל הנך דאמרינן בהו דיצאו לחירות ואין לרבו עליהם אלא שצריכין גט שחרור כגון כו' ומי שחציו בן חורין דתנן כופין את רבו כו' מאי לאו כמשנה אחרונה לאחר שחזרו ב"ה להורות דכופין את רבו ואפ"ה שקיל קנס כו' ע"ש והנה התוס' ביבמות (דף ס"ב) בד"ה הכל ובגיטין (דף מ"א) בד"ה לישא שפחה אינו יכול כתבו דאע"ג דאינו מקיים פו"ר בשפחה מ"מ אם היה יכול לישא שפחה לא הוה כפינן לרבו לשחררו כיון דשבת מיהא היה יכול לקיים ע"ש. ולפ"ז נראה דאם זה שחציו עבד וחציו ב"ח עבר ובא על השפחה או ב"ח והוליד ממנה וקיים שבת א"כ שוב אין כופין רבו לשחררו ועוד דהנה התוס' בגיטין (דף ל"ח) ד"ה כל ובב"ב (דף י"ג) הקשו אמאי כופין והא כל המשחרר עבדו עובר בעשה ותי' משום דאיכא מצוה רבה דלשבת יצרה ע"ש ולפ"ז אם עבר ובא על השפחה או ב"ח והוליד דכבר קיים מצות שבת בודאי שוב אין כופין דאין לו לעבור בעשה כיון שכבר קיים מצות שבת. ולפ"ז הרי צע"ג דהא אפילו אי נימא דהברייתא הוא למשנה אחרונה מ"מ אין ראיה כלל דמעוכב גט שחרור יש לו קנס דהא בברייתא מבואר חצי כופר ליורשיו הרי דאית ליה יורשין ובע"כ שעבר ונשא ב"ח וכיון שיש לו יורשין וכבר קיים מצות שבת ממילא שוב אין כופין לרבו כלל לעשותו ב"ח ואדון גמור הוא ולכך נותן חצי קנס לרבו משא"כ בגוונא דכופין את רבו אפשר דמעוכב גט שחרור אין לו קנס ובע"כ נראה לכאורה לה"ר מזה דע"י ביאת איסור לא קיים כלל אפילו מצות שבת ולפ"ז מכיון דאסור לו לישא