פרי יצחק חלק א קמב

דחוי וביותר דהנה ביומא (דף ס"ד) מפרש טעמא דרב דיליף ממום עובר והתם מנלן דכתיב כי משחתם בהם מום בם מום בם הוא דלא ירצו כו' ור"י מיעט רחמנא בהם בהם הוא דכי עבר מומן ירצו הא כל דחויין כו' ועי' בתו"י שם מה שהקשו וכתבו ועוד אומר רבי כי י"ל דאפילו דחוי מעיקרא ממעטי מדרשא דר"י דבסמוך דמיעט רחמנא בם כו' הא כל הדחויין הואיל ונדחו ידחו ואפילו היכי שלא נראה מעולם כו' ע"ש ולפי דבריהם הרי תליא זה בזה דאי בע"ח נדחין גם דחוי מעיקרא הוי דחוי ולפ"ז מיושב שפיר קו' האחרונים דהא דמבואר בגמ' דבזה"ז אינו אסור להטיל מום מה"ת ומשום דלא חזי להקרבה ולא אמרינן דהרי חזי כל שעתא להקרבה ומשום דשמא יבא בן דוד והיינו משום דהתם רבא קא"ל ורבא לשי' דס"ל בע"ח נדחין וכן דיחוי מעיקרא הוי דחוי א"כ כל הקדשים בזה"ז לעולם לא יהיו ראוין להקרבה ואף כשיבא בן דוד ויבנה המקדש ומשום דכיון דעתה ליכא מזבח ואדחו להו הן ידחו לעולם וכמבואר בסוגיא דזבחים שם ולפ"ז שפיר מבואר דבזה"ז לא חזי להקרבה כלל כנ"ל וכן אפילו למ"ד מקריבין אע"פ שאין בית ונשתדל להשיג רשות לבנות מזבח מ"מ לא יהיו ראוין להקרבה כיון דעתה אין מזבח וכבר נדחו להו ונדחין לעולם

ולפ"ז מיושב שפיר שי' הרמב"ם שפסק דגם בזה"ז אסור להטיל מום מדאורייתא והוא נגד סוגי' הגמ' בע"ז הנ"ל דמבואר שם דבזה"ז דלא חזי להקרבה לא וכמו שהקשה הלח"מ כנ"ל אולם לפ"ז ניחא שפיר דהרמב"ם לשי' שפסק כרב דבע"ח אינן נדחין וכן דחוי מעיקרא לא הוי דחוי וכמש"כ בפט"ו מה' מעה"ק ע"ש ולפ"ז קדשים בזה"ז יהיו ראוין להקרבה כשיבא בן דוד ויבנה המזבח וממילא כל שעתא ושעתא מקרי חזי להקרבה דשמא יבא בן דוד דהיום אם בקולי תשמעו כנ"ל ועי' בשו"ת חתם סופר סוף סי' שי"ח ע"ש הן אמת דהתוס' בזבחים שם הקשו בהא דפריך הגמ' נבנה דחויין מעיקרא נינהו ומשמע דפריך אפילו לר"י והא ר"י ס"ל באמת דחוי מעיקרא הוי דחוי ותי' דהתם אין בידו לתקן מקרי דחוי אבל הכא בידו לתקן המזבח ולכך משמע ליה דלכ"ע לא הוי דחוי ע"ש אולם רש"י פי' בהדיא דחויין מעיקרא הן ותיקשה למ"ד לא הוי דחוי ע"ש ועוד י"ל דמש"כ התוס' דהכא בידו לתקן המזבח כנ"ל היינו לענין הברייתא דמיירי בקדשים שהיה עד שלא נבנה המזבח בימי בית שני עד שלא בנאוהו בני הגולה דאחר שניתן להם רשות לבנות המקדש היה בידם לתקן המזבח אבל בזה"ז לא מקרי בידו לתקן המזבח כמובן ולכך תלי' בפלוגתא אי דחוי מעיקרא הוי דחוי כנ"ל מיהו בכ"ז י"ל דהתו' לא ס"ל כשי' הרמב"ם דלמ"ד בע"ח אין נדחין מקרי חזי להקרבה לטעמייהו אזלי דהנה בבכורות (דף ל"ג) בסוגיא דאחוזת דם כתבו התוס' והרא"ש דבבע"מ עובר מותר להטיל מום קבוע ועי' ברא"ש שכתב ז"ל ואע"ג דהוי מום עובר מותר להטיל בו מום דקרא קאמר תמים יהיה לרצון כשהוא תמים להקריבו למזבח לרצות אז כל מום לא יהיה בו ע"ש ובתוס' שם ועכ"פ הרי דס"ל דבע"מ עובר לא מקרי תמים לרצון אף דיהיה חזי להקרבה כשיעבור המום מ"מ כיון דעתה לא חזי להקרבה לא מקרי תמים לרצון ולפ"ז ה"ה דבזה"ז מקרי לא חזי להקרבה אף דשמא יבא בן דוד ויבנה המזבח ויהיו ראוין להקרבה מ"מ כיון דעתה אין מזבח ולא חזי להקרבה ל"ל בה אולם הרמב"ם אזיל לטעמיה דס"ל דאסור להטיל מום בבע"מ עובר וכמש"כ בפ"ב מה' איסורי מזבח הט"ו הרי אלו ספק קבועין או עוברים לפיכך אם הטיל בו מום אחר אינו לוקה ע"ש ולפ"ז צ"ל דגם בע"מ עובר מקרי תמים יהיה לרצון ומשום דחזי להקרבה אחר שיעבור המום וא"כ ה"ה דבזה"ז מקרי חזי להקרבה דשמא יבא בן דוד ויבנה המזבח דהיום אם בקולי תשמעו ובע"ח אינן נדחין כנ"ל ועכ"פ לפ"ז מיושב ג"כ מה שהעיר כתר"ה בסוגי' דגיטין (דף מ"ד) דמבואר שם אתצ"ל צורם אוזן בכור ומת קנסו בנו אחריו משום דאיסורא דאורייתא ומשמע דגם בזה"ז הוא איסור דאורייתא והוא סותר להסוגיא דע"ז הנ"ל כנ"ל. ולפ"ז ניחא דרבא בע"ז שם לשי' דס"ל בע"ח נדחין לכך שפיר ס"ל דמדאורייתא שרי להטיל מום בזה"ז דלא חזי להקרבה כנ"ל אולם ר' ירמיה אפשר דס"ל כרב דבע"ח אינן נדחין ושפיר מקרי חזי להקרבה גם בזה"ז דשמא יבנה המזבח כנ"ל ולכך ס"ל דגם בזה"ז הוי צורם אוזן בכור דאורייתא כנ"ל. וביותר דלפי מה שפרש"י בבכורות שם ובגיטין דאבעי' דצורם אוזן הוא אליבא דר"א כנ"ל והרי ר"א לית ליה דחייה כלל אפי' בשחוטין וכמבואר בזבחים (דף ע"ד) ע"ש ודו"ק

ומ"ש כתר"ה לישב קו' התוס' בבכורות (דף ל"ה) בד"ה הטיבה ובד"ה אתצ"ל ע"פ מש"כ בשו"ת חתם סופר סי' ש"ו דעיקר הדבר אם אסור מדאורייתא להטיל מום בקדשים בזה"ז תלי' בפלוגתא דר"י ור"ל לענין חצי שיעור דלר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת דרשה דכל דרשה גמורה היא ולא אסמכתא בעלמא וא"כ גם מכל מום דרשינן דאיסור דאורייתא הוא להטיל מום בזה"ז אבל לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת ודרשה דכל אסמכתא בעלמא א"כ מסברא יותר ראוי לגזור להטיל מום בבע"מ מתם בזה"ז ועפ"ז מיישב כת"ר דבר דבור על אופניו הנה דברי הח"ס שם אינם מבוררים לי ודו"ק גם מש"כ הח"ס דלר"ל דס"ל בח"ש דדרשה דכל אסמכתא בעלמא הוא גם הא דדרשינן קרא דכל מום הוא לאסמכתא לא משמע כן בסוגיא דבכורות וכ"כ התוס' שם דאפילו הני תנאי דלא דרשי כל בפ' אלו עוברין אפשר דהכא דרשי שיש סברא לרבות ע"ש עוד תמוה לומר דר"י ור"ל לענין חצי שיעור פליגי בפלוגתא דתנאי אי דרשינן כל וע"ש בריש פ' יוהכ"פ בסוגיא דח"ש דאיתיבי' ר"י לר"ל מברייתא אין לי כו' כוי וח"ש הואיל כו' ת"ל כל חלב ע"ש ואם איתא מאי פריך לר"ל מהברייתא הא ר"ל ס"ל כהני תנאי דלא דרשי כל והנה בסוגיא שם מבואר חצי שיעור ר"י אמר אסור מה"ת כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל ר"ל אמר כו' הרי דפליגי בסברת חזי לאיצטרופי והנה באמת הקשו בתוס' שם אמאי לא קאמר ר"י מטעמא דכל חלב לרבות חצי שיעור ע"ש לכן נראה לפרש פלוגתתם ע"פ מש"כ התוס' בפסחים (דף מ"ג) בד"ה מאן דאפילו לרבנן דלא דרשי הכא כל דרשי בעלמא כו' ודוקא הכא לא דרשי בדבר שאין סברא לרבות וה"פ כמאן כר"א דדריש כל אפילו בדבר שאין סברא לרבות וכ"כ התוס' במנחות (דף נ"ו) ד"ה אמר מום דבדבר שיש סברא לרבות לכ"ע דרשי כל ועפ"ז יתבאר פלוגתא דר"י ור"ל לענין ח"ש דתרווייהו ס"ל כרבנן דלא דרשינן כל אלא בדבר שיש סברא לרבות והיינו דס"ל לר"י דח"ש אסור מה"ת כיון דחזי לאיצטרופי כו' וא"כ הרי יש סברא לרבות ושפיר דרשינן כל חלב לענין ח"ש ור"ל לא ס"ל סברא דחזי לאיצטרופי וא"כ אין סברא לרבות ולא דרשינן כל ולפ"ז מיושב קו' התוס' הא דמפרש ר"י הטעם משום דחזי לאיצטרופי ולא מקרא דכל חלב היינו משום דעיקר הא דדרשינן כל היינו מכח הסברא דחזי לאיצטרופי ויש סברא לרבות כנ"ל: סימן מא בדין מכירת ספר תורה לישא אשה

הנה בשו"ע אה"ע סי' א' ס"ח כתב אע"פ שקיים אדם פו"ר אסור לו לעמוד בלא אשה כו' אם אין סיפוק בידו לישא אשה ב"ב אא"כ ימכור ס"ת כו' אם יש לו בנים לא ימכור אלא ישא אשה שאינה ב"ב ולא יעמוד בלא אשה וי"א שאפילו אם יש לו בנים ימכור ס"ת כדי שישא אשה ב"ב ועי' בח"מ סק"י שכתב בד"ה אלא ישא אשה שאינה ב"ב ואם אינו מוצא שום אשה בלא מכירה צריך למכור ס"ת כדי שלא יעמוד והיינו