פרי יצחק חלק א קמא

ומשום דבשל תורה הוא וע"ש שכתב ז"ל ריב"א זצ"ל אומר דכל איכא דאמרי לגבי לשון ראשון כטפל לעיקר ור"ת זצ"ל אומר דכל איכא דאמרי בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל הלכך הכא לדברי שניהם הלכה כלשון ראשון דהכא בשל תורה קיימינן עכ"ל ע"ש ולפ"ז מתבאר מדבריו ג"כ דגם בזה"ז אסור להטיל מום מדאורייתא דהרי קרי לה ספק בשל תורה מיהו בכ"ז צע"ג לכאורה דמ"ט פסק כלישנא קמא נהי דעיקר הטלת מום הוי איסור דאורייתא מ"מ הא מה שאינו נאכל באותו מום בודאי הוא רק מדרבנן וכמש"כ הרא"ש דלפיכך פסק הרמב"ן כל"ב וכן צ"ל בשי' הרמב"ם דפסק כל"ב אף דס"ל לשי' דגם בזה"ז אסור להטיל מום מדאורייתא, מיהו באמת נראה מדברי הרא"ש דטעם זה אינו ברור לו כ"כ דהרי כתב רק בדרך אפשר דה"ט כו' מה שאינו נאכל באותו מום הוי מדרבנן ועוד דמעיקרא מאי קשיא ליה דבשל תורה הוא הא לכאורה הוא טעם פשוט משום דמה שאינו נאכל באותו מום הוי רק מדרבנן ואין לומר דזה גופיה מסופק להרא"ש אם מה שאינו נאכל על מום שהטיל בידים הוא מדרבנן משום קנסא או דהוא דאורייתא אולם ז"א דזהו בודאי דבר פשוט דהוא רק מדרבנן וכמש"כ התוס' בבכורות (דף ל"ה) ד"ה ומי קניס דכמה שמעתתא מוכחא דצורם אוזן של בכור קנסא הוא ע"ש וכ"כ מהרי"ט אלגזי שם בשם הרא"ש שכתב כדברי התוס' ולפ"ז בע"כ צ"ל דהא דהקשה הרא"ש דמ"ט פסק כל"ב דבשל תורה הוא היינו משום דכיון דעיקר איסור הטלת מום הוא מדאורייתא אף דמה שאינו נאכל הוא רק דרבנן מ"מ מקרי ספק בשל תורה אלא דמ"מ כתב אח"כ דאפשר משום דמה שאינו נאכל באותו מום הוי מדרבנן כנ"ל אולם האו"ז ס"ל באמת דכיון דאיסור הטלת מום הוא מדאורייתא לכך מקרי ספק בשל תורה אף דמה שאינו נאכל באותו מום הוי רק מדרבנן ולכך פסק כלשון ראשון וכנ"ל מיהו באמת גם בשי' הרמב"ם והרמב"ן שפסקו כלישנא בתרא אין הכרח לומר דהטעם הוא משום דהוי ספק בשל דבריהם כמש"כ הרא"ש אלא די"ל דס"ל דאיכא אמרי הוא עיקר לגבי לשון ראשון וכמש"כ הרא"ש בפ"ק דע"ז (דף ז') בשם הרי"צ גיאות דלעולם הלכה כאיכא דאמרי וכ"כ הרא"ש בגיטין בפ' מי שאחזו דהרי"ף הוא תופס בכ"מ איכא דאמרי לעיקר לגבי לשון ראשון ע"ש וכן הוא דרך הרמב"ם כמש"כ האחרונים ואפ"ל דכן ס"ל להרמב"ן ולכך פסקו כל"ב

ועפ"י הנ"ל יש לי מקום עיון בדברי השו"ע סי' שי"ג וע"ש בהג"ה שכתב ספק אם כיון להתירו או לא אזלינן לקולא ע"ש והוא מדברי הגהמ"ר בחולין מתשובת רבינו יצחק בן שמואל ועי' בביאורי הגר"א שכתב ספק אם כו' שהוא מדרבנן קנסא בעלמא כו' וכש"כ בזה"ז דאפילו להטיל מום לכתחילה אינו אלא מדרבנן עכ"ל ע"ש, ולפי הנ"ל נראה דלפמש"כ האו"ז לענין היה בכור רודפו ובעטו דיש לפסוק כלשון ראשון לחומרא משום דבשל תורה הוא לפ"ז נראה דגם בספק אם כיון העובד כוכבים להתיר יש ליזיל לחומרא ואף דהרמב"ם פסק כלישנא בתרא לקולא אע"ג דס"ל ג"כ דגם בזה"ז אסור מדאורייתא להטיל מום מ"מ כבר כתבנו דאין ראיה דהטעם הוא משום דתופס איכא דאמרי לעיקר כנ"ל אבל בספק אחר אין ראיה ועי' להרמב"ם בפ"ב מה' בכורות שכתב ראינוהו שעשה מעשה המרגיל להטיל בו מום ונפל בו מום ואין אנו יודעין אם נתכוון למום זה ה"ז לא ישחוט עליו כיצד כו' ובטור ושו"ע השמיטו דין זה וצ"ע למה אלא דבאמת הנה האו"ז בעצמו הביא שם תשובת רבינו יצחק בן שמואל הנ"ל דבספק אם כיון העובד כוכבים להתירו יש להקל ע"ש אך לכאורה צע"ג הרי האו"ז בעצמו כתב שם לפסוק כל"ק דהוי ספק בשל תורה ובכאן כתב להקל אולם ז"ל התשובה שהובא בהגהמ"ר על ששאלתם על בכור שנצרם אזנו ואין ידוע אם העובד כוכבים נתכוון להתיר אך יודע העובד כוכבים שאינו נאכל בלא מום כו' אך יש להתיר מדאמר רבא ל"ש נעשה ל"ש היה כיון דממילא כו' יצחק בר שמואל ע"ש וכ"ה באו"ז וע"ש בבכורות (דף ל"ה) דאמר ר"ח ל"ש אלא דא"ל אא"כ היה בו מום אבל אם א"ל אם נעשה בו מום כו' אמר רבא מכדי ממילא הוא מה לי היה מה לי נעשה כו' ופרש"י אלא דאמרו לו לקסדור אינו נשחט אא"כ היה בו מום דמשמע שיפול בו מום ממילא דליכא למימר דמדבריהם למד העובד כוכבים דניחא להו שיפול בו מום נעשה משמע ע"י אדם ממילא הוא שלא היה יודע העובד כוכבים שיהא מותר על ידו ולא להתיר נתכוון עכ"ל ע"ש והנה מפרש"י נראה ברור דהא דאמר רבא מכדי ממילא כו' אין הטעם משום דהוי ספק ואזלינן לקולא אלא דכיון שלא היה יודע העובד כוכבים שיהא מותר על ידו בודאי לא להתיר נתכוון וכן משמע בהדיא בגמ' דאמר מה לי היה מה לי נעשה כו' והיה בו מום בודאי דהעובד כוכבים לא נתכוון להתיר כלל וכמבואר במשנה ועי' פרש"י שם ולפ"ז ה"ה נעשה בו מום והנה בתשובה שם כתב להתיר מדאמר רבא ל"ש נעשה ל"ש היה כו' כנ"ל לפ"ז נראה דאין הטעם כלל משום דאזלינן בספיקו לקולא אלא משום דאמרינן דהעובד כוכבים בודאי לא להתיר נתכוון כ"ז שלא היה יודע שיהא מותר על ידו אף שידע שאינו נאכל בלא מום ולפ"ז מיושב שפיר דברי האו"ז שהביא לתשובה זו אף דס"ל להחמיר בספיקו משום דבשל תורה הוא כנ"ל ומש"כ הרמ"א ספק אם כיון להתירו או לא אזלינן לקולא ומשמע דהוא משום דאזלינן בספיקו להקל כמש"כ בביאורי הגר"א צ"ע דלא משמע כן בדברי הגהמ"ר שם וכנ"ל

נחזור לענין דשי' הרמב"ם הוא דגם בזה"ז אסור מדאורייתא להטיל מום בקדשים וכ"כ הסמ"ג לדברי הרמב"ם והנה הלח"מ הקשה ע"ז באמת מסוגי' דע"ז הנ"ל דמבואר שם דבזה"ז דלא חזי להקרבה אינו אסור מדאורייתא להטיל מום ועוד גרע ממטיל מום בבע"מ דלא לגופיה חזי ולא לדמי חזי ע"ש ונראה לענ"ד לישב דהנה בשאלות ותשובות חתם סופר סי' ש"ו הקשה דלמה החליטו דבזה"ז דלא חזי להקרבה אינו אסור מדאורייתא ועוד גרע ממטיל מום בבע"מ ואמאי הא קי"ל האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור לשתות יין לעולם דכל יום שמא יבא דהיום אם בקולי תשמעו וכמבואר בעירובין מ"ג וא"כ הרי חזי כל שעתא ושעתא לגופיה ועוד הקשה דהא קי"ל מקריבין אעפ"י שאין בית דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל א"כ אם נשתדל להשיג רשות לבנות מזבח הרי חזי להקרבה גם בזה"ז ע"ש וכן הקשה בס' ישועת יעקב יור"ד סי' שי"ג והטורי אבן בחי' מגילה (דף י') ומהרי"ט אלגזי שם בסוגיא ונראה לישב עפ"י הגמ' בזבחים (דף נ"ט) וז"ל אמר רב מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולין כו' ר' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה פסולין במאי פליגי רב סבר בעלי חיים אינן נדחים ור"י סבר בע"ח נדחין מיתיבי כל הקדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח ואח"כ נבנה המזבח פסולין נבנה דחויין מעיקרא הן כו' אלא עד שלא נפגם כו', ופרש"י אחד זה בין שנשחטו בשעת פגימתן בין שנשחטו אחר תיקונו פסולין כל הקדשים שהיו קדושין באותה שעה לפי שנראו ונדחו וקסבר בע"ח נדחין כשחוטין עד שלא נבנה משמע קודם שלא בנאוהו בני הגולה דחויין מעיקרא הן שכשהוקדשו לא נראו ש"מ דיחוי מעיקרא הוי דחוי ותיקשה למ"ד לא הוי דחוי עכ"ל רש"י ומתבאר מסוגיא זו דלמ"ד בע"ח נדחין וכן דחוי מעיקרא הוי דחוי לפ"ז כל הקדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח אף כשנבנה המזבח אח"כ מ"מ פסולין הן להקרבה ומשום דקודם שנבנה המזבח הרי אדחו להו ונדחו לעולם והנה בזבחים (דף ע"ג) אמר רבא השתא דאמר רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצה איתיבי ר"ה לרבא חטאת כו' אלא הא כמאן דאמר בע"ח נדחין הא כמ"ד בע"ח אינן נדחין ע"ש ומבואר מזה דס"ל לרבא כר"י דבע"ח נדחין ואפ"ל דס"ל לרבא ג"כ דחוי מעיקרא הוי