פרי יצחק חלק א קמ

אוזן בכור לא ישחוט על מום זה דוקא ואם נפל בו מום אחר שוחטין עליו לכך אפ"ל כנ"ל. אולם לר"א דס"ל במשנה שם דהצורם אוזן בכור ה"ז לא ישחוט עולמית ולפ"ז קנס זה הוא ככל הקנסות דמשום שהטיל בו מום קנסו אותו להפסיד כל הבכור שלא ישחוט עולמית אפילו אם יפול בו מום אחר. ולפ"ז הרי פשוט מאוד דלר"א ליתא להך כללא דדוקא כשהבעלים בעצמן הטילו מום בבכור או בגרמתם אז קנסו אותו שלא ישחוט עולמית אבל אם עובד כוכבים הטיל מום בכונה כדי להתיר בלא ידיעת הבעלים או ישראל אחר שאינו בעליו צוה לעובד כוכבים להטיל מום פשיטא דלא קנסינן ליה לבעל הבכור שלא ישחוט עולמית דמה עשה שיפסיד כל הבכור. דרק אפ"ל דמום זה שנעשה בכונה כדי להתיר לא יועיל להתיר וצריך להמתין שיפול בו מום אחר כאילו לא הוטל בו מום כלל. אבל אינו ענין לומר דבשביל שעשה העובד כוכבים מום בכונה כדי להתיר אף שהבעלים לא ידעו כלל לכך לא ישחוט עולמית ויפסיד עי"ז כל הבכור. ולפ"ז ניחא שפיר דמה שפי' רש"י הצורם אוזן בכור דבכהן קא מיירי לשלול ישראל שהפיל מום קודם שנתנו לכהן הוא משום ר"א. דהא במשנה מבואר הצורם אוזן בכור ה"ז לא ישחוט עולמית דברי ר"א. לכך פרש"י דבכהן קא מיירי דאילו ישראל שהטיל מום קודם שמסרו לכהן ואח"כ נתנו לכהן פשיטא דכשיפול בו מום אחר ישחוט עליו דלמה יקנסו לכהן שלא ישחוט עליו כשיפול בו מום אחר. אולם לענין לשחוט על מום זה שהטיל הישראל בכונה בודאי גם לכהן אסור לשחוט דכיון שנעשה המום בכונה כדי להתיר לא יועיל להתיר הבכור כנ"ל, ולפ"ז גם מדברי האו"ז אין ראיה כלל דמש"כ על פרש"י דאי בישראל בעליו מאי שייך קנסא כנ"ל היינו לר"א דס"ל לא ישחוט עולמית משא"כ לרבנן ולענין לשחוט על מום זה גם לכהן אסור לשחוט ומשום דכל מום שנעשה לדעת אסור דאינו מועיל להתיר כנ"ל וכ"ז ברור: סימן מ כבוד אהובי ומיודעי הרב הגאון המפורסם כו' מו"ה אלכסנדר סענדר הכהן נ"י האב"ד בעיר קופישאק

ע"ד אשר העיר כתר"ה בדין הטלת מום בקדשים בזה"ז דבסוגי' הגמ' בע"ז (דף י"ג) אמר רבא מפני שנראה כמטיל מום בקדשים ופריך נראה מום מעליא הוה ומשני ה"מ בזמן שבהמ"ק קיים דחזי להקרבה השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה ומבואר דהטלת מום בקדשים בזה"ז אינו אסור כ"א מדרבנן ובגמ' גיטין (דף מ"ד) בעי ר' ירמיה מכר עבדו ומת כו' אתצ"ל צרם אוזן בכור ומת קנסו בנו אחריו משום דאיסורא דאורייתא הוא ופרש"י הך דמבעי לן בבכורות כהן הצורם אוזן בכור ומת מהו שיקנסו בנו אחריו כו' ועכ"פ מבואר דצורם אוזן בכור אסור מדאורייתא ובודאי דוחק לומר דאבעי' דר' ירמיה בבכורות הוא בזמן הבית והלכתא למשיחא עכ"ד הנה כבר התעורר בקושיא זו בס' ישועת יעקב ביור"ד סי' שי"ג ע"ש והנה כת"ר כתב רק דדוחק לומר דאבעי' דר' ירמיה בצורם אוזן הוא בזמן הבית

ולענ"ד נראה לומר בדרך הכרח דבע"כ אבעי' דר' ירמיה הוא בזה"ז דהנה רש"י פי' שם בבכורות ומת הצורם מהו שיקנסו בנו אחריו שלא יאכל מאותו בכור עולמית וכן פרש"י בגיטין שם הרי שפי' להאבעי' דר' ירמיה דהוא אליבא דר"א דס"ל במשנה שם הצורם אוזן בכור ה"ז לא ישחוט עולמית דחכמים ס"ל שם דלא ישחוט רק על מום זה והנה בגמ' שם פריך ומי קניס ר"א לעולם ורמינהי מי שהיתה לו בהרת כו' ומשני כי קניס ר"א בממונו בגופו לא קניס ממונו איכא למימר דאתי למיעבד כו', ופרש"י אתי למיעבד ממ"נ דסבר אטיל בו מום ואם יתירוהו לי בכך הרי נשכרתי ואם לאו מה הפסדתי אם אמתין על מום אחר בלא"ה נמי הייתי ממתין עד שיפול מום הלכך קנסינן ליה אפילו יפול בו מום אחר כו' ע"ש. ולפ"ז נראה דכ"ז הוא רק בזה"ז דלא חזי להקרבה אבל בזמן הבית דבכור תם חזי להקרבה ומי שמטיל בו מום הוא רק להבריחו מהקרבה ומשום הפסד קצת של הקרבת האימורין דלגבוה סלקי ולכך הוא מטיל בו מום כדי לאכלו כולו במומו. ולפ"ז נראה דאפילו אי קנסינן ליה רק שלא ישחוט על מום זה ג"כ לא אתי למיעבד דהרי טובא מפסיד דקודם שהפיל בו מום הרי עכ"פ הוי חזי להקרבה והבשר נאכל וכשמטיל בו מום פוסלו מע"ג המזבח ולשחוט על מום זה ג"כ אסור עד שיפול בו מום אחר ושמא לא יפול בו מום כלל ומפסיד הכל ולפ"ז א"צ לקונסו שלא ישחוט עולמית דאפילו אי קנסינן ליה רק שלא ישחוט על מים זה ג"כ לא אתי למיעבד ובע"כ הא דס"ל לר"א שלא ישחוט עולמית הוא בזה"ז ולפ"ז צ"ע כמו שהקשה כת"ר כנ"ל

והנה כת"ר רמז לעיין בדברי הגר"א ביו"ד סי' שי"ג והיינו למש"כ שם דבזה"ז להטיל מום לכתחילה אינו אלא מדרבנן כמש"כ בט"ז י"ג עכ"ל אולם באמת הוא מחלוקת הראשונים והנה מש"כ הגר"א מתבאר כן בהדיא בדברי התוס' בבכורות (דף ל"ג) ד"ה בע"מ ובדברי הרא"ש שם וכ"כ הרא"ש בב"מ (דף צ') וז"ל כתב הראב"ד דהך בעי' דחסימה לא איפשיטא ואזלינן לקולא ואע"ג דמסקינן במטיל מום בקדשים דע"י עובד כוכבים נמי אסור ואפילו בזה"ז שאין אסור אלא מדרבנן כדאיתא בבכורות פ' כל פסולי המוקדשים התם משום חומרא דקדשים הוא ע"ש וכונתו להסוגי' דבכורות (דף ל"ה) אולם הרמב"ם בפ"א מה' איסורי מזבח ה"ז כתב דמטיל מום בקדשים בזה"ז אע"פ שעבר בל"ת אינו לוקה ומבואר דס"ל דאסור מדאורייתא בזה"ז

מיהו בשי' הרא"ש צע"ג ממש"כ בבכורות שם בסוגי' גבי היה בכור רודפו ובעטו כו' ה"ז שוחטין עליו אמר רב פפא לא שנו כו' איכא דאמרי אמר ר"פ כו' וכתב הרא"ש ז"ל הרמב"ן ז"ל פסק כלישנא בתרא ולא ידענא טעמא מאי דבשל תורה הוא ואפשר דהיינו טעמא אע"ג דאיסור הטלת מום הוי מדאורייתא מה שאינו נאכל באותו מום הוי מדרבנן עכ"ל ע"ש ומתבאר מדבריו דאף בזה"ז אסור מדאורייתא להטיל מום דאי נימא דבזה"ז אין אסור אלא מדרבנן א"כ ל"ק כלל על הרמב"ן שפסק כל"ב לקולא דבזה"ז לא הוי בשל תורה דגם איסור הטלת מום גופיה לא הוי אלא מדרבנן בעלמא. מיהו הט"ז בסי' שי"ג סק"י כתב להגיה בדברי הרא"ש הרמב"ם במקום הרמב"ן ע"ש ולפ"ז היה מיושב שפיר דאפ"ל דהרא"ש כתב כן להרמב"ם לשיטתיה דס"ל דגם בזה"ז אסור מדאורייתא להטיל מום בקדשים כנ"ל ולפ"ז הקשה הרא"ש שפיר דמ"ט פסק כלישנא בתרא דבשל תורה הוא. אולם באמת דברי הט"ז צ"ע והנה מה שהכריחו לזה הוא משום דהטור כתב בשם הרמב"ן שפסק כלישנא קמא לחומרא והב"י תמה ע"ז ממש"כ הרא"ש דהרמב"ן פסק כל"ב וע"כ כתב הב"י דט"ס הוא בדברי הטור מש"כ בשם הרמב"ן ע"ש ולזה הגיה הט"ז בדברי הרא"ש הרמב"ם במקום הרמב"ן והיינו דלפ"ז אפ"ל דהרמב"ן פוסק באמת כל"ק כמש"כ הטור וכ"כ בחי' הגהות שם בטור דקרוב יותר לומר דט"ס הוא בדברי הרא"ש וצ"ל הרמב"ם דכשנגיה בדברי הטור צריך למחוק הרבה ע"ש מיהו באמת הוא תמוה דאף אם נגיה בדברי הרא"ש כנ"ל מ"מ לא יועיל לקיים דברי הטור דכבר זכינו לשיחתו של הרמב"ן בעצמו בה' בכורות וע"ש שכתב בהדיא דהלכתא כלישנא בתרא ולפ"ז מש"כ הטור בשם הרמב"ן שפסק כל"ק בודאי הוא ט"ס וכמש"כ הב"י וא"כ אין להגיה ג"כ בדברי הרא"ש ולשבש הספרים דבודאי צ"ל הרמב"ן והוא מדברי הרמב"ן בה' בכורות שפסק כלישנא בתרא כנ"ל ולפ"ז מה שהקשה הרא"ש דבשל תורה הוא צע"ג כנ"ל

שוב מצאתי בס' אור זרוע הגדול בה' בכורות סי' תק"ט בסוגי' דהיה בכור רודפו שפסק באמת כלישנא קמא