פרי יצחק חלק א קלט

פיגום וצרם אזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירו ואחר שהתירו הלך וצירם אזני בכורות אחרים ואסרו פעם אחת היו תינוקת משחקין כו' ונפסקה זנבו כו' והתירו ראו שהתירו הלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים ואסרו זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור שלא לדעתו מותר ופרש"י והתירו שהרי אין לומר שהעובד כוכבים הזה להתירו נתכוין שהרי אינו יודע כו' כל שהוא לדעת שלהטיל מום נתכוין להתירו והנה מדברי המשנה נראה ברור דכל שהעובד כוכבים הטיל מום בכונה כדי להתירו אפילו שהיה בלא ידיעת הבעלים כלל מ"מ אסור לשחוט על מום זה שהרי במעשה דקסדור דאחר שהתירו הלך וצירם אזנו בכורות אחרים מבואר בהדיא שעשה כן בלא ידיעת הבעלים כלל ומ"מ אסרו כיון שנתכוין כדי להתיר וכן הוא במעשה דתינוקת כנ"ל. וכן פרש"י בד"ה והתירו שהרי אין לומר שהעובד כוכבים הזה להתירו נתכוין כו' הרי דתלי' בכונת העובד כוכבים דכל שנתכוין להתיר אסור וכן פרש"י בסיפא זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור שלהטיל מום נתכוין להתירו הרי דהעיקר תלי' אם המטיל מום נתכוין להתירו וכן נראה בהדיא מדברי הרמב"ם בפ"ב מה' בכורות הי"ב ז"ל קטנים שהטילו מום בבכור דרך שחוק וכן העובד כוכבים כו' ואם עשו כדי להתירו לא ישחוט עליו עכ"ל הרי שלא הזכיר כלל אמירת ישראל רק שעשו כדי להתירו לא ישחוט עליו ואפילו בלא ידיעת הבעלים כלל מיהו נראה דזה הכלל כל שהוא לדעת אסור כולל ג"כ דעת הבעלים והיינו בין שהעובד כוכבים המטיל מום נתכוין להתירו אף שהיה שלא לדעת הבעלים כלל ובין שהוא לדעת הבעלים אף שהעובד כוכבים לא נתכוין כלל כדי להתיר. וכ"כ הרמב"ם שם ה"ח הרגיל לבכור שיפול בו מום כגון שנתן דבילה על אזנו עד שבא כלב ונטלה וחתך אזנו כו' או שאמר לעובד כוכבים להטיל בו מום ה"ז לא ישחוט עליו ע"ש ובודאי הוא אפילו אם העובד כוכבים לא נתכוין כלל להתיר דלא גרע מגרמא כנ"ל ועכ"פ זהו לדעת הבעלים ושם הי"ב קטנים כו' וכן העובד כוכבים כו' ואם עשו כדי להתירו לא ישחוט עליו ע"ש והיינו אף שלא לדעת הבעלים כלל כיון שעשו כדי להתירו

ועפ"ז יתבאר דברי תשובת הרא"ש שהביא הטור וז"ל הרא"ש בכלל כ' ששאלת על הבכור שחתכה הגויה את אזנו תנן בבכורות כו' וגויה זאת כוונה להתיר וגם האומרים לה שאינו נאכל בלא מום כוונו לכך שתטיל בו מום לכך נ"ל דאסור ע"ש. ונראה דהרא"ש בא לאסור מכח שני טעמים א' משום שהגויה כוונה להתיר, ב' משום האומרים לה שאינו נאכל בלא מום כוונו לכך שתטיל בו מום והם שני טעמים נפרדים דבודאי אין לומר דאסור רק משום שני הטעמים דלא משמע כן במשנה. וכ"כ הרא"ש שם בהדיא ז"ל ועובדא קמא דקסדור קורא למודא שלא לדעת כי אותו שאמרו לו לא אסיקו כלל אדעתייהו שיטיל בו מום וגם הקסדור עצמו לא ידע שיתירוהו ע"י מום שיטיל בו ע"ש. הרי דדוקא שהוא שלא לדעת כלל שלא לדעת הקסדור ושלא לדעת שאמרו שאינו נשחט בלא מום אז מותר אבל לדעת אחד מהם אסור ובע"כ צ"ל דמש"כ הרא"ש כנ"ל הוא שני טעמים נפרדים. וכן משמע מפרש"י בגמ' שם ד"ה מסיח לפי תומו ע"ש. וכן נראה דלדעת הבעלים הוא לאו דוקא לדעת בעל הבכור אלא אפילו אם אחרים מישראל כוונו לכך שהעובד כוכבים יטיל בו מום כגון שאמרו לעובד כוכבים בפירוש שיטיל בו מום או אף שאמרו לו שאינו נאכל בלא מום רק כוונו לכך שיטיל בו מום ה"ז אסור. וכן נראה ממעשה דקסדור דאותם שאמרו לו אינו נשחט אלא א"כ היה בו מום אין זה הבעלים ממש של הבכור אלא אחרים ומ"מ טעמא שלא כוונו לכך וכמש"כ הרא"ש בתשובה כנ"ל וכ"כ בהדיא בפסקי מהרא"י סי' קס"ט ז"ל משמע להדיא מפרש"י שם כשמצווין לנכרי להדיא דאסור ואין חילוק אם הבעלים מצווין או ישראלים אחרים דאסור ואין זו צריך פנים עכ"ל

ועכ"פ לפי מה שנתבאר דכל מום שנעשה לדעת כדי להתיר ה"ז אסור לשחוט עליו בין שהעובד כוכבים הטיל בו מום בכונה כדי להתיר ואף שהוא בלא ידיעת הבעלים כלל ובין שהוא מדעת ישראל שכוונו לכך שהעובד כוכבים יטיל בו מום וג"כ לאו דוקא מדעת הבעלים אלא דאף אם ישראלים אחרים מצווין לנכרי להטיל מום או שאמרו לו שאינו נשחט בלא מום וכוונו לכך כנ"ל. ולפ"ז מכש"כ אם ישראל הטיל מום בבכור קודם שמסרו לכהן כיון שהוא לדעת אסור לשחוט עליו ואין לומר דלמה יקנסו לכהן כיון דאיהו לא עבד איסורא דהרי כל מום שנעשה לדעת שהעובד כוכבים הטיל בכונה כדי להתיר בלא ידיעת הבעלים הרי הבעלים לא עבדי איסורא כלל, או אם ישראל אחר ציוה לעובד כוכבים להטיל מום ג"כ הבעלים לא עבדי איסורא כלל ומ"מ כללא הוא דכל מום שנעשה לדעת אסור לשחוט עליו. ומכש"כ בנ"ד שישראל בעצמו הטיל מום בכונה כנ"ל. ונראה לה"ר ברורה לזה מדברי התוס' בתמורה (דף ח') גבי הא דאמר שם דכהן אסור למכור בכור תם לישראל מ"ט דילמא אזיל ישראל ושדי ביה מומא כו'. והקשו בתוס' והיכי חייש דילמא אזל ישראל ושדי ביה מומא והרי לא נחשדו ישראל על כך כדאמרינן בבכורות דבכור ביד ישראל הכל נאמנין עליו כו' אבל ישראל לא חשידי אמומי. ואין לומר דה"מ בודאי בכור היכא דסופו ליתנו לכהן דאין ישראל חוטא ולא לו דהא בפ' כו' אמר ר"נ גבי ספק בכור בעליו מעידין עליו עכ"ל ע"ש. ולפ"ז אי נימא דישראל שהטיל מום בבכור קודם שנתנו לכהן ה"ז מותר לכהן לשחוט עליו כמש"כ המהריט"א כנ"ל א"כ איך אפ"ל דהא דבכור ביד ישראל הכל נאמנין עליו הוא בודאי בכור א"כ מה צריך לנאמנות דהרי אפילו אם באמת הטיל בו מום מותר לכהן לשחוט עליו. וכן מה צ"ל משום דאין ישראל חוטא ולא לו הא אפילו אם חטא הישראל והטיל בו מום שרי לכהן לשחוט עליו. ובע"כ צ"ל דאם ישראל הטיל מום קודם שאסרו לכהן ה"ז אסור לכל לשחוט עליו ככל מום שנעשה לדעת אלא דאין ישראל חוטא ולא לו כנ"ל. וכן נראה לה"ר מסוגי' רועי כהנים בי ישראל אין נאמנין כו' ופרש"י דנחשד האי כהן רועה שהוא עצמו הטילו בו ע"ש ומשמע דאסור לכל לשחוט על מום זה דבודאי דוחק לומר דאסור רק לכהן רועה בלבד. ולפמש"כ המהריט"א קשה דיהיה שרי ליתנו לכהן אחר וכמו אם הישראל הטיל בו מום כנ"ל. וביותר מבואר שם בסוגי' איכא בינייהו דר' יהושע בן קפוסאי כו' ופרש"י בסוף ד"ה צריך ז"ל ור"מ לית ליה דר' יהושע לגמרי דכיון דנחשדו כהנים על הבכור לא דן ולא מעיד אפילו כהן דשוק ואפילו הבכור ביד ישראל עכ"ל. ולפ"ז לפמש"כ המהרי"ט אלגזי דאם ישראל הטיל בו מום קודם שנתנו לכהן שרי לכהן לשחוט עליו א"כ קשה דכשהבכור ביד ישראל מה צריך כלל לעדות כהן דשוק דהא אפילו אם הישראל הטיל בו מום שרי לכהן לשחוט עליו וכן אפילו אם כהן הטיל בו מום שרי לכהן אחר שלא עבד איסורא. ובודאי אין לומר דחיישינן לכל כהן שמא הוא הטיל בו מום דמהכ"ת נחוש לזה ועוד דדוקא ברועה כהן חיישינן ומשום דמימר אמר לא שבק לדידי כו' ובע"כ צ"ל דאפילו כשהבכור ביד ישראל כל מום שהוטל בו מדעת אסור לכהן לשחוט עליו כנ"ל

ומה שכתב מהרי"ט אלגזי לה"ר מפרש"י במשנה שם שפי' הצורם אוזן דבכהן קא מיירי כנ"ל. נראה דאפילו אי נימא דבא לשלול ישראל שהטיל מום בבכור קודם שנתנו לכהן וכמש"כ האו"ז בהדיא כנ"ל מ"מ לאו ראיה הוא כלל. דהנה בעיקר הכלל דכל מום שנעשה לדעת והיינו בכונה כדי להתיר אף שהוא בלא דעת הבעלים מ"מ אסור לשחוט עליו דלכאורה צ"ע דלמה יקנסו להבעלים דהא לא עבדי איסורא כלל. נראה לומר בפשיטות משום דקנס זה אין דומה לשאר קנסות אלא שאמרו חכמים שכל מום שנעשה לדעת בכונה כדי להתיר לא יועיל כלל ושיהיה כמו שלא נפל בו מום כלל. ולפ"ז הרי אינו מפסיד כלל דגם אי לא נעשה המום היה צריך להמתין עד שיפול בו מום אחר ומשום שרצו. חכמים שלא יהיה נעשה מום כדי להתיר לכך אמרו שאם נעשה מום מדעת לא יועיל מום זה להתיר ולא ליהני מעשיו וז"ב. ולפ"ז נראה דכ"ז הוא רק לרבנן דס"ל דהצורם