פרי יצחק חלק א קלז

שלא נתן עדיין לרועה וכגון שלא היה החצר שלו עד שנפל בו מום לצורבא מרבנן יהיב לי' והיינו דס"ל להך מ"ד דרועה כהן בי ישראל נאמן דאינו חשוד להטיל בו מום ומשום דמימר אמר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי פי' דלמה לו להטיל בו מום אחרי דכשיהיה בו מום בודאי לצורבא מרבנן יהיב ליה

ועפ"ז מיושב שפיר קו' מהרי"ט אלגזי הנ"ל למ"ד רועי כהנים אינן נאמנים משום דמימר אמר כיון דקא טרחנא ביה לא שביק לדידי ויהיב לאחריני ולכך חשוד להטיל בו מום וקשה דל"ל לרועה למהר להטיל בו מום קודם שיתן לו בעה"ב ואינו ממתין מלהטיל בו מום עד אחר שיתננו לו כנ"ל אולם לפי הנ"ל י"ל דלמ"ד לא שביק לדידי כו' דהבעה"ב רוצה יותר בטובת הרועה אפ"ל ג"כ סברא זו דיש חילוק בין בכור תם לבכור בעל מום דלאחר שנפל בו מום דחזי ליהנות בו מיד והוא מתנה חשובה בודאי לרועה יהיב ליה כיון דקא טרח ביה אולם כשנותן לכהן כשהוא תם אינו ברור שיתן לרועה דלא הוי מתנה לומר כיון דקא טרח ביה לא שביק לרועה ויהיב לאחריני אחרי דצריך טיפול והוצאה מרובה ושמא לא יפול בו מום כלל ולפ"ז אפשר דלאחריני יהיב ליה. והא דאמר בגמ' לא שביק לדידי ויהיב לאחריני היינו לאחר שיש בו מום ולפ"ז מיושב שפיר קו' המהרי"טא הנ"ל דמשום זה חשוד הרועה להטיל בו מום קודם שיתן לו בעה"ב הבכור ואינו ממתין עד אחר שיתננו לו דזהו באמת כדי שיתננו לו דכ"ז שהבכור תם אין הרועה בטוח שיתן לו ואפשר דיהיב לאחריני כנ"ל ולכך הוא מטיל בו מום ומשום דלאחר שיהיה בו מום בודאי לרועה יהיב ליה ולא לאחריני כיון דהרועה טרח ביה וזהו דמבואר בגמ' מימר אמר לא שביק לדידי כו' היינו דלאחר שיהיה בו מום בודאי לא שביק לדידי וז"ב בעז"ה שוב מצאתי להרמב"ם בפ"ב מה' בכורות הט"ז שכתב בזה"ל אבל אם היה הרועה כהן כו' ה"ז אינו נאמן וחושדין אותו שמא הוא הטיל בו מום כדי שיתננו לו עכ"ל והנה זה"ל כדי שיתננו לו לכאורה אינו מובן כלל דמפשטות דברי הגמ' דמימר אמר לא שביק לדידי כו' משמע דבכל ענין בטוח הרועה שיתן לו ולכך הוא מטיל בו מום כדי שיוכל לשוחטו ולאכלו כשיתננו לו וככל הכהנים החשודים על המומין כדי לאכלו בחוץ כמש"כ הרמב"ם שם ומדוע שינה לשונו בכאן וכתב כדי שיתננו לו אולם לפי הנ"ל דבריו מדוקדקין מאוד דבע"כ הא דחשוד הרועה להטיל בו מום כשהוא עדיין ביד בעליו היינו משום דזהו סיבה שיתננו לו דכ"ז שהוא תם אין הרועה בטוח שיתננו לו דאולי בין כך יהיב לאחריני דאי נימא דבכל ענין יהיב ליה לרועה א"כ ל"ל להטיל בו מום קודם שיתננו לו כנ"ל

ועכ"פ לפי הנ"ל הרי מוכרח מהסוגיא דבע"כ הא דכהנים חשודין על המומין היינו ג"כ משום הריוח כדי לאכלו במומו דלפרש"י דהא דכהנים חשידי אמומי היינו רק משום טורח הטיפול ומשום דכייפינן ליה לכהן לקבל הבכור אבל ברצונו לא היה מקבל כלל הבכור וכמו שפי' האו"ז וכ"כ האחרונים דלהכי ישראל לא חשידי על ספק בכור משום דיוכל למסור לכהן. ולפ"ז צריך לפרש הסוגיא דהא דרועה כהן חשוד להטיל מום היינו ג"כ משום טורח הטיפול והיינו דמימר אמר לא שביק לדידי כו' ויהי' מוטל עליו הטיפול לכך הוא מטיל בו מום וכמש"כ בשו"ת חתם סופר וכנ"ל ולפ"ז הרי בודאי צע"ג דל"ל לרועה למהר להטיל בו מום כשהוא עדיין ביד בעליו דיש עדיין חשש שמא יהיב לאחריני ולמה לא ימתין להטיל בו מום עד אחר שיתננו לו וכש"כ אי נימא דעיקר הא דיהיב לרועה היינו לאחר שיפול בו מום א"כ מש"כ דא"צ למהר להטיל בו מום ואדרבה דשמא כשהוא תם יהיב לאחריני ויפטר מן הטיפול בלא הטלת מום וזה ברור וכן לפי מה שתי' המהרי"ט אלגזי דלהכי הוא ממהר להטיל בו מום כדי שיתננו לו תוך זמנו כנ"ל ג"כ מוכרח דהוא חשוד להטיל בו מום משום הריוח לאכלו במומו ודוק אך יש לדחות קצת ודו"ק וכן מתבאר מדברי הרמב"ן בה' בכורות בסוגיא שם שכתב דאיכא מאן דכתב בפסקא דלא מהימן כו' וכך סברא לאו מעלייא היא דהא כיון דאפילו בנו ובתו נאמנים סברא הוא דכש"כ רועה כהן בי ישראל דבנו ובתו הסמוכים על שולחנו ומקרבא הנאתייהו חשדא דידהו טפי מרועה כהן בי ישראל משום ספיקא דלא יהיב לדידי ואפ"ה מהימני כו' ע"ש הביאו הרא"ש בסוגיא שם ועכ"פ מתבאר מדבריו בהדיא דכהנים חשודין על המומין משום הריוח ג"כ והיינו שכתב דבנו ובתו דמקרבי הנאתייהו חשדי דידהו טפי מרועה כהן דא"נ דחשודים רק משום הטיפול א"כ מאי ענין רועה כהן לבנו ובתו דעליהם אין מוטל טיפול כלל משא"כ רועה כהן דצריך לטפל בו ואין לומר דאכתי קשה הא לא דמי רועה כהן דיהיה צריך לטפל בו ג"כ לבנו ובתו כנ"ל. אכן י"ל כנ"ל דמשום הטיפול א"צ למהר ולהטיל בו מום כשהוא עדיין ביד בעליו ורק משום הריוח כנ"ל וא"כ בנו ובתו דמקרבי הנאתייהו חשדי דידהו טפי מרועה כהן בי ישראל כנ"ל

והנה מהרי"ט אלגאזי בסוגי' שם נסתפק בהא דכהנים חשודין על המומין אם הוא דוקא בזמן הזה דיש להם טורח לטפל בו עד שיומם אבל בזמן הבית דחזי להקרבה וא"צ לטפל בו לא היו חשודין בכך. או דאפילו בזמן הבית דחזי להקרבה ג"כ נחשדו על הטלת מום ומשום דגם בהקרבה יש לכהן קצת פסידא בהקרבת האימורין דלגבוה סלקי ע"ש והנה אי נימא דאף בזמן הבית היו חשודין על המומין אף דחזי להקרבה וא"צ לטפל בו מ"מ נחשדו משום הפסד קצת של הקרבת האימורין א"כ מכש"כ דכהנים בזה"ז חשודין להטיל מום אף בלא הטעם של טורח הטיפול רק משום הריוח כדי לאוכלו כולו במומו. והנה נראה לה"ר דאף בזמן הבית היו חשודין על המומין דהנה בגמ' שם א"ל ר"פ לאביי לר"מ דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וקאמר החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה כהנים ה"נ דלא דייני דינא והכתיב על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע ע"ש והיינו כיון דחשודין על המומין הרי הם חשודין לכל התורה והנה אי נימא דכהנים בזמן הבית לא נחשדו על המומין כלל א"כ צ"ל דקו' הגמ' כהנים ה"נ דלא דייני דינא הוא על זמן הזה אולם הנה מהרי"ט אלגזי בבכורות בסוגי' (דף ל') כתב בפשיטות דאף דס"ל לר"מ החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה מ"מ אם הוא חשוד על דבר שאיסורו מדרבנן אינו חשוד על איסור דאורייתא ולפ"ז לפי שי' הראשונים דלהטיל מום בבכור בזה"ז הוא רק איסור דרבנן וזהו שי' התוס' בבכורות ל"ג ד"ה בע"מ והרא"ש בב"מ (צ') א"כ קשה מאי פריך בגמ' כהנים ה"נ דלא דייני דינא הא נהי דחשודים על הטלת מום בזה"ז שהוא מדרבנן מ"מ אינם חשודים למידי דאורייתא ובע"כ צ"ל דקו' הגמ' סובב על זמן הבית דגם אז נחשדו על הטלת מום שהוא איסור מדאורייתא משום הפסד של הקרבת האימורין וא"כ מכש"כ בזה"ז דכהנים חשודים על הטלת מום משום הריוח כדי לאוכלו כולו במומו ואף בלא הטעם של הטיפול כנ"ל

מיהו י"ל לכאורה דאפילו אי נימא דכהנים בזמן הבית לא נחשדו על המומין בכ"ז י"ל דקו' הגמ' סובב על זמן הבית ומ"מ פריך שפיר והיינו דהא דכהנים לא נחשדו על המומין זהו רק משום דאין להם ענין להטיל מום כיון דחזי להקרבה אבל היכי דלא חזי להקרבה כגון ספק בכור וצריך לטפל בו באמת חשידי על הטלת מום ולפ"ז הרי הם חשודין לדבר אחד ועוד דגם ודאי בכור אם הי' במציאות שצריך לטפל בו היו חשודין להטיל מום מיהו בע"כ זה אינו דהנה משום ספק בכור דיש במציאות מ"מ לא הוי משום זה חשוד על דבר אחר שהוא ודאי וכ"כ בפשיטות מהרי"ט אלגזי שם דאי חשידי על ספק בכור לא חשידי על ודאי מעשר דאיסור ודאי חמיר להו לאינשי מאיסור ספק ע"ש וכן אין לומר דמ"מ הרי אם היה ודאי בכור דלא חזי להקרבה הרי היו חשודין בכך דזה אינו דסוף סוף כיון דבזמן הבית אין במציאות ודאי בכור דלא חזי להקרבה וממילא לא חשידי להטיל מום לפ"ז לא הוי