פרי יצחק חלק א קלה

חמץ או טמא שלא הי"ל שעה"כ דיוכל להפריש מן מצה או מטהור עליהם ולפ"ז עיסה טמאה של שביעית כיון דאפשר להפריש עליה חלה מעיסה טהורה ממילא הוי עיסה טמאה טבל והאוכל ממנה חייב מיתה ולכך מקשה רק מכח כיון דאילו מטמיא כו' כנ"ל

ועכ"פ מתבאר מכל הנ"ל דלפי המסקנא דעיסת שביעית חייבת בחלה כיון דעיקר לאכילה דלא אמרינן כיון דאילו מטמיא ומשום דכתיב לדורותיכם ממילא גם עיסה טמאה של שביעית חייבת בחלה ואף דלא מצי לאפרושי חלה מגופה משום דעיקר לשריפה וכתיב לאכלה ולא לשריפה מ"מ צריך להפריש עליה חלה מעיסה טהורה או מעיסה אחרת שאינה של שביעית ובזה"ז שאין לנו שום עיסה טהורה כלל יפריש מעיסה שאינה של שביעית וכ"ז שלא הפריש הוי טבולה לחלה וכנ"ל. והיכי דלא אפשר להפריש ממקום אחר באמת צ"ע והנה באמת גם בעיסת שביעית דעיקר לאכילה דרבי קרא לדורותיכם דחייבת בחלה כנ"ל, צ"ע אי נימא דמ"מ היכי דאפשר להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית לא יפריש מעיסת שביעית גופיה. דהנה במנחות (דף פ"ד) רמי ליה רמב"ח לר"ח תנן שומרי ספיחין בשביעית כו' ורמינהו לאכלה ולא לשריפה א"ל רחמנא אמר לדורותיכם ואת אמרת תיבטל א"ל ומי קאמינא אנא תיבטל לייתי מדאישתקד בעינא כרמל וליכא ע"ש ומבואר דאף דכתיב בעומר לדורותיכם ובודאי היכא דא"א להביא משל אישתקד מביא משל שביעית מ"מ מבואר דאי הוה אפשר להביא משל אישתקד אין להביא העומר משביעית משום לאכלה ולא לשריפה. לפ"ז לכאורה י"ל ג"כ דאף דכתיב בחלה לדורותיכם דגם עיסת שביעית חייבת בחלה מ"מ י"ל דהיכי דאפשר להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית לא יפריש מעיסת שביעית משום כיון דאילו מטמיא כו' וצ"ע

הן אמת דבעיקר הדבר שכתבנו לתמוה דלפי מה שהחליט השג"א גבי תרומת חמץ דקתני אינה קדושה היינו רק דלא חל שם תרומה על מה שהפריש אבל מ"מ חל שם טבל על הכרי וכבר הבאתי ע"ז ראיה מהירושלמי ג"כ כנ"ל ואילו גבי עיסת שביעית מבואר בבכורות שם דאם איתא דלא יוכל להפריש חלה משום לאכלה ולא לשריפה ממילא העיסה פטורה לגמרי מחיוב חלה כנ"ל יש לישב בפשיטות דאפילו אי הו"א דלא יוכל להפריש גם ממצה על חמץ מ"מ ניחא שפיר והיינו דלעולם י"ל מן הסברא דאף דלא יוכל להפריש תרומה כלל מ"מ חל שם טבל על הכרי וא"א בתקנה כלל אולם גבי עיסת שביעית שאני דא"א לומר דאף דלא אפשר להפריש חלה משום דלמא מטמיא ולאכלה ולא לשריפה מ"מ יהיה חל שם טבל על העיסה. דזה אינו דכמו דא"א לחול שם חלה על מה שיפריש משום לאכלה ולא לשריפה מהאי טעמא גופיה א"א שיחול שם טבל על העיסה משום דכתיב לאכלה ולא לשריפה וכמו דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה משום לאכלה ולא לשריפה כמו כן פטורה העיסה משם טבל דאם תהיה טבולה לחלה הרי תהיה אסורה באכילה וכתיב לאכלה ולא לשריפה אלא דאם לא אמרינן דאילו מטמיא ואפשר להפריש חלה ממילא חל שם טבל על העיסה דעל עיקר חלות שם טבל לא שייך לאכלה ולא לשריפה כיון דבהפרשת חלה יהי' נפקע ממנה איסור טבל אבל אי נימא דלא אפשר להפריש חלה מעיסת שביעית ממילא א"א לומר ג"כ שהעיסה תהיה נשארת באיסור טבל דהא כתיב לאכלה ולא לשריפה וכנ"ל ואף דטבל לא הוי בת שריפה מ"מ נראה דהא דאמר בגמ' לאכלה ולא לשריפה הוא לאו דוקא שריפה דהא שי' רש"י בשבת (דף כ"ה) הוא דתרומה טמאה הוא לאו דוקא בשריפה ובתו' שם כתבו דשריפה דוקא מדרבנן ולפ"ז בודאי לאכלה ולא לשריפה הוא לאו דוקא ועיקר הכוונה משום דכתיב לאכלה וחלה טמאה לאו בת אכילה היא. אולם אפילו לפמ"ש התו' שם בשבת פי' אחר דמדאורייתא בעי שריפה משום דאקרי קודש מ"מ נראה דהא דאמר בגמ' לאכלה ולא לשריפה הוא לאו דוקא כנ"ל וה"ה דלא חל שם טבל על העיסה מהאי טעמא כנ"ל וכ"ז הוא דלא כמו שראיתי כתוב בס' לאחד מגדולי הזמן דגבי תרומת חמץ לא חל שם טבל על הכרי וה"ר מעיסת שביעית כנ"ל ולענ"ד נראה דאין ראיה כלל כנ"ל

ומ"מ אין זה סותר למה שכתבתי ומשום דאי נימא דיכול להפריש חלה מעיסה אחרת שאינה של שביעית ממילא עיסת שביעית היא טבולה לחלה ולפ"ז צריך לומר כמ"ש התו' דא"א להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית דהוי כעין מהחיוב על הפטור והיינו כמו שבארנו דאי נימא דאילו מטמיא וא"א להפריש מעיסת שביעית כלל הוי עיסת שביעית כעין פטור כיון דמכל המין שביעית א"א להפריש חלה משא"כ לפי האמת דעיסת שביעית אפשר להפריש חלה ממנה דלא אמרינן דאילו מטמיא ולפ"ז גם עיסה טמאה אף דא"א להפריש חלה מגופיה מ"מ כיון דזהו רק במקרה לא הוי עיסה טמאה כעין פטור ושפיר אפשר להפריש חלה מטהורה עליה וממילא היא טבולה לחלה ומיושב שפיר קו' מהרי"ט אלגזי כנ"ל: סימן לח בדין ישראל שיש לו בהמה מבכרת ופשע ולא מכרה לעובד כוכבים ונולד אח"כ ספק בכור אם נאמן הישראל אח"כ על הטלת מום לומר שנפל בו מום מאליו

הנה הטור יור"ד בסי' שי"ד כתב הכהנים חשודים להטיל מום בבכור מפני שיש להם בו טורח גדול לטפל בו עד שיומם כו' ישראל לא נחשדו על הבכורות אפילו על שלהם הלכך ישראל שיש לו ספק בכור שנאכל במומו לבעלים נאמן לומר שנפל בו מום מעצמו עכ"ל וכ"כ בשו"ע שם והוא גמ' מפורשת בבכורות (דף ל"ה) ספק בכור ר"נ אמר בעלים מעידין עליו כהנים הוא דחשידי אמומי ישראל לא חשידי אמומי ע"ש ועי' בט"ז סק"ה שכתב דלפמש"כ הטור הטעם דכהנים חשודים משום שיש בו טורח גדול לטפל בו עד שיומם נ"ל דמה שכתב כאן ביש לישראל ספק בכור כו' דהיינו במקום שלא פשע בו. אבל אם פשע בו כו' דאז ח"צ הכהן לקבלו ממילא צריך הישראל לטפל בו אז הוי כעם ככהן ואפילו הישראל אינו נאמן לומר מום נפל בו כמו הכהן עכ"ל הט"ז וביותר מבואר בפרישה וז"ל דכהנים חשודים משום דאית להו טורח גדול להמתין עד שיפול בו מום אבל ישראל א"צ לטפל אלא ל' לדקה כו' ואין לומר ליחשדינהו בספק בכור שא"צ לתת לכהן שיעשה בו מום כדי שיאכלנו במומו שאין אדם חשוד שיעשה איסור ויעבור על מום לא יהיה בו מחמת אכילה ואי משום הטרחה שאינו רוצה לטרוח בו עד שיפול בו מום ויאכלנו הא אי לא ניחא ליה ימסרנו לכהן והכהן ע"כ צריך לקבל אפילו בספק בכור עכ"ל ע"ש והנה כן צ"ל ג"כ בכונת הט"ז דהא דישראל לא חשידי אמומי היינו משום שא"צ לטפל בו דהרי יוכל למסור לכהן דאפי' ספק בכור צריך הכהן לקבל כמבואר בשו"ע סי' ש"ו ע"ש: ועכ"פ הנה מתבאר גם מדברי הפרישה דהיכי דהכהן א"צ לקבל הבכור והישראל צריך לטפל בו ממילא הוא חשוד להטיל בו מום כמו כהן. וכ"נ מדברי הש"ך סק"ט וכ"כ בפשיטות בשו"ת חות יאיר סי' ל"ד ובשו"ת חתם סופר סי' ש"ב דהיכי דהישראל צריך לטפל בו הוא חשוד על המומין כמו כהן ואינו נאמן לומר שנפל בו מום מעצמו ע"ש

אמנם דין זה צע"ג למעשה דהנה עיקר מה שכתבו האחרונים כנ"ל הוא רק אי נימא דביסוד הדבר בהא דכהנים חשודים להטיל מום בבכור היינו רק מפני טורח הטיפול לטפל בו עד שיומם אבל משום הריוח כדי לאכול מיד במומו לא חשידי כלל כמש"כ הפרישה וא"כ הרי י"ל דהא דמבואר בגמ' דישראל נאמן על ספק בכור דלא חשידי אמומי היינו משום שא"צ לטפל בו כנ"ל ולפ"ז היכי דגם הישראל צריך לטפל בו