פרי יצחק חלק א קכח

או א' מנ' דאל"כ פשיטא. ואם נימא דזה לא מקרי דעתו להוסיף ומשום דדעתו היה להפריש מה שעלה בידו דוקא וכמש"כ המ"ל א"כ גם בעלה בידו מששים ואחד אמאי צריך לחזור ולתרום. ודוחק לומר דדעתו להפריש מה שעלה בידו דוקא אם יעלה שיעור ששים ולא בפחות מס' כיון דהוא למוד לתרום מ' ונ'

ולכן נראה לע"ד לומר בזה דהנה אף לפמש"כ דגם במפריש כשיעור ודעתו להוסיף ולהפריש יותר יש לו דין תרומה למה שמוסיף וכמפריש מקצת תרומה, מ"מ נראה דיש חילוק ביניהם לדינא והיינו דבמפריש מקצת תרומה ודעתו להפריש יותר נראה דסגי במחשבה בעלמא שיהיה בדעתו להפריש יותר וכמבואר בירושלמי סתמא בשהפריש דעתו להפריש. אולם במפריש כשיעור ודעתו להוסיף ולהפריש יותר נראה דבעינן שיפרש בהדיא שיוסיף להפריש יותר ולא סגי במחשבה בעלמא ומשום דהא קי"ל דברים שבלב אינו דברים ואע"ג דעיקר תרומה ניטלת באומד ובמחשבה וכמבואר בגיטין (דף לא) מ"מ כבר כתב הרשב"א בחי' לקדושין (דף נ') בסוגיא דדברים שבלב שהקשה דנידוק מתרומה דקי"ל דניטלת במחשבה, ותי' דכל זה לא דייקו כלל לדברים שבלב דכי אמרינן דברים שבלב אינן דברים היינו שאינן דברים לבטל מה שאמר בפיו כההוא דזבין והיה בלבו תנאי אבל כל שהדברים שבלבו אינן מבטלין מעשיו הוי דברים ע"ש. ועכ"פ לפ"ז כשהוא מפריש כשיעור ואם בדעתו להפריש יותר הרי עדיין לא נפטר הכרי הוי דברים שבלב דאינן דברים וכמוכר סתם והיה בלבו שום תנאי. ורק במפריש תרומה פחות מכשיעור ובדעתו להפריש יותר לא מקרי דברים שבלב ומשום דכיון שהוא פחות מכשיעור הדבר ידוע דבודאי יפריש יותר כדין והוי דברים שבלב כל אדם וכמש"כ הראשונים בכעין זה. אבל במפריש סתם כשיעור דאין מחשבתו ניכרת שדעתו להוסיף אף שבדעתו להפריש יותר מקרי דברים שבלב ואינן דברים עד שיפרש בהדיא שרוצה להוסיף ולהפריש יותר. ועפ"ז יתפרש שפיר המשנה בפ"ד דתרומות הנ"ל החילוק שבין רישא וסיפא והיינו דבתרם ועלה בידו א' מששים אף דנימא דאין בדעתו להפריש מה שעלה בידו דוקא והוי כמו שבדעתו להוסיף מ"מ כיון שלא פירש והפריש סתם ועלה בידו ח' מששים דהוא ג"כ שיעור דרבנן ויש שמפרישין בכך ולא מוכחא מילתא לא אזלינן בתר דעתיה דהוי דברים שבלב ואינן דברים. אבל בסיפא כשעלה בידו מששים ואחד מוכחא מילתא דאין בדעתו להפריש מה שיעלה בידו דוקא אלא דדעתו להוסיף ולא הוי דברים שבלב לכך הוי תרומה ויחזור ויתרום

ובעיקר חקירת המ"ל כנ"ל לענ"ד הוא מתבאר בירושלמי בפ"ד דתרומות שם על המשנה דתרם ועלה בידו א' מששים וז"ל ר' אימי בשם ר' יוחנן במתכווין לפטור את כריו אבל אם אינו מתכווין לפטור את כריו אפילו אחת על אחת ועי' בפי' הפ"מ שם דהא דקתני במתניתן חזר והוסיף חייב במעשרות במתכוין לפטור את הכרי שלו בהוספה זו כו' אבל אם אינו מתכוין לפטור את כריו אלא להוספה בעלמא אפי' אחת על אחת הוא מוסיף ע"ש ופירושו צ"ע כמובן. ולכן נראה דקאי על מה שתרם בראשונה והיינו דדוקא במתכוין לפטור את כריו במה שתרם ועלה בידו אבל אם אינו מתכוין לפטור את כריו במה שתרם ועלה בידו דוקא אפילו אחת על אחת ולפמש"כ היינו שמפרש בהדיא שלא לפטור את כריו וכנ"ל

ומכל מש"כ נתבאר לנו בדיני הפרשת תרומה דאם מפריש מקצת תרומה ואין בדעתו להפריש יותר אפילו לא תרם רק חטה אחת נפטר הכרי מידי טבלו אף מדרבנן וא"צ להוסיף ולהפריש יותר ואם חזר והוסיף אינו תרומה וחייב במעשר. ואם מפריש מקצת תרומה ובדעתו להפריש יותר להרמב"ם לא חל קדושת תרומה על מה שהפריש ולהראב"ד והר"ש תרומתו תרומה ורק הכרי לא נפטר עדיין מידי טבלו גם מדאורייתא דהוי טבל וחולין מעורבין. ואם הפריש תרומה כשיעור ובדעתו להפריש יותר צריך להוסיף ויש לו דין תרומה למה שמוסיף ודוקא שמפרש בהדיא שרוצה להפריש יותר אבל במחשבה בעלמא לא סגי כנ"ל: סימן לה לבאר אם יש להפריש תרומה ומעשרות מתבואת חדש לפני העומר

גרסינן בפסחים (דף ל"ג) אמר מר בד"א במפריש תרומה והחמיצה אבל הפריש חמץ תרומה דברי הכל אינה קדושה מנה"מ אמר רב נחמן ב"י אמר קרא תתן לו ולא לאורו כו' כי אתא רב הונא בריה דר"י אמר אמר קרא ראשית ששיריה ניכרין לישראל יצאת זו שאין שיריה ניכרין ופרש"י דברי הכל אפילו למאן דשרי הנאת חמץ בפסח קאמר כו' ולא לאורו אפילו היא ראויה להסיק הואיל ואינה ראויה לאכילה כו' ע"ש. עכ"פ הרי מתבאר מסוגי' זו דתבואה שאסורה באכילה א"א להפריש ממנה תרומה ואם הפריש אינה קדושה אי משום דכתיב תתן לו ולא לאורו או משום ראשית ששיריה ניכרין. ולפ"ז לכאורה ה"ה בתבואת חדש קודם העומר שאסורה באכילה אין להפריש ממנה תרומה עד לאחר יום הנף משום הנך תרי טעמא גופיה כנ"ל. והנה כבר עמד על מדוכה זו הגאון בעל שג"א בח"ר סי' צ"ז וביותר בח"ש סי' י"ב וע"ש שכתב לחלק בזה דבחדש ליכא משום תתן לו ולא לאורו כיון דיש היתר לאיסורו לאחר יום הנף תתן לו קרינן ביה שהרי ראוי לכהן עצמו לאכלו לאחר יום הנף. והא דממעטינן תרומת חמץ מקרא דתתן לו ולא לאורו י"ל דהיינו אליבא דר"י דס"ל חמץ לאחה"פ אסור ולכך לא קרינן ביה תתן לו כיון שאין היתר לאיסורו. וע"ש שה"ר לזה מגמ' שבת (דף כ"ה) דשקיל וטרי שם מנ"ל דתרומה טמאה מותר ליהנות בשעת ביעורו ואמר רב נחמן ב"י אמר קרא תתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו הוא והיינו דע"כ ליכא מידי שאינו ראוי לו רק לאורו כ"א תרומה טמאה. ואי נימא דגם גבי חדש איכא משום לו ולא לאורו א"כ מנ"ל דתרומה טמאה מותר בהנאה דלמא איצטריך קרא למעוטי תרומת חדש קודם לעומר דאינה קדושה. דבשלמא בתרומת חמץ ליכא לאוקמא משום דהא דממעטינן שם תרומת חמץ מקרא דלו ולא לאורו לא איצטריך רק למ"ד חמץ בפסח מותר בהנאה. אבל לפי מאי דקי"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה א"צ לו למעוטי דמתתן לחוד נפקא שאין ליתן אלא מידי דשרי בהנאה לכה"פ וכמ"ש התוס' שם אולם מחדש קשה כנ"ל. ובע"כ צ"ל דחדש א"א למעט מקרא דלו ולא לאורו כיון שיש היתר לאיסורו תתן לו קרינן ביה כנ"ל

אכן באמת עדיין צע"ג בגמ' שבת שם דמנ"ל דקרא דלו ולא לאורו קאי למעט תרומה טמאה ומכלל דבת אורו היא נהי דלתרומת חמץ לא איצטריך מיעוטא דלו ומשום דלדידן דקי"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה מתתן לחוד נפקא ליה וכן בחדש ליכא לאוקמא ומשום דכיון דיש היתר לאיסורו שפיר קרינן ביה תתן לו כנ"ל. מ"מ אכתי צע"ג דנימא דקרא דלו ולא לאורו קאי למעט חדש של חמץ דהרי לזה לא יהיה היתר לאיסורו דבע"כ קודם שתצא מאיסור חדש תחול עליו איסור חמץ וא"כ שפיר יש למעט מקרא דלו ולא לאורו דהרי לעולם לא תהיה ראויה לאכילה. ומקרא דתתן לחוד אין למעט שהרי היא מותרת בהנאה קודם הפסח אולם מקרא דלו ולא לאורו שפיר נתמעט כיון דלעולם לא תהיה לה היתר אכילה. ואין לומר כיון דעכ"פ איסור חדש יהיה נפקע ממנה לאחר יום הנף שפיר מקרי תתן לו דזה בודאי לא נתן להאמר כיון דמ"מ סוף סוף הרי לא תהיה לה היתר אכילה עד עולם בודאי לא קרינן ביה תתן לו לאכילה ולא חזי רק לאורו קודם יום הנף. וע' בתו'