פרי יצחק חלק א קכו

באיסור טבל דרבנן וטוב לו יותר להפריש כשיעור ולזרוע אח"כ לבטלה מתורת תרומה ולכך שפיר הוצרכו לגזור דגידולי תרומה תרומה ובע"כ צ"ל דאי מפריש חטה אחת נפטר הכרי מידי טבלו גם מדרבנן ומכש"כ דחל שם תרומה על מה שהפריש

ועוד צע"ג מגמ' קידושין (דף נ"ח) דמייתי התם ברייתא הגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי טבלו של חבירו דברי ר' ר' יוסי בר"י אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו ובעי למימר שם דבדשמואל קא מיפלגי דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי דמר אית ליה דשמואל ומר לית ליה דשמואל וע"ש בפרש"י בד"ה ואב"א כו' וטעמא דרבי דאית ליה דשמואל דאמר חטה אחת פוטרת את הכרי הילכך אמר ליה בעל הטבל אל הגנב כולה דידי הוא דפטרנא נפשי בחטה אחת לתרומה כו' ור' יוסי לית ליה דשמואל הילכך בתרומה נמי לא מצי תבע ליה ע"ש והנה לכאורה צ"ע מה בכך דמה"ת חטה אחת פוטרת את הכרי מ"מ הא מדרבנן בעי שיעורא ועי' בחולין (דף קלז ע"ב) וא"כ מה נ"מ בין אי מה"ת צריך שיעורא או מדרבנן: ובע"כ צ"ל כיון דהכרי נפקע מידי טבלו בחטה אחת והא דצריך שיעורא הוא רק למצות נתינה בעלמא לכך מצי למימר דפטרנא נפשי בחטה אחת לתרומה ולא הייתי חושש משום מצות נתינה לכהן. ובאמת הנה גדולה מזו כתבו הראשונים דהא דחטה אחת פוטרת את הכרי מן התורה הוא רק דבחטה אחת נפטר הכרי מידי טבלו אבל מ"מ לא קיים בזה מצות נתינה דכתיב תתן לו ומצוה ליתן דבר חשוב מיהו מ"מ ס"ל לרבי דמשלם לו דמי טבלו ומשום דאית ליה דשמואל כנ"ל היינו משום כיון דחטה אחת פוטרת את הכרי הילכך שפיר אמר ליה בעל הטבל אל הגנב דפטרנא נפשי בחטה אחת ולא הייתי חושש לקיים מצות נתינה עי' בתו' רי"ד קדושין שם ולהמ"ל פ"ו מה' מת"ע בשם רבינו ישעיה ע"ש ולפ"ז מכש"כ דאין חשש משום שיעורא דרבנן שתקנו שיעור נ' וס' כנ"ל. מיהו כ"ז אי נימא דבחטה אחת גם מדרבנן נפקע הכרי מידי טבלו אולם אי נימא כמש"כ המ"ל בשי' הרמב"ם דאם מפריש פחות מכשיעור שנתנו חכמים לא חל שם תרומה כלל על מה שהפריש והוי טבל ומכש"כ דהכרי לא נפקע מידי טבלו א"כ הרי צע"ג דהיאך מצי בעל הטבל למימר דפטרנא נפשי בחטה אחת כיון דהכרי יהי' נשאר באיסור טבל דרבנן ומה חילוק יש בין אי הכרי לא נפטר בחטה אחת מדאורייתא או אם הכרי יהיה טבל מדרבנן סוף סוף מוכרח להפריש כשיעור

ועוד צע"ג במשנה שם ריש פ"ד דתרומות דמבואר שם המפריש מקצת תרומה ומעשרות מוציא ממנו תרומה עליו. אבל לא ממקום אחר ור"מ אומר אף מוציא הוא ממקום אחר תרומה ומעשרות. וע"ש להרמב"ם בפי' המשנה ז"ל אמרו בכאן כי אותו הקצת אינה תרומה כו' ואין לו להוציא על אותו קצת תרומה ומעשרות ממקום אחר כו' ור"מ מתיר שיוציא עליו ממקום אחר ואין הפרש אצלו בין מוציא קצת תרומה ומעשרות או שאר הטבלים ע"ש. וצע"ג מאי טעמא דר' מאיר גבי תרומה הא מן התורה בודאי חל קדושת תרומה על המקצת שהפריש אף בשלא היה בדעתו להפריש יותר דהא מדאורייתא חטה אחת פוטרת את הכרי וא"כ נהי דנימא דמדרבנן הוי טבל וצריך לתקן הקצת שהפריש מ"מ איך מוציא ע"ז תרומה ממקום אחר מטבל גמור הא הוי מהחיוב על הפטור ממש כיון דמה"ת חל קדושת תרומה על הקצת שהפריש ואין צריך לתרום עליה כלל וצע"ג

גם הנה בעיקר הדבר שכתב המ"ל דס"ל להרמב"ם לפרש המשנה דתרומות בשאין דעתו להפריש יותר ומשו"ה פסק דאותו המקצת שהפריש אינה תרומה כנ"ל. הוא תמוה מאוד דבאמת מבואר בירושלמי שם בהדיא דמפרש המשנה בשהפריש מקצת תרומה ומעשרות ודעתו להפריש יותר הביאו הר"ש שם וז"ל הירושלמי בתרומות שם המפריש מקצת תרומה ומעשרות מתניתין כשהפריש ודעתו להפריש ר' שמואל בשם ר' זעירא מתני' בסתם אמר ר' מנא קומי ר' יודן מה ופליג א"ל סתמא בשהפריש ודעתו להפריש ע"ש. אלא דר"ש כתב ובירושלמי פליגי כו' ע"ש וצע"ק דבאמת משמע בירושלמי דלא פליגי כלל דהא דאמר מתני' כשהפריש ודעתו להפריש היינו סתמא בשהפריש דעתו להפריש וכדמסיק שם סתמא בשהפריש כו' וכן פי' הפ"מ שם. ועכ"פ הרי מבואר בירושלמי בהדיא דהמשנה מיירי בשדעתו להפריש יותר וכן מש"כ המ"ל לתת טעם למה שהכריחם להראב"ד ולהר"ש לפרש המשנה בשדעתו להפריש יותר ולא פירשוה בשאין דעתו להפריש יותר וכסברת רבינו כו' ג"כ הוא תמוה מאוד דהרי הר"ש בעצמו הביא הירושלמי בפי' המשנה שם וכנ"ל

ולכן נלע"ד לומר בזה להיפוך מדברי המ"ל דלעולם גם הרמב"ם יפרש המשנה דתרומות דמיירי בשהפריש מקצת ודעתו להפריש יותר וכמבואר בירושלמי להדיא וכנ"ל. וכן מש"כ הרמב"ם בפ"ג מה' תרומות המפריש מקצת תרומה אינה תרומה כו' כוונתו ג"כ בשדעתו להפריש יותר והא דסתם ולא פי' היינו משום דמבואר בירושלמי דגם בסתם הוי כדעתו להפריש יותר כנ"ל. ועכ"פ בהא הוא דאם הפריש מקצת תרומה לא חל קדושת תרומה על מה שהפריש ולא נפטר הכרי מידי טבלו אבל בשהפריש מקצת תרומה ובדעתו שלא להפריש יותר אפילו לא הפריש רק חטה אחת לכ"ע חל קדושת תרומה על מה שהפריש והכרי נפטר מידי טבלו. והיינו משום דכשאין בדעתו להפריש יותר מה"ת בודאי הרי חטה אחת פוטרת את הכרי ואף דמדרבנן בעי שיעורא מ"מ לא העמידו את דבריהם בזה והא דבעי שיעורא היינו רק לכתחילה למצות נתינה אבל בדיעבד אינו מעכב ואף אם הפריש רק חטה אחת כבר נפטר הכרי מידי טבלו אף מדרבנן והיינו הך דשבת וקדושין שהבאתי למעלה דשם מיירי בע"כ ג"כ בשאין בדעתו להפריש יותר. אולם כשהפריש מקצת תרומה ובדעתו להפריש יותר ולהשלים כשיעור הרי עדיין לא נגמר ההפרשה ולא שייך לומר ד"ת חטה אחת פוטרת את הכרי כיון שהיה בדעתו להפריש יותר הרי לא רצה לפטור את הכרי בחטה אחת רק בשיעור שלם. ולפ"ז הכרי בודאי לא נפטר מידי טבלו אף מה"ת דהוי מדאורייתא טבל וחולין מעורבין זה בזה. והיינו מה שפירשו הראשונים בהא דמבואר במשנה דמוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר ומשום דתלינן דילמא מן המתוקן הוא מוציא עליהן וכן הוא בירושלמי שם בשעה שהוא מוציא ממנו למקום אחר מזה ומזה עלה בידו ע"ש וכן ר"מ ס"ל באמת דמוציא ממנו למקום אחר ואי נימא דמה"ת נפטר הכרי מידי טבלו הרי הוא בודאי מן הפטור על החיוב ממש ובע"כ צ"ל כנ"ל. ורק לענין הקצת שהפריש בזה הוא דנחלק הרמב"ם עם הראב"ד והר"ש דלדידהו ס"ל דלענין המקצת שהפריש בודאי חל קדושת תרומה על מה שהפריש ואף שלא הפריש הכל בפעם אחת אין בכך כלום והמשנה דמוציא ממנו תרומה עליו קאי על הכרי כנ"ל. אולם הרמב"ם ס"ל לפרש המשנה דקאי על התרומה עצמה דלא חל קדושת תרומה על מה שהפריש ומשום דצריך להפריש כל השיעור בפעם אחת ולא לחצאין ולכך כיון דהיה בדעתו להפריש יותר ולא לפטור את הכרי בהקצת שהפריש לכך לא חל קדושת תרומה על מה שהפריש. ועי' להפני משה בירושלמי שם שהביא תוספתא מפורשת ז"ל היה צריך להפריש בעשר ובחמש עשרה חביות של יין מעלה את הראשונה ואומר ה"ז תרומה את השניה ואומר ה"ז תרומה דברי רשב"ג רבי אומר מעלה כולן לגב הבור ואומר ה"ז תרומה. ומבואר דס"ל לרבי דצריך להפריש הכל בפעם אחת ומיירי ג"כ בשדעתו להפריש וזהו ג"כ פי' המשנה ומש"כ הרמב"ם בחיבורו וכנ"ל

אך עדיין צריך לבאר דלא תקשה לדברינו מהירו' פ"ק דפיאה שהביא המ"ל דמבואר שם דס"ל לחד תנא דאם נתן פיאה פחות מכשיעור שנתנו חכמים אין עליו תורת פיאה כלל לפטור מן המעשר וכמבואר שם מן דמר הפיאה יש לה שיעור מלמטן מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשר עד שעה שישלים ועי'