פרי יצחק חלק א קכה

ערל דלבו לשמים אלא טומטום. דמתו אחיו מ"מ לא מקרי ערל כלל דהוי כערלות שלא בזמנה ומומר לערלות בכל גווני כיון דמחויב למול ולא מל הרי אין לבו לשמים ובע"כ לא איצטריך קרא אלא לטומטום דאין חייב לקרוע ולמול והוא לבו לשמים. ולפ"ז בע"כ דטומטום אסור אע"ג דהוא ערל דלא מאיס וכ"ז הוא לפי האמת דכתיב גם בן נכר א"כ בע"כ דקרא דערל הוא לטומטום וכנ"ל אולם אי לא כתב קרא אלא ערל לחוד היה אפ"ל באמת דרק ערל דמאיס אסור וכמו מומר לערלות אבל ערל דלא מאיס וכגון טומטום באמת מותר ולפ"ז שפיר קאמר הגמ' דאי כתב רחמנא ערל משום דמאיס והיינו אי לא כתב רחמנא בן נכר רק ערל הו"א משום דמאיס

ומעתה מיושב ג"כ הקושיא בהא דאיצטריך לר"ע הך בו דכל בן נכר לא יאכל בו למעוטי דאין המרת דת פוסלת בתרומה דלכאורה צ"ע מהכ"ת נימא דפוסל כיון דלית ליה לר"ע ג"ש דתושב ושכיר אולם לפי הנ"ל ניחא שפיר והיינו ע"פ תי' השני שבתו' חגיגה שם שכתבו דהא דאיצטריך לר"ע קרא דערל גבי פסח ולא ילפינן מהך דערל כטמא היינו משום דמהתם ידעינן ליה בעלמא ע"ש ולפ"ז ל"צ לומר למש"כ בתי' הראשון דמתו אחיו מ"מ לאו כטמא אלא דמ"מ לשיטת ר"ת בודאי דגם לר"ע מתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה ומשום דכיון דא"א למול הוי כערלות שלא בזמנה דלא מקרי ערל כלל. ולפ"ז לענין טומטום בודאי דאסור בתרומה לר"ע וכמו דמבואר בברייתא דטומטום אינו אוכל בתרומה ומשום דטומטום גרע ממתו אחיו מ"מ דלא דמי לערלות שלא בזמנה וכמש"כ הראשונים וכנ"ל ואף דטומטום לא מאיס מ"מ אין לומר דנרבי מאיש איש רק ערל דמאיס ונראה משום דכיון דגבי פסח גלי קרא דגם טומטום דלא מאיס הוי כשאר ערל דאסור בפסח ולכך גם גבי תרומה דדרשינן מאיש איש לרבות הערל אמרינן ג"כ דגם ערל דלא מאיס כמו טומטום אסור דבודאי ל"צ לעשות מחלוקת בין ר"ע ורבנן לענין טומטום ולכן נראה לומר כנ"ל ועכ"פ לפ"ז מיושב שפיר בהא דאיצטריך לר"ע קרא דבו למעט דאין המרת דת פוסלת בתרומה ומשום דלא ניליף בן נכר מערל וכמבואר בגמ' דאפשר ללמוד מהדדי ואין לומר שאני ערל משום דמאיס ומשום דהא גם טומטום דהוא ערל דלא מאיס אסור בתרומה והא דאמר בגמ' דאי כתב רחמנא ערל משום דמאיס היינו דבפסח גופיה אי לא כתיב בן נכר הו"א דערל ה"ד מומר לערלות דמאיס אבל טומטום לא. אולם מכיון דכתיב בן נכר דבע"כ דערל היינו בלבו לשמים ולא משכחת לה אלא בטומטום כנ"ל ממילא גם בתרומה דמרבינן מאיש איש לרבות הערל גם טומטום בכלל ואע"ג דלא מאיס ולפ"ז בתרומה הו"א דניליף המרת דת מערל ולכך איצטריך בו דאין המרת דת פוסלת בתרומה וכנ"ל: סימן לד בדין המפריש תרומה פחות מכשיעור שנתנו חכמים

תנן במשנה ריש פ"ד דתרומות המפריש מקצת תרומה ומעשרות מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר ר"מ אומר אף מוציא הוא למקום אחר תרומה ומעשרות ועי' בפי' הר"ש דאם היה לו ק' סאין טבל והוציא מהן סאה תרומה חוזר ומוציא ממנו מאותו הכרי עצמו עד שישלים ב' סאין כשיעור אבל אין יכול להפריש מאלו שהוציא מקצתן תרומה למקום אחר ע"ש אולם הרמב"ם בפי' המשנה פי' דקאי על התרומה עצמה דאותו הקצת שהפריש אינה תרומה ולא מעשרות אבל הוא טבל כמו שהיה וצריך להוציא ממנו המעש שחייב לאותו קצת אבל לא יפריש על אותו קצת תרומה ומעשרות ממקום אחר ע"ש. וכ"כ בפ"ג מה' תרומות ה"ז המפריש מקצת התרומה אותו המקצת אינו תרומה והרי הוא כחלק הכרי כו' וכ"כ בפ"א מה' מעשר המפריש מקצת מעשר אינו מעשר כו' וע"ש בהשגות הראב"ד א"א חיי ראשי כו' המשנה אמרה המפריש כו' המחבר הזה סבור כו' אבל ודאי שמה שתרם ועשר קדושים הם שהממעט במעשר מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים כו' ועל הכרי קאמר שאינו מוציא ממנו תרומה ומעשר על מקום אחר שהוא טבל גמור ועי' להמשנה למלך פ"א מה' מתנות עניים שהאריך בזה וכתב ז"ל ולפי מה שאני סבור רבינו פוסק כמ"ד מה שנתן נתן כו' דכל דבר שיש לו שיעור שהוא מדרבנן אם נתן פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום ומשו"ה גבי תרומה דאף דאין לה שיעור מן התורה אם נתן פחות מכשיעור שחייבו חכמים אותו המקצת אינה תרומה והרי הוא טבל גמור כו': ועל הראב"ד יש לתמוה דבשלמא גבי תרומה אפ"ל כו' אך גבי מעשר ששיעורו קצוב מה"ת איך כתב דמה שתרם ועשר קדוש הוא כו' והנראה אצלי דס"ל להראב"ד דמתניתין דתרומות מיירי במפריש מקצת מעשר או תרומה ודעתו עדיין להפריש השאר ומשו"ה כתב דמה שהפריש יש בו קדושת תרומה או מעשר ולא הוי טבל כו' אך הרמב"ם בפי' המשנה ובחבורו סתם ולא פי' ונראה דס"ל דמתניתין איירי בשאין דעתו להפריש יותר ומשו"ה פסק דאותו המקצת שהפריש אינו תרומה וס"ל דאף בתרומה דאין לה שיעור מה"ת מ"מ כיון דחכמים נתנו שיעור אם רצה להפריש פחות מכשיעור ולא היה בדעתו להפריש יותר אותו המקצת אינו תרומה והראב"ד ג"כ מודה לרבינו דאם לא היה דעתו להפריש יותר שאותו המקצת שהפריש הוא טבל כו' ואפשר דמה שהכריחם להראב"ד ולהר"ש לפרש המשנה בשדעתו להפריש יותר ולא פרשוה בשאין דעתו להפריש יותר ומשו"ה מה שהפריש אינו כלום וכסברת רבינו הוא משום דס"ל כו' ע"ש

עכ"פ הנה העולה מדברי המ"ל בשי' הרמב"ם הוא דאם הפריש מקצת תרומה היינו פחות מכשיעור שנתנו חכמים ולא היה בדעתו להפריש יותר לא חל שם תרומה כלל על מה שהפריש והוא טבל כמו שהיה וצריך לתקן הקצת שהפריש ואפשר דגם הראב"ד מודה בזה להרמב"ם כנ"ל והנה זה ברור דאי נימא דבמפריש מקצת תרומה דלא חל שם תרומה כלל על מה שהפריש והוא טבל וצריך לתקן את ההפרשה א"כ מכש"כ דהכרי לא נפטר מידי טבלו והוא מדרבנן טבל כמו שהיה וצריך לתקן את הכרי ולהפריש כשיעור וכמש"כ הרמב"ם והרי הוא כחלק הכרי ועי' במ"ל שם וביבמות (דף פ"ט) מאי לא עשה ולא כלום כו'

אולם כל שי' המ"ל בדעת הרמב"ם צע"ג לענ"ד והנה בשבת (דף יז) טבי רישבא אמר שמואל אף גידולי תרומה תרומה בו ביום גזרו מ"ט א"ר חנינא גזירה משום תרומה טהורה ביד ישראל אמר רבא אי דחשידי להכי אפרושי נמי לא ליפרשו כיון דאפשר למעבד חטה אחת כדשמואל ולא קעביד הימוני מהימני. וע"ש בפרש"י גידולי תרומה אם זרעה כו' תרומה טהורה ביד ישראל ועינו צרה ליתנה לכהן וזורעה לבטלה מתורת תרומה, אי דחשידי להכי אפרושי נמי לא ליפרשו אלא חטה אחת מן הכרי כדשמואל ומדאפרשו ש"מ לא חשידי ע"ש ולפי הנ"ל צע"ג דמאי פריך אי דחשידי להכי אפרושי נמי לא ליפרשו כו' נימא דנהי דהוא חשוד לגזל השבט ועינו צרה ליתנה לכהן מ"מ איסורא לא קאכיל ואם יפריש רק חטה אחת כדשמואל הרי לא נפקע הכרי מידי טבלו וישאר כל הכרי באיסור טבל דרבנן עד שישלים כשיעור. ולכך טוב לו יותר להפריש כשיעור אך יזרע אח"כ לבטלה מתורת תרומה ותדע דאף דהוא חשוד שלא ליתן לכהן מ"מ אינו חשוד לאכול איסורא אף איסורא דרבנן. דהא השתא נמי כשגזרו גידולי תרומה תרומה לא הוי רק איסורא דרבנן ומ"מ הרי ס"ד דע"י זה ימנע מלזרוע ומשום דלא חזי לאכילה ובע"כ דהוא חשוד רק שלא ליתן לכהן ולא לאכול איסורא ולכך כשגזרו גידולי תרומה תרומה מימנע ולא יזרע. וא"כ מכש"כ די"ל דאין לו להפריש חטה אחת כדשמואל ושיהיה כל הכרי